כל מה שחשוב ויפה
שירלי בר־אמוץ
שירלי בר־אמוץ. צילומים: בועז נובלמן

בחזרה לעתיד // שירלי בר־אמוץ

עשר שנים לאחר הזכייה בפרס אנדי, החיות התמימות של שירלי בר־אמוץ, שהיו שקועות בבוץ צבעוני, החלו לגדל שיני טרף, והעבודות הפכו לאימפולסיביות, אינטואיטיביות ואינטנסיביות יותר

לפני 10 שנים

בשנת 2011 זכתה שירלי בר־אמוץ בפרס אנדי לאמנות דקורטיבית. הפרס היוקרתי מייסודם של צ׳ארלס ברונפמן ומוזיאון תל אביב לאמנות, הוא פרס שהוענק בשנים 2015-2006 לאומן ישראלי בתחומי הקרמיקה, הצורפות, הטקסטיל, עיצוב זכוכית או עיצוב אופנה. 

צוות השופטים של הפרס אנדי זיהה בעבודותיה של בר־אמוץ איזון בין נרטיביות לאיכויות חומריות, שימוש מתוחכם בין חומרים ״גבוהים״ (זהב ואבנים טובות) לחומרים ״נמוכים״ (טפלון) וטיפול מוקפד ואיכותי לצד פתיחות, רעננות ולעתים אף קלילות מדומה. ״עבודותיה של בר־אמוץ מעבירות תחושה פואטית, מעין פרגמנטים של נרטיבים שפותחים בפני הצופה מרחב פתוח לדיאלוג ודמיון״, נכתב בנימוקי השופטים להענקת הפרס.

התכשיטים שעיצבה בר־אמוץ שימשו אותה כאמצעי לביטוי אמירות בעלות רלוונטיות חברתית, תוך שהיא בוראת עולמות זעירים שכמו נלקחו מתמונות של נוף אירופי – יערות, אגמים והרים מושלגים וכן בעלי חיים הלכודים בתלוליות צבע ומייצרים דואליות של צבעוניות עליזה ומציאות קשה. כל אלו באו לביטוי שנה מאוחר יותר גם בחלל של מוזיאון תל אביב בתערוכת הפרס, ימים יפים, שאצרה איריס פישוף.

עשר שנים לאחר מכן, בר־אמוץ אומרת ש״לפרס אנדי הייתה חשיבות מאוד גדולה עבורי, שהיה המשך לפרס העיצוב של משרד התרבות והספורט (2007), במיוחד כי קיבלתי אותו על אמירה סופר פוליטית: על מכה קלה בכנף, כתגובה לדבריו של הרמטכ״ל, דן חלוץ, בראיון שנערך עמו במהלך האינתיפאדה השנייה בעת שכיהן כמפקד חיל האוויר.

״היום לא הייתי מקבלת את הפרס הזה, על עבודה שביקרה בצורה בוטה מערכת של סמלים שהתרוקנו מתוכן, של מטוסים ופצצות שהטלנו על בית ספר של ילדים ברצועת עזה. על עבודה שלא התחבאה מאחורי שום דבר״.

ימים יפים, 2012

ימים יפים, 2011/12

ימים יפים, מוזיאון תל אביב, 2012

ימים יפים, מוזיאון תל אביב, 2012. צילומים: אריאל קן

״פרס אנדי היה אחרי תערוכת יחיד בגלריית הקיבוץ, הייתי חלק מקבוצת עניינים שדגנית שוקן הובילה, וזו הייתה הפעם השלישית שהגשתי תיק עבודות לפרס. מה שלא ידעתי הוא שהם שמרו את התיקים משנה לשנה, ושהם ראו שבכל פעם הגשתי עבודות אחרות; זה מה שעבד״.

פאסט פורוורד

״ילדתי שתי ילדות, האישי התחבר למקצועי. עצם זה שהייתי עם תינוקת ביד כשהודיעו לי על הזכייה בפרס אנדי והמשכתי ליצור, זה שינה משהו במהות של היצירה שלי״. 

באיזה אופן?

״נהיה לחץ תמידי, שהוביל לעבודות יותר פתוחות, אימפולסיביות, אינטואיטיביות, אינטנסיביות – שחייבות להגיב למשהו מחוץ לאני האישי שלי: לפוליטי, למדיני; וזה צריך לקרות מאוד מהר. היום אני הרבה יותר מעזה״.

נהיה לחץ תמידי, שהוביל לעבודות יותר פתוחות, אימפולסיביות, אינטואיטיביות, אינטנסיביות – שחייבות להגיב למשהו מחוץ לאני האישי שלי: לפוליטי, למדיני; וזה צריך לקרות מאוד מהר. היום אני הרבה יותר מעזה

ובמקביל את ממשיכה ללמד – במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל ובסטודיו בקיבוץ. 

״כן. התחלתי ללמד בבצלאל די מהר אחרי התואר, תחילה כאסיסטנית, ומ־2001 כמרצה. יש לי סטודיו בקיבוץ קרוב ל־20 שנה, הקמתי אותו לא רק כמקום יצירה שלי, אלא גם כמקום מפגש עם יוצרים מהתחום, מרצים שמגיעים ללמד תחומים שנתקלים בהם יותר באקדמיה ופחות במגזר הפרטי.

״וזה מדהים, כי זו גם הזדמנות לשמוע אותם וגם לגלות שהתחום מאוד התפתח בארץ. יש המון אנשים שכמהים לידע, למפגש סביב התחום. הבאלאנס בין ההוראה ליצירה משחק תפקיד חשוב – יש את בצלאל, שאני מרגישה שזו המהות שלי מבחינה מקצועית, ללמד; ויש את הסטודיו ואת היצירה״.

דגל לבן, 2015

jump, 2018

מה השתנה בהוראה שלך? 

קודם כל המנעד של הקורסים: במשך שנים התעסקתי בעיקר באמייל, טכניקה מסורתית וסבוכה. אליה התווספו טכניקות יותר אינטואיטיביות, עם חומרים פולימריים יותר עכשוויים שקשורים בצבע. ואם הקורסים שלי היו הרבה פעמים בשנים מתקדמות, בשנים האחרונות אני כל הזמן זזה. 

״עברתי ליסודות הצורפות בשנה א׳ – הכי ללמוד את הטכניקות, התחום שהכי הייתי גרועה בו בלימודים. ולכן אני מאמינה שאני מבינה איך להעביר אותו – אני יודעת איפה הנקודות הקשות, איפה הכשלים בהבנה. זה אתגר בשבילי, חשוב לי שהם יאהבו את זה וזה פשוט כיף גדול.

״במקביל אני מלמדת עם דורון אשכנזי קורס סופר־הירו בשנה ג׳. אנחנו מחלקה מעורבבת והקורסים של הצורפות והאופנה מעורבבים, אין הפרדות״. 

נכון לעכשיו

בשנת 2018 הציגה בר־אמוץ ביחד עם מיכל אורן, אדה ורדימון גודנסון, ורד קמינסקי, עינת לידר וקובי רוט את התערוכה סססופרפארם כחלק משבוע האיור, תערוכת צורפות עכשווית שעסקה בדימויים מתחומים שונים כמו אקטואליה, חיות ולוחמה זעירה.

״זו התערוכה שהכי הרגשתי שהיא שלי, שאני גאה בה. היה שם משהו בדינמיקה ביננו, בתוצרים, בהצבה שעשינו הכל בעצמנו, והכל עבד: המבנה, התצוגה – חוויה מאלפת. ואנחנו חושבים לעשות המשך״.

זו הייתה תערוכה יוצאת דופן גם מבחינת שבוע האיור, ונדמה לי שגם מבחינתך. 

״כן. הבמבי והחיות העדינות התחילו לגדל שיני טרף; הדבר התמים הפך להיות תוקפן. זה השינוי הגדול מהעבודות הקודמות שלי: החיות שהיו שקועות בבוץ צבעוני החלו לחשוף שיניים, להיות אגרסיביות, תוקפניות, רצחניות. גם שינוי האקלים החברתי תרם לכך: הכל נהיה נורא אלים, ואני כבר לא מוצאת המון עושר בתוך היצירה, בתוך הדימויים שלי. זה כבר לא happy happy happy.

הבמבי והחיות העדינות התחילו לגדל שיני טרף. החיות שהיו שקועות בבוץ צבעוני החלו לחשוף שיניים, להיות אגרסיביות, תוקפניות, רצחניות. הכל נהיה נורא אלים, ואני כבר לא מוצאת המון עושר בתוך היצירה, בתוך הדימויים. זה כבר לא happy happy happy

״בהמשך לכך יצרתי את ׳התפרצות׳ בעקבות הזמנה של נוגה שחר לפרויקט שבו היא הזמינה צורפים ליצור עבודות בהקשר של כלי פורצלן סיני. יצאתי מתוך דימויי ציפורים על כדי פורצלן סיניים, רק שאצלי הציפורים הפכו טורפות – זו את זו ולפעמים גם את הגוזלים שלהן. הציפורים היפות, הטבע והמינימליזם שיצאו מהכדים הסיניים הפכו לרישומי פרא. 

״התערוכה מוצגת בימים אלו בגלריה froots, שנחאי. בשנה האחרונה המשכתי לעבוד עם דימויי הציפורים הטורפות, ואני מקווה שבהמשך השנה הן יוצגו בגלריה sphera, בעקבות הזמנה של סיגל משורר והדס לוין להציג תערוכת יחיד״.

המערה, 2018

התפרצות, 2020

התפרצות, 2020

זה קרה בקורונה?

״אלו עבודות שעשיתי בסגר הראשון. עבדתי ולא הצליח לי, ועבדתי ולא הצליח לי, וכעסתי וכעסתי וגיליתי שכמה שאני כועסת יותר, העבודה יוצאת יותר טובה. אני זוכרת שאמרתי לילדות שלי שהאמנות היא המקום הטוב להוציא את הכעס, על התכשיטים. זה לא עובד על כל תכשיט אבל בכל זאת.

״במקביל התחלתי לשתף פעולה עם יניב, בעלי, שעשה תואר שני במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, והתחלנו לעשות ביחד עבודות. כזו לדוגמה העבודה שעשינו לביאנלה במוזאון ארץ ישראל, שקשורה לזכוכית חברון.

״זו סדרה של כלים, לא תכשיט, שמדברים על מסורת של קראפט מקומי שנכחדת בגלל שינויים של גלובליזציה ותיעוש, וגם בעקבות החנק של האוכלוסיה המקומית שמתבצע לאורך שנים, ולא איפשר את המשך המלאכה; מין סגירה שקופה כמעט. וזה מה שעשינו: יצרנו חיץ בין הכלי למציאות. כשמסתכלים על הכלים הם נראים כמו זכוכית חברון, אבל כשנוגעים בהם מרגישים את ההבדל״. 

בעוד 10 שנים

הטכנולוגיה פה, זה לא עוד מעט: קניתי מדפסת תלת ממד ב־1,300 ש״ח. אני זוכרת שבלימודים השקעתי 1,000 ש״ח במדפסת הזרקת דיו, מי חושב על זה היום. חומרי הגלם ישתנו, נדפיס, יהיו שינויים מאוד גדולים, אבל נראה לי שאני אהיה מאלו שישרדו עם המסורת, המלאכות, הקראפט והאמייל. 

״אם לחזור להוראה, האתגר יהיה למצוא את הדרך הנכונה לעשות את השינויים כדי שבעוד חמש או עשר שנים האקדמיה לא תהיה מאחורה. מעניין אותי להיות בתוך הדיון הזה: אני פחות טכנולוגית במהות אבל אני משתמשת בה כשאני צריכה.

birds

״אני שונאת לנסר מתכת. שונאת. לא יכולה לסבול את זה. אני 25 שנה במקצוע, מותר לי. יש לי חברות שבאות לנסר, יש חיתוכי לייזר, יש לי את כל האפשרויות לעקוף את הבעיה. אני לא חייבת להיות טובה בהכל בשביל לדעת מה אני צריכה. אותו הדבר בטכנולוגיה: אי אפשר לא להיות שם אבל לא צריך לעשות את הכל״.

זה אמיתי, 2019, בשיתוף יניב קנלר

זה אמיתי, 2019, בשיתוף יניב קנלר

מיסוך, 2020, בשיתוף יניב קנלר

מיסוך, 2020, בביאנלה במוזיאון ארץ ישראל, בשיתוף יניב קנלר

״גם מבחינת תערוכות וגלריות, במיוחד בעקבות הקורונה: אין היום הרבה סיבות להתאמץ ולנסוע לתערוכות בחו״ל, אתה רואה את העבודות במחשב הרבה יותר טוב והצריכה נהיית יותר ויותר אונליין. העולם משתנה ואנחנו חייבים להתאים את עצמנו. לכן הכי חשוב לצלם היטב את העבודות; תמיד אמרתי את זה וזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש״. 

אולי יעניין אתכן גם

MA Sieraad – תואר שני חדש יחסית בתכשיטים, שנפתח בבלגיה בעיר Hasselt. תכל׳ס, הייתי הולכת ללמוד שם מחר בבוקר. בכלל אני אוהבת תוכניות לימוד חדשות שהן עדיין לא לגמרי סגורות ויש מרחב התנסות יותר גדול. 

האתר של Ruudt Peters; תמיד נדהמת מהעבודות שלו; ופרויקט של גלריה Sienna patti, ביקורי סטודיו אצל צורפים בתקופת הסגר של הקורונה. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. נאוה הראל-שושני

    כתבה מעניינת. אוהבת ומעריכה את גופי היצירה של שירלי. בהצלחה גם בהמשך!!! נאוה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden