כל מה שחשוב ויפה
מיכאל ליאני במוזיאון הרצליה. צילומי הצבה: לנה גומון
מיכאל ליאני, ״הכלכלול״ במוזיאון הרצליה. צילומי הצבה: לנה גומון

מיכאל ליאני: אילת זה לרדת ולעלות, גם רוחנית וגם פיזית

בתערוכה מבריקה במוזיאון הרצליה מיכאל ליאני מציג את הפנטזיה האילתית ושברה. בסרט ״אילת ממי״ הוא מעמת את המבט המוזיאלי עם זכרונות פיזיים חמים

״באילת הכל כלול. לא רק במלון. הכל כלול זה גם האלכוהול והכסף והסקס והטראנס. כשאני מביא את אילת לתוך מוזיאון הרצליה, אני לא רוצה להביא צילומים תיעודיים ולהסתכל במבט מרוחק. אני רוצה להביא לכאן משהו מהאופי האותנטי שלה״, אומר מיכאל ליאני, כשמאחוריו מגיח מהמים דולפין בגודל טבעי ומחייך אל הבאים בשערי התערוכה ״הכלכלול״.

מאחורי הדולפין מחולק החלל באלגנטיות מינימליסטית לכמה אזורים, המחליקים זה לתוך זה באופן בלתי מורגש כמעט. ליאני מפרק את החופשה האילתית ומרכיב אותה מחדש, כמבקש לחשוף את הפער בין אידיאל החופש והשחרור לבין תחושת הניתוק והריחוק מהמציאות, שמתגלמת בחוויה המוזיאלית.

בחלוקה חכמה של שטח התערוכה, את הרעש הוא מותיר בפריפריה בחלקים האחוריים. דווקא הצמצום החזותי והרחבה הריקה של האולם הקדמי מותירים מקום לצופים להישאב פנימה, ולמלא את החלל בזכרונות האישיים שלהם. להימשך לתוך הסחרור ולפתע לאבד שיווי משקל, כמו ברחבת ההחלקה על הקרח המופרכת ב״קניון הקרח״ באילת. כאן במקום במעקה החלקלק, העין נאחזת בצילומים שעל הקירות.

את האווירה האילתית הוא משחזר בהצבת אזור הצפייה בסרט: הזולה המדברית, הצלילות הימית, המסחריות הזולה והרעש האנושי, שמזהם את הפנטזיה. ״יש משהו בהגזמה, שמתעמתת עם המינימליות בתערוכה. אני מציג ערגה סינתטית״. בקיר האחורי, על רקע חשוך, מופיעה מעין להבת אש. תיבת אור זוהרת, מושכת ומאיימת. ״אש היא משהו טרייבל, שבטי, טקס חניכה וטבילת אש. זה החום של אילת והאוכל על האש. זו המשיכה והאימה״, הוא מסביר.

ואת טבילת האש מלוות הצרחות העולות מפס קול הכדור המזנק לשמים, אותו מתקן שעשועים/עינויים, תחנת חובה בטיילת של אילת, שנמרח על העדשה ומוצא מהקשרו. ״למה הכדור הזה כל כך רלבנטי? כי אילת זה לרדת ולעלות, גם רוחנית וגם פיזית״.

מיכאל ליאני, מתוך הסרט ״אילת ממי״

מיכאל ליאני, מתוך הסרט ״אילת ממי״

הבחירות המדויקות שמגישים לצופים ליאני והאוצרת מיטל אבירם, נקראות כסימני דרך במסע מדומיין – בין המצפה התת ימי, המיוצג בפסל מסתובב ועליו תמונות אילתיות טיפוסיות מתקופות רחוקות (מאלבום המשפחה הפרטי של האמן); לבין המזנון המתפקע מכל טוב ב״ארוחת בוקר ישראלית״ בבתי המלון; בין התאורה המלאכותית הצובעת את היומיום הדהוי ומתחזה לחוויה פסיכדלית, לרעשי המשחקים האלקטרוניים ומתקני השעשועים בטיילת.

״כל התערוכה התחילה מהטיילת״, אומר ליאני בשיחה בתערוכה. ״יש לטיילת של אילת פסקול משלה, ובכלל יש לאילת צד פרפורמטיבי – עם הטיפוסים המאוד ספציפיים של העיר והטיילת. האיש שאוסף בקבוקים, מזמר ומטיף לשמירה על הים; האיש שמדקלם את כל התפריט במהירות שיא – אטרקציות בשקל״.

אילת נתפסת כהבטחת החופשה האולטימטיבית. בגיל ההתבגרות, הנסיעה לאילת היא מסע חניכה שיש בו יציאה מהיומיום, להתנסויות אסורות, לגילוי החופש והמיניות. ״עבורי כנער הומו זו הייתה התעמתות עם השונות שלי וחיפוש המקום שלי״, אומר ליאני.

את צילומי המזכרות וסממני היוקרה הוא מציג בצילום וירטואוזי, ממוסגר במלבן מעוגל פינות – המזכיר את הצורה המוכרת של חלונות מטוס. הניקיון וההקפדה בפרטים רק מגבירים את המתח בין ה״אילתיות״ של התערוכה למוזיאליות ה״צפונית״ של הרצליה

ממרחק מאות קילומטרים אחרי ההגעה הביתה, וממרחק השנים שעברו – הוא מקלף את פניה של תיירות־הפנים הישראלית ומתבונן בה, בריקנות שהיא מותירה, גם השהות וגם המזכרות. ״דברים קטנים וחסרי חשיבות, שיסמלו את החופשה״, הוא אומר.

את צילומי המזכרות וסממני היוקרה הוא מציג בצילום וירטואוזי, משולב בדקורציה של הטקסטיל המאפיין את מטוסי ארקיע, וממוסגר במלבן מעוגל פינות – המזכיר באופן אסוציאטיבי את הצורה המוכרת של חלונות מטוס. הניקיון וההקפדה בפרטים רק מגבירים את המתח בין ה״אילתיות״ של התערוכה למוזיאליות ה״צפונית״ של הרצליה.

הבטחה ואהבה נכזבת

״ניתן לראות בחלל התצוגה כולו מעין מבנה תת־ימי, שהעבודות המוצגות בו מכילות ראייה מפוצלת של פנטזיה ומציאות. דימוי של נער צעיר המעשן נרגילה מתכתב עם דימוי הזחל אפוף העשן בסרט עליסה בארץ הפלאות, שמגלם אוטופיה של בטלה, עישון, פטריות ושמש. העשן המצעף את מבטו של הנער הופך לערפל המקיף את התערוכה, ואולי מייצג את מסך העשן שהעיר עוטה על עצמה על מנת לעמוד בסטנדרטים שהציבה לעצמה כעיר התיירות הישראלית האולטימטיבית״, כותבת אבירם.

״הכלכלול״ היא תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של ליאני, אחרי מספר תערוכות אישיות ונוקבות. היא מסמנת קפיצת מדרגה בדרכו האמנותית, ומשלימה עבורו מסע אוטוביוגרפי אל העבר ובחזרה. בגיל 34, כשהוא בוגר תואר ראשון במנשר לאמנות ותואר שני באמנויות בבצלאל, ליאני מביט לאחור אל ילדות ונעורים רחוקים מרחק שנות אור מאולם המוזיאון הקריר והמבהיק.

כמי שגדל במגדל העמק, אילת הרחוקה, הדרום, המדבר והים, חיי הלילה והיום, היו עבורו, כמו עבור רבים אחרים, המפלט האולטימטיבי. חוץ לארץ בישראל. הנסיעה השנתית של כל המשפחה המורחבת – הורים ואחים, דודים ובני דודים – הייתה פסגה מיוחלת בלוח השנה. הכיף המובטח (בעיקר לאחר שפרצו הדילים של ״הכל כלול״, שהפחיתו במשהו את החרדות מהוצאה כספית בלתי נשלטת).

לקריאה נוספת

מקום שהוא כולו הבטחה ואהבה נכזבת: קורפו וגם לאס וגאס, המערב הפרוע, גן עדן וגיהנום בוער בחום הקיץ. מחוז חפץ זוהר ונחשק, אך בראייה לאחור גם עלוב, שקרני וריקני. המבט בתערוכה עובר חליפות בין הילדי המתרפק והבוגר המפוכח, הבז לנעוריו וכמה אליהם בו זמנית.

את החיפוש אחר שאריות התום והנעורים הוא עושה בחברת צעירה תל אביבית (מאיה רובוביץ), שמשמשת לו כמעין מראת קסמים. בעבודת הווידאו־ארט ״אילת ממי״ היא יורדת לאילת (בפעם הראשונה בחייה!) והוא מלווה אותה ואת הלם התרבות והחום שמכה בפניה. היא עוברת את ״החוויה האילתית״ במשך שלושה ימים, מחמישי עד שבת – דרך התחנות הקבועות, הידועות לכל ישראלי שערך את המסע הזה לפניה – כאשר כל יום מייצג דבר מה בעיר ובנרטיב התיירותי שלה.

ליאני מתבונן בחוויה הראשונית של גיבורת הסרט במבט תמה ותמים; הוא שותף לחוויה כחבר וחונך אותה ומגונן כאח גדול ומורה דרך. בתוך כך, הופכת הגיבורה למקבילה האנושית של אילת – זו הלכודה בגיאוגרפיה, בקווי המתאר ובתכונות של עצמה

המבט של ליאני בשלב זה הוא רב מקומי – הוא מתבונן בחוויה הראשונית של גיבורת הסרט במבט תמה ותמים; הוא שותף לחוויה כחבר (למשל, בהתמסרות לאימת הזינוק בכדור המעופף לשמים) וחונך אותה ומגונן כאח גדול ומורה דרך. בתוך כך, הופכת הגיבורה למקבילה האנושית של העיר אילת – זו הלכודה בגיאוגרפיה, בקווי המתאר ובתכונות של עצמה.

בין חוויותיה של מאיה בסרט לחוויותיו של ליאני בנעוריו עוברים חוטים מקשרים, כמעט סמויים. בתצלומים מאלבום המשפחה, בסימבולים שהוא ממציא או מאמץ. במתח בין הנשי לגברי ובין הבוגר לצעיר/ה. בין הפחד לאומץ להתרגשות ולאדישות.

מיכאל ליאני, דיוקן עצמי

מיכאל ליאני, דיוקן עצמי

מיכאל ליאני, גיל 17. צלם לא ידוע מהתיכון

מיכאל ליאני. צילומי הצבה: לנה גומון

מתוך הסרט ״אילת ממי״. צילומי הצבה: לנה גומון

birds

ככל שאנחנו מעמיקים אל החלקים הנסתרים והחשוכים בתערוכה, היא עוטפת אותנו באור ורעש, מרככת את החושים, כמו במעטה של טשטוש תרופתי או אלכוהולי. מציגה את אשליית היוקרה הכוזבת שמוכרים המלונות בעיר, ומעצימה את נוכחותם של אנשי העיר, הטיילת וה״ארקייד״. את העולב והפיתויים הזולים, את ההתפרעות הפוטנציאלית, העצורה רק בזכות הרוח הטובה של החופש, כי למה לקלקל… עד שלפעמים היא יוצאת משליטה.

״אילת היא מקום חסר גבולות, יעידו על כך גם סיפורי הזוועה של השנה האחרונה״, אומר ליאני, בהערה על פרשת האונס המזעזע במלון באילת. והוא נוגע כאן בנקודה רגישה, כמעט לאומית: אילת היא סימבול ישראלי מושלם של הבטחות ואכזבות, חרדות ושאיפות מופרכות. מחשבות שווא על החופשה המושלמת, תוך ידיעה מראש שהטעם החמוץ ילווה את התחושה כבר במהלכה ולא רק בבוקר שאחרי.


הכלכלול I מיכאל ליאני
אוצרת: מיטל אבירם
מוזיאון הרצליה
נעילה: 19.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden