כל מה שחשוב ויפה
ענבל הופמן בבית טיכו. צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל
ענבל הופמן בבית טיכו. צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

ענבל הופמן בבית טיכו: להשתחרר דרך מה שכובל אותי

בתערוכה ״פסגות היומיום״ ענבל הופמן מפסלת בחומרי השגרה עצמה: ספוג הפלא, שקיות ניילון מרשרשות, חפצי נוי זולים ורהיטים משומשים, מקבלים חיים משל עצמם ומעלים שאלות על הבית, על האמנות ועל החיים

הכניסה לבית טיכו בימים אלה היא קצת כמו שיבה הביתה, למקום שמהדהד זיכרון ביתי ארכיטיפי, גם אם לא אישי. אולי זה קנה המידה של הבית, או אולי הדרת־העבר של בית הרופא הנערץ ורעייתו האמנית אנה טיכו, שמטילה על התערוכות המוצגות בו איזו אחריות להלך בכבוד בין החפצים הביתיים. והנה, תערוכת היחיד של ענבל הופמן ״פסגות היומיום״ נראית כאילו הסתערה פנימה והתפשטה על פני החללים. כמו נכדה המבקרת בבית סבתה ומשאירה חותם של נוכחות, תחילה בזהירות ובהמשך ביתר עוצמה ובטחון.

הופמן יוצרת ייצוגים של נוף, טבע, נשימה, אנרגיה אנושית וסממני חיים. היא עושה זאת בחומרים בלתי שגרתיים (כשמדובר באמנות) או אולי להפך, בחומרי השגרה עצמה: חומרי ניקוי כמו ספוג הפלא, צינורות השקיה, שקיות ניילון מרשרשות, משאבות, עצי סחף וזרדים, חפצי נוי זולים, בדים ורהיטים, טישו, סיכות וחוטי תפירה. כולם מקבלים חיים משל עצמם תחת ידה האוהבת, כאילו נגעה בהם בשרביט קסמים.

מתוך הפרקטיקה היומיומית היא מבטאת ומשתפת את צופיה בכמיהה למרחקים ומרחבים, לנופים של עולם אחר, פנטזיית בריחה או העתקה של העצמי לממד מטאפיזי. ״השאלה שעומדת בפני היא איך אני כופה את עצמי על חלל או על חומר״, היא אומרת. ״כבר הרבה שנים אני מנסה לתפוס נופים בתוך מרחב דומסטי. מתוך תחושה שמצד אחד הבית הוא המקום הבטוח, האידילי ומצד שני תמיד נותרת איזו מרדנות של ׳תנו לי ללכת מפה׳.

״בית טיכו ממש מתאים לזה כ־setting של בית״, אומרת הופמן בראיון בתערוכה, שנפתחה וירטואלית בין הסגרים וכעת מקבלת סוף סוף את הקהל הראוי לה. ״אם חושבים על החלום של להגיע לבית, להיות גדולים, grown up… וכשמגיעים לשם מגלים שזו לא מנוחה ונחלה. אין באמת מנוחה״, היא מתארת את ההתפכחות שהיא נחלת רבים.

מעבר לגישה הקונקרטית לחיים, יש כאן גם דיבור על עולם האמנות. השאיפה לגדול, לזכות בהכרה, להציג. תערוכת יחיד במוזיאון ישראל (שבית טיכו הוא שלוחה שלו) היא פסגה חשובה לכיבוש בקריירה, וגם היא הופכת לחלק מהיומיום, משגרת העבודה. בדרך לפסגה הבאה.

התערוכה היתה אמורה להיפתח במאי 2020 ואז הגיעה הקורונה. האירוניה היא שהתחושה האישית של הופמן ביחס לבית הפכה לנחלת הכלל בעקבות המגפה. התערוכה מציעה לנו להתרומם קצת מן השגרה המקרקעת ולהמריא אל הנשגב

כמו דברים רבים בשנה האחרונה, התערוכה שנהגתה הרבה קודם הפכה לעוד יותר רלבנטית בעקבות הקורונה – הסגר, ההסתגרות והבידוד בבית. המוזיאון הסגור והשיבוש בתפיסת העולם, חופש התנועה שנגזל – כל אלה יחד מוצאים הד וביטוי מרומז בתערוכה.

״התערוכה היתה אמורה להיפתח במאי 2020. הכול כבר היה מוכן, היצירות היו ארוזות בסטודיו, הלו״ז היה משוריין, ואז במרץ 2020 הגיעה הקורונה״, מספרת אוצרת התערוכה, שוע בן־ארי. ״האירוניה היא שהתחושה האישית של הופמן ביחס לבית הפכה לנחלת הכלל בעקבות המגפה, כשכולם חויבו להישאר בבתים. כולנו חיפשנו פינה אישית בבית שהפך להיות גם משרד ולפעמים גם לצימר לעת מצוא. התערוכה מציעה לנו להתרומם קצת מן השגרה המקרקעת ולהמריא אל הנשגב״.

הביתי והאל־ביתי, המנחם והמאיים, הקרוב והרחוק, כולם חיים יחד במעין שלום בית משועשע. ״היא מגישה תעתוע של קרחונים שצפים בנוף אינסוף, תחושה של קסם או מיסט, ומיד כשמתקרבים החומר הפשוט – הדבר עצמו – מתגלה מאחורי המטאפורה. שם התערוכה ׳פסגות היומיום׳ מרפרר קצת להבטחות השווא של פרויקטי בנייה עם שמות מעוררי דמיון״.

ענבל הופמן

ענבל הופמן. צילום: מ״ל

הופמן מצטיינת ברמזים קולעים ומחודדים: כזה הוא נוף הפסגות המיניאטורי של קרחונים ה״נטפלים״ לפאנלים, בגובה סנטימטרים בודדים מהרצפה. לרגע הם הופכים את הרצפה לים שקפא. הם מצליחים לבטא בו־זמנית את הגלוי והסמוי, את הנשגב והמיוחל ואת ההסתפקות במועט, בסימבולי אפילו.

קרחונים הם סימבול אפקטיבי ורב משמעויות: רפרנס להתחממות הגלובלית ולפגיעה האנושית בטבע; רמז לחסר העצום במידע (90% מהקרחון הנסתר מהעין); משב של קור קוטבי בישראל הלוהטת בקונפליקט הקיטוב הפנימי.

המיזעור וההחלטה להציג את הנוף בגובה הרגליים נראית כטקטיקה של קריאה לתשומת לב אל השולי, אל הסתמי והנדחק. הופמן חוסמת את פסלוני ההרים כמציבה גבולות, אך ברור לכל שניתן לרמוס את הגבול ברגל גסה. לאמנות שלה יש איכויות טפיליות, כמו פטריות ביער או שיח מטפס, שמעניק לקיר יופי ועושר, בעודו הופך לעור שני ואחר, כמו זר בבית המשנה את ההרכב המולקולרי המשפחתי ולפעמים משתלט כליל.

העבודה בבית טיכו הציבה בפניה אתגרים חדשים, וההתמודדות עם החלל המורכב הולידה עבודות שנראות כמרחפות, נוגעות לא נוגעות. ״כל הקטע שאני ׳תוקפת חללים׳ התנגש עם האיסורים והמגבלות שחלים פה, בגלל השימור. יש מנעד כזה, בין הבית שהוא מקום של היוקרה, אריסטוקרטיה ותיקה, והצורך להראות את זה כהיסטוריה תקפה, דרך העיצוב והשימוש, לבין ההתבייתות שלי – שבאה מבית תל אביבי, עם רהיטים מהרחוב״.

כזה הוא שולחן עבודה פשוט שהפך לפסל מסתורי עם עליית גג; כסא מרחף כמו במופע קסמים ועל גביו דגלוני תחליף סוכר Sweet & Low (מתוק ונמוך, אל מול פסגות היומיום. משחק המלים מכוון). פסלוני צ׳יטה מוזהבים שמושכים את העין, והופמן מסבירה בחיוך: ״הרומן שלי עם מקס סטוק. זה דקור נמוך, שבהקשר של הבית הזה מקבל פתאום נראות של יוקרה״.

חומרים שנועדו לכליה

הופמן, נולדה בחיפה ב־1973, סיימה בשנה שעברה את ההתכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל. היא ידועה במיצביה הרחבים, המשלבים אסתטיקה כמעט מינימליסטית עם שימוש בחומרים מצויים, כלים שימושיים וייצוגים של טבע. באמצעים פשוטים, בחומרים שנחשבים עלובים (כאלה שהיו מתקבלים יפה במסורת הארטה פוברה או דלות החומר. האוצרת מכנה אותם ״לא אהובים״) היא יוצרת עולמות דמיוניים, חדרי בריחה התלויים על בלימה, שבהם הצופים מוזמנים לקחת חלק כשותפי סוד במשחק התעתוע.

על המשיכה שלה לחומרים הפשוטים והזולים, הפלסטיקיים והמתכלים, היא אומרת: ״אין הסבר, זה משהו פיזי. הצליל של החיתוך בספוג פלא. הנשימה של שקיות הניילון. אני נורא נמשכת לחומרים האלה, מוקסמת, אולי יש בזה פרוורסיה. אחרי הכל אלה חומרים שנועדו לכליה, ממש כמו חומרי היומיום בחיים, מכינים אוכל והוא נגמר ושאריות לפח, וצריך להכין עוד פעם ועוד פעם, עוד יום ועוד יום״.

בן־ארי: ״הכל כל־כך עדין ושברירי, כאילו ענבל בוראת פה עולם של מושגים חדשים, פרופורציות חדשות. היא מכתיבה חוקים חדשים לחומרים שהפונקציה היומיומית שלהם היא להוריד את הזבל, לרוקן ולמלא ולהוריד ולרוקן ולמלא… לפתע יש ממד קסום לשקיות ניילון מרחפות, מתנשמות. חיפוי הקיר עשוי ממפיות פושטיות, אבל מישהו חשב וטרח לעטר אותן בדוגמה. כשחושבים על הדברים המכבידים והממורמרים של היומיום, והיכולת לקחת את הדבר ולעשות ממנו משהו אחר לגמרי, זו האמנות״.

״הרבה דברים נובעים מהעיסוק החומרי״, אומרת הופמן. ״המוצרים נקנים לשימוש ואחר כך מקבלים מופע אחד או אחר. לרוב של תצורת נוף. יש משהו ברצון להשתחרר דרך מה שכובל אותי. כמו ריצה, שהיא דרך לסובלימציה. כי אני צריכה לבטל את המחשבה והלחצים דרך משהו רפטיטיבי, מדיטטיבי״.

birds

החזרתיות והמדיטציה מורגשות ביתר שאת בחלל האחורי, החשוף והמתנשם, ברשרושי שקיות דקיקות כקרום, מתמלאות ומתרוקנות מאוויר. שלד מבנה שגולף ממגשיות קלקר, מחיצת רשת עשויה מפרקי צינורות וטפטפות – כל אלה מטילים צללים, מזמינים פענוח ומהדהדים מחשבות.

״יש לי הרבה עבודות שיש בהן מכניזם. החשמל הוא הקסם הזה, שמביא את הפעולה מבחוץ לתוך הבית. אני משתמשת במכניזמים נורא פשוטים – המאוורר הביתי, הזרדים מאיקאה, המשאבה של האקווריום. יש בזה משהו מצורת המחשבה של מרכז פומפידו בפריז – בואו נשים את כל המכניזמים מבחוץ, והנה תסתכלו״.

הצבעוניות בתערוכה מאוד מדודה: לבן, עץ, אדום הקטיפה (שבמקומות מסויימים נראה גופני מאוד), זהב, שקוף. הופמן מציבה כורסת נדנדה נוחה לצד שולחן כתיבה ישן, המתחזה בעצמו לבית עם מדרגות ועליית גג. ספק דיוקן של בית טיכו המכיל את עצמו, ספק הכוון לחשיבה בספירה גבוהה יותר, רוחנית או פיזית (כמו הקומה השנייה בבית, שכעת חסומה לרגל שיפוצים).

הקטיפה האדומה קורצת לעבר יוקרה וכובד ראש, אך הופמן ממשיכה להפר את הסדר הטוב ויוצקת הומור ואירוניה בחפצים: ״היו דברים שרציתי לחקור, המדרגות, החלון, העץ, הכסא: חשיבה על בית במובן של איפה האדם מניח את עצמו, ולא רק איפה הוא פועל. האדום הגיע מכורסה ביתית שעברה לסטודיו״.

בן־ארי: ״הסטודיו מאוד לא רומנטי, וכורסה האדומה יש בה משהו מחבק. ביתי בעליל. יש בזה גם הכרה בכך שהעבודה היא מפלט מהבית, מקום שבו את נחה קצת מהבית, מהילדים״, אמת שכמעט ולא מדברים עליה.

בנה וביתה של הופמן דווקא נוכחים בתערוכה כתזכורת שקטה: בצילום ״רומי וניל עם טבלט״, המוצנע באחת הנישות במעבר בין שני אגפי הבית, הם יושבים באדישותם, עיניהם במסכים, על הראש אוזניות. כמו בחיים, הם יושבים בעבודה, מאפשרים לאמא לעשות את מה שבאה לעשות, ותיכף יקומו וישאלו ״מתי הולכים הביתה?״.

אבל היא עוד לא הולכת. או לפחות רוחה שורה, לצד נוכחות הרפאים של בעלי הבית, ולצד המבקרים, הבאים והולכים, שיכולים למצוא בתערוכה רגע של שקט.


פסגות היומיום I ענבל הופמן
אוצרת: שוע בן ארי
בית טיכו (מוזיאון ישראל), ירושלים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. סמי

    בית טיכו עד שנת 2005 היה אי ירוק נפלא עם גינה פורחת בלב העיר.היה לו חן ואווירה מיוחדים.לאחר שנבנה המגדל מעליו,והשתנתה הכניסה שהפכה למכוערת, חלק גדול מחינו של המקום הסתלק.עצוב.בהצלחה לתערוכה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden