סבתא רב חובל: להעביר את הריק שבחור גם במילה 

יובל: בוקר טוב לי-אור, מה שלומך בימים אלו ואיך עברה עלייך השנה האחרונה?

לי-אור: בוקר טוב יובל. שלומי טוב, אני בשבוע של רגיעה לפני פרויקט חדש. השנה האחרונה היתה מאוד משמעותית עבורי האמת. מתנה

יובל: תסבירי?

לי-אור: השנה שהיתה שיחקה תפקיד גדול ביצירת הספר שלנו, ובכלל יצרה שינוי תפיסתי נרחב בחיים שלי. משהו בהזייה הזו שהיתה והצמצום מבחוץ, יצר גילוי גדול ומציאה של מרחב פנימי אין־סופי. חגגתי את החופש

יובל: יפה. אז קודם כל מזל טוב על הספר! ספרי איך הוא נולד, כי אני זוכר את התערוכה בשבוע האיור לפני ארבע (?) שנים

לי-אור: תודה!

הספר אכן נולד מתוך תערוכה במסגרת שבוע האיור 2018 (תודה לך על שבוע האיור!), ואולי אתחיל מלספר קצת על התערוכה

יובל: קדימה

לי-אור: בזמנו נסעתי לבקר משפחה בניו יורק. כשישבתי אצל מושקה, האחיינית של סבתי, היא שלפה פתאום המון תמונות שנורא הפתיעו אותי; תמונות שלא ידעתי שקיימות. ראיתי שם את סבתא שלי כאילו בגלגול אחר, לפני המלחמה. לא זיהיתי את המבט השמח והשובב הזה שהיה לה שם, לא הכרתי את הדמויות המצולמות שהיו אז המשפחה שלה, הבית. וזה מאוד השפיע עלי.

הבנתי שיש אישה שגדלתי איתה, וזו סבתא של סינר ופורמייקה וישראל של שנות ה־80, ויש דמות אחרת, בתקופת חיים אחרת, שהיו לה סיפורים, וחברויות, ואהבה גדולה, והמון דברים שמעולם לא דוברו בבית. חזרתי לארץ בידיעה שאת זה אני רוצה לאייר. לברוא מחדש עולם שמגיע לו מקום

יובל: ואז?

לי-אור: יום אחד ישבתי עם חברה טובה ומוכשרת, סיון זיו וינד, על רצפת המרפסת, והיא הקריאה לי סיפור שהיא כתבה על סבתא שלה. זה היה כל כך מרגש. לסיפור קראו סבתא רב חובל, והוא כביכול סיפור לילדים, אבל הרגשתי שהוא סיפור שפונה לילד שבתוך המבוגר

לי-אור עצמון פרואין. צילום: דני פיצפטריק

לי-אור: הסיפור דיבר על סבתא כעוגן, שמעבירה לנכדתה את שפת הים – שפה שנמצאת בין השתיקות. ידעתי שזה הדבר שאנחנו עושות כאן יחד – ונוצרה תערוכה שמשלבת את הטקסטים הקסומים של סיון, ואיורים של סבתא – שמתבוננים בחיים שיצרה לה בישראל, ובנסיון של נכדה מתבוננת, לייצר מחדש חיים שהיו פעם.

התערוכה, שהתקיימה ביפו אצל קרן שביט האגדית, יצרה מרחב שהיה כמו סלון של בית משנות ה־70 וה־80, עם הפורצלן והתחרה וכל השבאנג. כל מי שהגיע קיבל הזמנה לרגע להכנס למרחב המנחם והבטוח הזה. אני זוכרת שגם אתה הבאת בזמנו קבוצה לשם, וזה הרגיש כאילו אנחנו יושבים יחד בבית ואף אחד לא באמת מעוניין לקום

יובל: נכון! היה מקסים. אבל זה היה לפני שלוש. איך מפה התגלגל הספר?

לי-אור: אז באמת עבר הרבה זמן, ובינתיים קיבלנו מענק ממפעל הפיס להוציא את סבתא כנובלה גרפית. ישבנו סיון ואני וניסינו לדייק את הדבר שאותו אנחנו רוצות לייצר. לא היה לנו עניין בלהוציא עוד ספר אמן או לשכפל את התערוכה. צללנו יחד, כמו שאנחנו הכי אוהבות, עד שהגענו לדבר הזה שבאמת בא לנו.

דווקא מה שניסינו למלא בתערוכה, או מה שאולי ביקשנו לדלג עליו – החורים באינפורמציה, כל המקומות היותר מורכבים ויותר מופשטים בדמות הסבתא, הוא הדבר שפתאום היה ברור שבו הספר יעסוק

דווקא מה שניסינו למלא בתערוכה, או מה שאולי ביקשנו לדלג עליו – החורים באינפורמציה, כל המקומות היותר מורכבים ויותר מופשטים בדמות הסבתא, הוא הדבר שפתאום היה ברור שבו הספר יעסוק. החלטנו שהעיסוק בספר הוא לא רק סבתא, אלא שיח בין שלוש דמויות מרכזיות. דמותה של הכותבת, דמות סבתא, ודימוי של חור שעובר בירושה

יובל: אהבתי את החור שעובר בירושה. זו מטאפורה כל כך מדוייקת… מה את יכולה לספר על הסגנון או השפה האיורית שלך בספר, מה היה קיים בתערוכה, איך היא התפתחה לתוך הספר

לי-אור: האמת שמבחינתי זה היה החלק הכי מאתגר. הסגנון שלי מאוד השתנה עם השנים, ופתאום שנתיים וחצי אחרי שפרוייקט תם ונשלם, פותחים אותו שוב ועובדים עם מה שיש, תוך יצירת דברים חדשים.  אני מסתכלת על האיורים החדשים האלה ואין לי מושג איך הם משתלבים עם הישן. איך מייצרים את הרצף.

בתערוכה גם לא העמקתי בשמירה על קו צבעוני או סגנון איורי רציף. ופתאום בספר יש עמוד ואחריו עוד עמוד; אבל שחררתי. זה גם מתכתב עם השיח שיש בין הדמויות: יש איזה נושא שמתעסקים בו, אבל הוא לובש צורה שונה בכל פעם. ואיכשהו זה גם נכון שהקו האיורי לפעמים משתנה בין עמוד לעמוד

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

יובל: בואי תתני דוגמה או שתיים לאיורים או כפולות שאת אוהבת במיוחד?

לי-אור: אני באמת כל כך אוהבת את כולן. קשה לבחור. אני אוהבת את הנסיון לייצר מעגליות, יש איור שחוזר בכמה כפולות, כל פעם בזום־אין לאלמנט מסויים.

הספר נפתח עם התמקדות בארון המטבח הכתום, שעליו מונחת מגבת המטבח המוכתמת. אחר כך יש יציאה לאיור השלם, שמופיע בכפולה באמצע הספר – סבתא ונכדה שיושבות במטבח הכתום והעמוס, המגבת מציצה. ואז בכפולה אחרת שוב יש התמקדות במדף מתוך האיור – שעליו פטריית סוכרזית וספינה שלא מגיעה לשום מקום.

הספר נסגר עם מחווה לכפולה ההיא, כשאותה המגבת שתלוייה על הארון, הופכת למצנח במרחב הפתוח

יובל: מקסים. זה קצת מתקשר למה שאמרת בהתחלה, שזה כביכול סיפור לילדים, אבל יש בו הרבה מעבר – גם באיורים וגם בטקסט, שמצד אחד יש בו הרבה הומור, ומצד שני הוא גם נוגה. מעניין אותי איך התמודדת עם זה באיורים, אם זה משהו שחשבת עליו או שפשוט עשית מה שהרגיש לך נכון?

לי-אור: האמת שהטקסט השתנה לגמרי מהמקור. בתערוכה היה טקסט שמחולק להתחלה אמצע וסוף. ממש סיפור. בספר יש שבירה, כי הטקסט הוא קצת שירה מדוברת, קצת שאילת שאלות, הגיגים, חלקים מסיפור. 

הגאונות של סיון היא היכולת להעביר את הריק שבחור גם במילה. כי מילה, מעצם היותה, כבר יוצרת משהו מלא. כשישבנו ודיברנו על מה שאנחנו רוצות לייצר, סיון אמרה שנורא קל להתבונן על חלל, על ריק, דרך איור. דרך מילה זה קשה יותר כי היא צמצום של מהות.

הגאונות של סיון היא היכולת להעביר את הריק שבחור גם במילה. כי מילה, מעצם היותה, כבר יוצרת משהו מלא. כשישבנו ודיברנו על מה שאנחנו רוצות לייצר, סיון אמרה שנורא קל להתבונן על חלל, על ריק, דרך איור. דרך מילה זה קשה יותר כי היא צמצום של מהות

ופה אנחנו מתבוננות על משהו חסר גבולות, מופשט. והיא הצליחה. הרבה מהטקסט צמח כשיקוף לאיורים שנוספו והרבה מהאיורים הגיעו בתגובה לטקסט. זה היה דיאלוג תמידי. אני חושבת שזה מה שהרגיש נכון בהתבוננות של אותו הרגע

יובל: וזה עובר, הדיאלוג הזה בין המילים לאיורים. אז מה עכשיו? תערוכת המשך בשבוע האיור אולי 🤔

לי-אור: קודם אשמח לנשום לרגע, אחרי עבודה מאוד אינטנסיבית. באמת כיף שנוצר משהו שהוא מאוד אישי שלנו, מהמקום שמעניין אותנו ולא כתגובה ליצירה חיצונית. זה פתח איזו צ׳אקרה. בהחלט צפויות התפתחויות בהמשך

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד? ואיפה אפשר לקנות את הספר?

לי-אור: אולי רק אוסיף, שחורים זה דבר יפה בעיני. ההתמסרות אליהם מאפשרת טיול מחוץ למרחב, גילוי של משהו אחר.

הספר יצא בהוצאת ברחש, וקיבל עידוד תמידי מקרן כץ הנפלאה ואיזה כיף שהכרנו את החממת יוצרים הזו שהיא מביאה. אפשר לרכוש את הספר בסיפור פשוט, בתל אביב ובירושלים, וגם באתר סיפורי שסק