הרשימה המשותפת // 6.5.2021

מרחב אווירי ברמת השרון

התערוכה מרחב אווירי (אוצרת: רווית הררי) שתיפתח מחר (7.5) בגלריה העירונית לאמנות עכשווית ברמת השרון, היא התערוכה השלישית בטרילוגיה של תערוכות העוסקות בשלושה יסודות (אדמה, מים ואוויר), במטרה לבחון את יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו ואת השתנות המרחב הישראלי בזיקה למושגים אלו. בדומה לשתי התערוכות הקודמות – שבחנו את ניסיונות העיבוד, הניכוס והמשטור של הקרקע ושל המים – תערוכה זו בוחנת את השאיפה האנושית לכבוש את המרחב האווירי ולשלוט בו כסביבה המאפשרת מעבר ותנועה.

העבודות מתייחסות למכשירי תעופה ולכלי טיס שונים: כנפיים, ספינות אוויר, מטוסים וחלליות. חלקן בוחנות ניסיונות היסטוריים ועכשוויים לכיבוש האוויר והחלל, אחרות נוגעות ביסוד האוויר כמרחב המאפשר מעבר של גלי קול ותדרי שידור. לצד העיסוק במשמעויות ההיסטוריות והפוליטיות של תעופה ומעבר תדרים, עבודות רבות עוסקות גם במצב מטאפורי של ריחוף רוחני ורגשי ובסמלים דתיים של עלייה השמיימה.

משתתפים: גיא גולדשטיין, אילת כרמי, מירב הימן, אמיר יציב, רונית אגסי, סמדר אליאסף, הדס סט, אלי גור אריה, ז׳וזף דדון, אלה ליטביץ, אורית רף, ביאנקה אשל גרשוני, אשחר חנוך קלינגבייל, דניאל (קיזמן) קאפ.

אלה ליטביץ, סופה פוגעת בחוגלה

איילת כרמי ומירב היימן

בובה ממוכנת בגלריה בנימין

בתערוכה הזוגית בובה ממוכנת (אוצרת: קרן זלץ), שתיפתח הערב (6.5) בגלריה בנימין, אן שימין וגיא בנאים בוחנים את חוסר ההשלמה עם הגוף כמעטפת המגדירה את ה״עצמי״ באופן יחיד, ונוגעים במורכבות של זהות מפורקת ותלושה בתוך סביבה חברתית המושתתת על אבחנות דיכוטומיות. 

התצלומים של שימין ובנאים עוסקים בתהליך של טרנספורמציה ושינוי כפי שהוא בא לידי ביטוי בחייהן של שתי נשים. האחת היא אשה איראנית שהיגרה לישראל וחזרה בתשובה, והשניה היא אשה שעוברת תהליך של התאמה מגדרית.

אן שימין, ללא כותרת

גיא בנאים, סקרמנט; גדות הירדן (1-3)

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ג׳ונאס מקאס במרכז מעמותה

בתערוכה על יצירתו של ג׳ונאס מקאס (אוצרות: לאה מאואס, שרון בלבן) במרכז מעמותה בבית הנסן – שיתוף פעולה בין המרכז למחלקה לאמנויות המסך בבצלאל – מוצגות שתי עבודות יומן: פרויקט 365 ימים, משנת 2007 ו־Walden משנת 1968. שתי היצירות מתעדות את הליריות של היום יום – את המפגשים, הרחובות, מעברי העונות והיופי של הזמן החולף על פנינו בתוך השגרה.

מקאס, שנחשב לאבי הקולנוע הנסיוני, היה גם מבקר קולנוע, מייסד ויוזם של פלטפורמות שונות לקולנוע ניסיוני, מרצה, משורר ואקטיביסט של חופש אמנותי. בעבודותיו הוא מחפש אחר הפואטיקה של הדימוי המצולם. כמי שכותב שירה, סרטיו אינם מחפשים נרטיבים גדולים. בתקופה של ״עודפות״ של תיעוד, וצילום אין סופי דרך הטלפונים הסלולרים, מעניין לבחון בראייה היסטורית את היצירה של מקאס ביחס ליום יום. יצירה בה לתיעוד יש מטרה פואטית ואסטטית, בה הפעולה הצילומית נתפסת כאקט של חופש, כדרך חיים, כשירה.

ג׳ונאס מקאס. צילום: בוריס להמן

walden

תיבת פנדורה במוזיאון הנגב

בתערוכת היחיד תיבת פנדורה (אוצר: ניקולה טרצי) במוזיאון הנגב לאמנות, עדי פלומן מציגה עבודות היברידיות ומסתוריות שמחברות חפצים ודימויים, בין העולם הידני והדיגיטלי, בין משטח לנפח ובין יצירת אמנות והמסגרת המקיפה אותה. תהליך היצירה של פלומן כולל בניית מודלים ממחושבים בתלת־ממד, הדפסתם והצגתם במסגרות שהיא מעצבת. היא מכנה את העבודות ״פסלים דיגיטליים בהדפסת דיו בתוך מסגרות אמן״.

שם התערוכה לקוח מהמיתולוגיה היוונית: פנדורה, האישה הראשונה שיצרו האלים, נשלחה אל בני האדם ובידיה קופסה שבה כלואים כל החוליים והקשיים שהאלים הסתירו מבני האדם. פנדורה התבקשה לא לפתוח לעולם את הקופסה, אך נכנעה לסקרנותה, פתחה את הקופסה ושחררה את כל הרוחות הרעות. התערוכה מהדהדת את המיתוס ומעוררת מחשבות על מתנות, על היצירה האלוהית, על טכנולוגיה, על מגדר ועל סודות.

עדי פלומן, אגן

עדי פלומן, ללא כותרת. צילום: טל ניסים