יובל סער / יום שלישי, 18 במאי 2021

במה ומחול

שנה בלי קיץ: העבודה החדשה של אלה רוטשילד ללהקת בת שבע

20 דקות לתוך Summer Snow, העבודה החדשה והמטלטלת של אלה רוטשילד ללהקת בת שבע, התחלתי לבכות; ולא הפסקתי. מהם החפצים, הזיכרונות, השאיפות והאכזבות שמפעילים אותנו, כשאנחנו מנסים להיאחז בהם על קרקע לא יציבה

כשהגעתי לצפות בפעם השנייה ב־Summer Snow, העבודה החדשה של אלה רוטשילד ללהקת בת שבע, כבר הבאתי טישו. זה היה עשרה ימים אחרי הפעם הראשונה, שבה התחלתי לבכות 20 דקות פחות או יותר אחרי שהרקדנים החלו לנוע בסלואו־מושן קורע לב, כאילו הם לכודים בתוך כדור זכוכית מושלג, מנסים להיאחז במשהו יציב, כשיד נעלמת מנענעת אותם מצד לצד.

ולא הפסקתי לבכות, עד שהעבודה הסתיימה והרקדנים עזבו את הבמה.

אני לא יודע אפילו להגיד למה בדיוק. מה היה שם שכל כך ריגש אותי; מה תפס אותי לא מוכן ולא עזב אותי גם עכשיו כשאני כותב את המילים האלו, כמה שבועות לאחר מכן. מעבר לשילוב בין הרקדנים הנפלאים (בסוף המופע רציתי לחבק אותם אחת אחד ולהגיד להם שיהיה בסדר), למוזיקה, לכוריאוגרפיה, למשחק, שיצרו ביחד חוויה מטלטלת ומרגשת כל כך.

כשסיפרתי כמה ימים לאחר מכן על החוויה לחברה, איך יצאתי משם מפורק לגמרי ואיך השעות שלאחר מכן כמו נמחקו ולא היו (ועדות לכך הן הודעות הווטסאפ שרק אחרי כמה ימים הבנתי שקיבלתי ולא הגבתי להן), היא שאלה אותי על מה העבודה; מה היה בה כל כך חזק.

אמרתי לה שאני לא יודע.

היא שאלה אם העבודה עוסקת בבדידות.

כן, עניתי מיד, ושאלתי איך היא יודעת.

היא חייכה.

אבל, אמרתי לה, אני לא בודד, יש לי בן זוג (21 שנים!) ואפילו שנת הקורונה האיומה עברה עלי בשקט ובשלווה (זה היה לפני המלחמה של הימים האחרונים). שנה, שברור שיש לה חלק גדול באופן שבו אני תופס את סאמר־סנואו; שנה שאנחנו עדין לא קרובים להבין מה עברנו במהלכה ואיפה היא תופסת אותנו עכשיו; שנה שבה כשכל העולם היה בכאוס אני צילמתי ברבורים בלונדון.

שלוש שעות לאחר מכן שאלתי את אלה רוטשילד את אותה השאלה – על מה העבודה – ובאופן לא מפתיע קיבלתי תשובה דומה. ״העבודה עוסקת בקיום האנושי, באובדן, באשמה, בהחמצה״, היא ענתה. ״בבדידות. בלבד. וגם אם אתה נמצא עם עוד אנשים, בסוף בסוף בסוף אתה רק עם עצמך. אתה לבד. גם אני לפעמים מוצאת את עצמי לבד, גם כשאני עם האנשים שאני אוהבת, עם בן הזוג. עמוק עמוק בסוף זה אתה.

״ואולי באיזה אופן אחרי השנה האחרונה, עם כל מה שעברנו, אתה הולך למה שהכי קרוב אליך. אני מנסה לדמיין בן אדם יושב בבית שלו, ופתאום לדברים הכי קטנים מסביבו יש משמעות וסימבוליות מאוד גדולה״.

את בן אדם אופטימי?

״אני חושבת שאני בן אדם…

״רגע.

״תן לי שנייה לחשוב על זה.

״נראה לי שאני אופטימית, ושהעבודה מסתיימת באופטימיות. גם אם יש בה נושאים כבדים, ויש בה עצב, אתה מבין שיש לך דרך לשאת את המשא הזה. אתה יכול לשאת עצב, אובדן, ולא לחשוב שהעבר יושב עליך, או נסחב אחריך. אתה הולך, אתה בתנועה, אתה כל הזמן בתנועה, אף פעם לא נמצא במקום שהיית בו, אתה כל הזמן משתנה. יש בזה משהו אופטימי, וגם אם יש רגע מאוד מאוד קשה, הוא יעבור״.

והעבודה, אופטימית?

״כן. היא נגמרת בצורה אופטימית״.

זה לא אותו דבר.

״אני לא יודעת לענות על השאלה הזו״.

לצרוח בלי קול

Summer Snow, שעלתה בבכורה בתחילת החודש במסגרת פסטיבל מארט הבינלאומי לתרבות, היא לא עבודה ״רגילה״ של בת שבע. בניגוד לעבודות ולשפת הגאגא המזוהות עם אוהד נהרין, היא יותר נרטיבית, עד שלרגעים היא קרובה יותר לתיאטרון מלמחול, ונעה על המנעד בין השניים, מסרבת להגדרות.

ככזו, היא מורכבת מסדרה של סצנות סוריאליסטיות, עם בובה בדמות חזיר ודמות ארוכת ידיים; עם רקדנים שנדרשים גם לשחק וגם ליצור הבעות פנים ומימיקות, שלא היו מביישות את גדולי השחקנים בסרטים האילמים של המאה שעברה.

העבודה מעלה שאלות על המשא הפיזי והנפשי שבונה את עולמנו ומצר את צעדנו; מהם החפצים, הזיכרונות, השאיפות, האכזבות, שמפעילים אותנו, ושאנו נצמדים אליהם? מה נשאר מכל אלו כשהחיים מתערערים וכשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלנו והופכת ללא יציבה?

ההתרחשויות הבימתיות נעות בין שגרת יומיום לפורענות כאוטית, בין הרמוניה למאבק, שברגע השיא שלהן הרקדנים נעים בסלואו־מושן, צורחים בשיא כוחם, אך לא משמיעים קול. והכל מתנהל בחלל ביתי, עם מדפים וחפצים שיש לכולנו בבית – ואזה ומראה וספל ושטיח – שיוצרים עולם צפוף, דחוס וקלסטרופובי.

ההתרחשויות הבימתיות נעות בין שגרת יומיום לפורענות כאוטית, בין הרמוניה למאבק, שברגע השיא שלהן הרקדנים נעים בסלואו־מושן, צורחים בשיא כוחם, אך לא משמיעים קול. והכל מתנהל בחלל ביתי, עם מדפים וחפצים שיש לכולנו בבית, שיוצרים עולם צפוף, דחוס וקלסטרופובי

נראה לי שזו הייתה אחת מנקודות החיבור שהיו לי עם העבודה: כמי שעוסק בעיצוב, בחפצים, במרחב הביתי, היה קל להזדהות עם מה שמתרחש על הבמה, גם כשהמתח הרגשי הסלים במהירות לדימויים של אלימות אפלה, בדידות וריקנות שאינה ניתנת למילוי. המדפים שהכילו פעם חפצים בעלי ערך פונקציונלי וסנטימנטלי, היוו תזכורת, זיכרון עמום, געגוע; גם אם לא ברור למה בדיוק.

אלה רוטשילד. צילום: Rolex Rober Wright

את ההזמנה ליצור עבודה חדשה לבת שבע קיבלה רוטשילד מגילי נבות, המנהלת האמנותית של הלהקה, בשנת 2019, טרום הקורונה. ״היינו אופטימיים, דיברנו על לוחות זמנים, על אילוצים. איזה אילוצים…״, היא אומרת בחיוך, ״ויצאנו לדרך בתחילת 2020״.

רוטשילד, ילידת 1984 – כוריאוגרפית, אמנית רב־תחומית ורקדנית – רקדה בלהקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק ובלהקת המחול בת שבע, בניהולו האמנותית של אוהד נהרין. כיום היא רוקדת בלהקת Kidd Pivot בהנהלתה של הכוריאוגרפית קריסטל פיט. עבודתה משלבת מחול, אמנות חזותית ומוסיקה, ומאז 2006 היא משתפת פעולה עם אמנים שונים מדיסציפלינות שונות.

זו הפעם הראשונה שהיא הוזמנה ליצור עבודה עבור להקת בת שבע, והיצירה הבימתית היא פרק ראשון מתוך פרויקט אמנותי שאפתני ומרשים שיכלול שלושה תוצרים אמנותיים: עבודת מחול לבמה, עבודה למרחב דיגיטלי באתר אינטרנט ייעודי וספר רישומים. השמות של שלושת הפרקים לקוחים משיר של פטר ברודריק שחברי הלהקה שרים בסוף המופע, בשם ״שנה בלי קיץ״.

״הייתי בבית ובן הזוג שלי עבד בחדר אחר ושמע מוזיקה. ואז פתאום אני שומעת את השיר הזה שהתנגן באופן מקרי ואני אומרת ׳יואו׳. אני כל כך בתוך העולם של העבודה, ופתאום השיר הזה נכנס אלי הביתה. שמעתי אותו עוד פעם, והבנתי שאני רוצה לעשות איתו משהו, עם המילים שמסיימות את השיר, סאמר־סנואו״.

מה משך אותך בשיר?

״הניגודיות הזו, בין קיץ לשלג, אתה ישר מדמיין את זה; אתה יכול להרגיש גם קר וגם קיץ. ועם זאת המצלול של המילים דומה, הן מתגלגלות לך על הלשון. וזה גם מתקשר למשהו הזה שאתה לא יכול להשיג״.

מה הייתה נקודת המוצא לעבודה?

״קשה לי להצביע על נקודת ההתחלה, כי יש המשכיות בעבודות שלי. לפני שנכנסתי לסטודיו עם הרקדנים חשבתי שאני אעסוק בבושה, במוסר, באשמה, באלימות; עד כמה אנחנו שותפים למה שקורה מסביבנו, וכמה בושה, אשמה או פחד אנחנו מרגישים.

״ואז גם עלה הרעיון של הבובה, של החזיר, בהקשרים של מוסר ובושה, חיה לכאורה מלוכלכת שפועלת לפי אינסטינקטים. כשאתה רוצה להעליב מישהו אתה קורא לו חזיר, מישהו שרוצה יותר ממה שיש לו. וחשבתי שיהיו עוד יצורים, היו לי בראש המון רעיונות״.

להמשיך לחיות. ולהרגיש הכל

בסוף כמעט לא הייתי צריך את הטישו, מה שלא אומר שהחוויה הייתה קלה יותר. לקח לי המון זמן להירדם באותו לילה, ואחרי שעתיים התעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון. הפעם זו הייתה הבטן: הרגשתי שרוטשילד פערה בי חלל שלא מצליח להתמלא; או אולי חשפה חלל שככל הנראה היה קיים שם קודם לכן.

והתמונות והתחושות מהעבודה ממשיכות ללוות אותי מאז: הבובה של החזיר שבאחד הרגעים המרגשים במיוחד של המופע מפשיטה את אחד הרקדנים על הבמה; את התנועות החוזרות ונשנות של הרקדנים שמנסים להאריך את התנועה של הגוף שלהם, לעבר יעד לא מושג; המוזיקה שלא מרפה; התאורה הדרמטית; והסצינה שחותמת את העבודה שבה הרקדנים שרים (בקיצור ובתרגום חופשי): זו הייתה שנה ללא קיץ, שנה ללא צחוק, שנה בלעדיך, שנה של כאב; והנה אני עומד, בשולי שום מקום, בלי שום יעד ללכת אליו, בקיץ מושלג״.

״יש מקומות בעבודה שבהם התחושה הזו מאוד מזוקקת״, רוטשילד מספרת לי עמוק לתוך השיחה שלנו, תוך כדי שהיא חושפת פרט ביוגרפי כואב. ״יש לי בן זוג 13 שנה, ומשפחה, ולפני שלוש שנים הייתה טרגדיה ואח שלי נפטר בגיל 38 באופן פתאומי. הדבר הזה, הכאב, האובדן הזה, אני לא יכולה לתאר לך את החלל שנפער. חלל, שלא משנה כמה אויר אתה מכניס פנימה, אתה לא מצליח למלא אותו. זה בור מאוד גדול שזז איתי מאז״.

אני נושם עמוק. ואני לא מצליח לחשוב על משהו חכם להגיד.

״וגם אם החיים ממשיכים, והם טובים, ויש משפחה נפלאה, נשבר לך הלב. זהו. הוא נשבר. לא מתאחה, זה לא משהו שפתאום נהיה שלם. וזה בסדר. ואני שמחה שאני מרגישה את הרגשות האלו, הם נורא חזקים. בסך הכל אני מרגישה אהבה מאוד גדולה, אתה אוהב מישהו בצורה בלתי רגילה ואתה מרגיש את זה, שאין לך אותו; ואתה מבין שאתה מסוגל לחוות כזו עוצמה״.

הרקדנים יודעים?

״אני לא בטוחה. אולי חלקם. לא יודעת״.

אני עכשיו קצת יותר מבין מה קרה לי שם.

״בסך הכל אנחנו עוברים דברים דומים, חיים בעולם דומה, חווים את אותם דברים, והדבר הכי קטן שקורה לי, גם אתה יכול להזדהות איתו; תוכל למצוא שם משהו שדומה לחיים שלך.

״ועוד דבר: אנחנו רוצים שיבינו אותנו. גם אם אתה נורא בודד אתה רוצה להיות עם עוד אנשים, גם אם הם גם בודדים. יש ערך בלהרגיש שאתה שותף לתחושה שהרבה אנשים חווים אותה, ויש בזה משהו מנחם, ואפילו מרגש, לראות פגיעות מסויימת.

״אז יש בעבודה כל מיני דברים. יש שם גם הומור, וגם אופטימיות. אתה יכול להיות אופטימי ועדיין לסחוב אחריך כל מיני דברים, אבל באיזושהי קלילות מסוימת. להיות מסוגל לראות את הדברים האלו, ולהמשיך לחיות״.

אני חושב שלפני הקורונה היינו מבינים את העבודה הזו בצורה אחרת לגמרי.

״כן. דרך המסננת של העבודה עוברים הדברים שאתה חווה, אבל זה לא רק הסגר והקורונה, אלא דברים שאני לא יכולה לשלוט בהם. חוץ מזה שבטוח הייתה יוצאת עבודה אחרת אם הייתה שנה אחרת״.