כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
נתיב לשלום, נתיב העשרה
נתיב לשלום, נתיב העשרה. צילומים: תמה ספיר

הכיוון דרום // נתיב לשלום

צמרת זמיר קישטה את החומה בנתיב העשרה כדי להזכיר שלצד האיום יש תמיד מקום לתקווה. ״החיים בעוטף עזה הם או שחור או לבן. המזל שזה 95% לבן ו־5% שחור, והחמישה אחוז האלה הם שמניעים אותי לפעולה״

בשיתוף המחלקה לתרבות – יצירה והפקה, מכללת ספיר


בואו נכיר

צמרת זמיר, גרה עם בעלי וארבעת ילדיי בנתיב העשרה, ישוב צמוד־גדר לרצועת עזה. אחד מתחביביי מזה הרבה שנים הוא קרמיקה, אני יוצרת בחומר ובחימר, אבל לא קוראת לעצמי אמנית: אני יוצרת, אמן זה הגדרה שאחרים נותנים לך, למרות שאני מאמינה ביצירה ובכוח שלה.

לפני שהקמתי את מרכז המבקרים בחצר האחורית שלי, עבדתי כשכירה בכל מיני משרדים, עד שהשתתפתי בקורס לפיתוח תיירות במרחב הכפרי שהפעיל משרד התיירות. הקורס נתן לי את ההרגשה שזה בסדר לחלום, ושאני יכולה לנסות להתפרנס ממה שאני אוהבת – יצירה. בקורס למדתי לקחת את כל מה שכבר יש לי: כישרון, ידע, כלים, ניסיון, ובעיקר הסיפור של המקום, ואותו להפוך לעסק תיירותי.

מתחברים למקום

נולדתי בזיקים והגעתי לנתיב העשרה בשנת 1998, כבר אמא לארבעה ילדים. אני אוהבת את תחושת הבית שיש לי כאן, אני אוהבת את האנשים ואת הטבע של האזור, את החורשות ואת הים והחולות. נולדתי פה, בדיונות ליד הים, גדלתי כאן אז אני מרגישה שאני מכירה את האזור והוא נותן לי תחושת שייכות, תחושה נעימה. 

מתחברים ליצירה

נתיב לשלום נוצר בעקבות המצב הביטחוני הנפיץ פה בעוטף, ויש לו שתי מטרות עיקריות. האחת היא לחשוף אנשים מכל הארץ למורכבות החיים בעוטף, לא רק בנתיב העשרה. רציתי שאדם מתל אביב, או מגוש עציון או אפילו לא מהארץ, יבין שכל דבר פה הוא לא סתם.

שיירת העצים בדרך למושב היא לא כדי לעשות צל או ליופי ונוי, היא כדי להסוות רכבים מירי של טילים. תחנות האוטובוס הן לא צריפי עץ עם ספסלים כמו שיש בהרבה מקומות בעולם, הן בטונדות. זה לא סתם, וצריך להבין את זה.

יחד עם זאת, רציתי שהם יראו גם את הילדים שרוכבים על אופניים בכבישים, את המשחקים על הדשא, את הגינות היפות, אימהות עם עגלות, חגים ומסורות. בסוף חיים פה אנשים, בסוף אנחנו חיים פה, זה לא שדה קרב. אני מספרת על הקושי, המציאות, ההתמודדות, אבל מספרת עליהם כמנוף להחלמה ולחוסן משותף.

המטרה השנייה היא יצירת תקווה לתושבים שחיים פה. החומה הזאת ניצבת ומאיימת עלינו מאז שנות ה־2000 המוקדמות, גוש בטון מכוער באמצע הדיונות היפות, באמצע הנוף. פעם היינו יכולים לחצות ברגל את הג׳בלאות, ללכת לשוק בעזה לקניות, לאכול במסעדות הדגים על החוף. ועכשיו, חומה. קאט. מפה אין מעבר, מפה זה סכנה. רציתי לקשט את החומה בצבע, כדי להזכיר שלצד האיום, תמיד יש מקום לתקווה.

birds

בחצר של מרכז המבקרים הנחתי כעשרה צינורות חלודים, פגרים של קסאמים ורקטות שנפלו ביישוב בחלק מטרור בלתי נפסק. בין צינורות הפלדה מטפסים צמחים ירוקים ומונחים פרחי קרמיקה.

החיים בעוטף עזה זה או שחור או לבן, המזל שזה 95% לבן ו־5% שחור. שחור זה פחד, זה טראומה, זה עצב. החמישה אחוז האלה הם מה שמניע אותי לפעולה. אם הכל היה טוב לא היינו צריכים תקווה, הכאב קיים והפחד קיים, אבל בסוף אנחנו פה בגלל ה־95% שהם השמחה. השאלה היא איך מנצחים את הפחד, איך מנהלים חיים שמחים לצד הקושי. זה חלק משלם, מזה החיים מורכבים.

מתחברים להשראה

השתמשתי באמנות שאני כבר אוהבת ומחוברת אליה, הקרמיקה, ואני מזמינה את המבקרים להיות שותפים ליצירה. הפסיפס על חומת הביטחון היא לא יצירה שלי, היא יצירה שלנו. המבקרים במרכז נחשפים לחיים בנתיב העשרה, דרך סרט שאני ובני משפחתי הכנו, ולאחר מכן הם רשאים לבחור אבן (מקושטת מצידה האחד וריקה מהצד השני) ולרשום על הצד הריק את המשאלה שלהם.

כל אחד לוקח את האבן ויחד אנחנו הולכים לחומה, ובעזרת דבק מיוחד מדביקים ומצרפים לאבנים שכבר יש שם. הסיפור הזה הוא גם הסיפור של המדינה הזאת, פסיפס ענק וצבעוני. כל אחד עם משאלת לב אחרת שלא רואים מבחוץ, כל אחד שונה ויפה, וביחד אנחנו יוצרים את השלם.

נתיב לשלום הוא פרויקט אחד מתוך אג׳נדה שלמה שאני מאמינה בה, ואני קוראת לה ״יחד יוצרים תקווה״. לכל מילה במשפט הזה יש הכוח שלה: הכוח של היחד והשותפות, הכוח של היצירה והעשייה, היציאה מאזור הנוחות והאדישות והוספת יופי לעולם, וכן הכוח של התקווה. בסופו של דבר זה מה שכולנו רוצים, כל אדם רוצה שמחה ושיהיה לו טוב, כל אדם מייחל לתקווה. 

מתחברים לחזון

הייתי שמחה שמתוך העשייה שלי יצא שהמושב יהפוך למושב יותר תיירותי ושיותר משפחות יתפרנסו מהתיירות. אני מאמינה שאנחנו יכולים לעזור אחד לשני, אני חושבת שנתיב לשלום, מעצם זה שהוא מוכר ואנשים מגיעים לכאן, שהוא יעזור לשאר העסקים להתפרנס מתיירות. זה לא רק כאן בנתיב העשרה, בכל מקום יש פוטנציאל תיירותי, יש את הסיפור של המרחב ושל האנשים, ורק צריך למנף את זה.

מה הלאה?

כרגע אנחנו עוברים תקופה קשה אחרי הקורונה, שכמובן פגעה בתיירות בכל מקום בעולם. מנסים להתאושש ולנסות להחזיר את הפעילות במרכז המבקרים. זה לא פשוט. והנה, כשהמצב קצת התחיל לחזור לעצמו, מגיעה המציאות הביטחונית שמרימה ראש. מה שנותר הוא לנסות להתקדם, להרים ראש מעל הקשיים, לחזור לעבודה ושכמה שיותר אנשים יכירו את הסיפור שלנו.  

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    שכנה שלכם,מה דעתך שאפשר לצייר על החומה מן העבר השני ולשדר שלווה לעזתים
    שרואים אותה משם?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden