כל מה שחשוב ויפה
נטלי רודריג ורטר
נטלי רודריג ורטר. צילום: נעם אשל

נטלי רודריג ורטר מצילה את ההיסטוריה המשפחתית שלנו

כשנטלי רודריג ורטר מ־Photomyne חיפשה דרכים למנוע את ״אפקט״ חדר הכושר ולגרום למשתמשים לסרוק תמונות משפחתיות, היא גילתה ש״בסוף לכל העולם יש את אותן התמונות: ימי הולדת, חתונות, המשפחה שהלכה לצלם וכולם עומדים יפה״

כשנטלי רודריג ורטר, סמנכ״לית העיצוב (CDO) של פוטומיין, קיבלה את ההצעה להצטרף לחברה, זה היה רגע לפני שהיא הייתה אמורה לסיים את התואר השני בעיצוב במכון טכנולוגי חולון, ואחרי שצברה ניסיון כמעצבת בנטקראפט, בדיזיינאיט וב־HP. ״קפצתי על זה בשתי ידיים״, היא מספרת, ״זו נראתה כמו הזדמנות מעניינת, התחלתי להישאב לעולם הזה״.

אולם לא היה מדובר בעוד הצעה: רודריג ורטר את עולם השכירות כדי להפוך לאחת מארבעת המייסדים של פוטומיין. ״העובדה שבקבוצה הגרעינית שיסדה את המוצר נכלל מעצב, היא לא עניין טריוויאלי. החשיבה העיצובית הייתה מההתחלה, ההבנה שעיצוב הוא חלק בלתי נפרד מהביזנס, שמבין מה חשוב יותר ומה חשוב פחות; הוא לא מגיע אחר כך כקישוט. כשעושים מוצר שמיועד ישירות לצרכן זה הכרח. וכשבאנו למשקיעים כבר היה מוצר, עם ממשק שאפשר לעבוד איתו״.

פוטומיין נוסדה לפני שש שנים במטרה ״לסייע לאנשים לשמר את הזיכרון המשפחתי שלהם״ (ההערכה היא שמאז המצאת הצילום הצטברו בעולם כארבע טריליון תמונות פיזיות, שעוברות מדור לדור במשפחה, ונדרש פתרון לשימור שלהן). החברה פיתחה אפליקציה מבוססת בינה מלאכותית, שמאפשרת לסרוק בו זמנית מספר תמונות באיכות גבוהה, ותוך עריכה אוטומטית- ועם אפשרות לארגן אותם כאלבומים – להוסיף את הסיפורים מאחורי הצילומים.

הנוסף היא מאפשרת צילום ושיוך אוטומטי של המידע על גב התמונות; וכמובן לשתף עם המשפחה. הטכנולוגיה מאפשרת לסרוק כ־100 תמונות בעשר דקות, כך שתיעוד האלבומים המשפחתיים הפכה למשימה קלה – היישר מהטלפון החכם.

לאורך השנים החברה הרחיבה את משפחת האפליקציות וכיום היא כוללת פונקציות כמו סריקת נגטיבים ושקופיות, צביעת תמונות שחור לבן ועוד. עד היום הורידו את אפליקציות החברה למעלה מ־22 מיליון משתמשים ונסרקו באמצעותה יותר מ־250 מיליון תמונות ברחבי העולם. 

המודל העסקי של המוצר הוא freemium: האפליקציה לא עולה כסף, ולאחר תקופת ניסיון ״או שממשיכים לשלם, התמונות מגובות בענן של פוטומיין, והאפשרויות בלתי מוגבלות – תסרוק כמה שאתה רוצה, תשתף, תצבע, תצלם את גב התמונה – או שאתה לא משלם ואז התמונות נמצאות רק על המכשיר שלך וחלק מהפונקציות נעולות. 

פוטומיין עוזרת לאנשים לשמר את הנוסטלגיה המשפחתית. יש מיליוני תמונות מודפסות שיושבות באלבומים בקופסאות ולא רואות אור יום, וזו הדרך להציל את ההיסטוריה המשפחתית, לעזור למידע לא ללכת לאיבוד

״פוטומיין עוזרת לאנשים לשמר את הנוסטלגיה המשפחתית שלהם. יש מיליוני תמונות מודפסות שיושבות באלבומים בקופסאות ולא רואות אור יום, וזו הדרך להציל את ההיסטוריה המשפחתית, לעזור למידע לא ללכת לאיבוד. אפשר לשכפל אותו, לתייג אותו, והכל בדרך קלה, DIY, בלי סורק מסורבל, בלי לשלוח החוצה: הטכנולוגיה יודעת לסרוק עמוד, לזהות תמונה, לתקן צבע, ליישר, לסובב, לצבוע תמונות שחור לבן וכן האלה״.

לשמור? מי מבטיח לנו שבעוד כמה שנים נוכל לפתוח את הקבצים הדיגיטליים האלו? 

״התמונות הפיזיות המקוריות נשמרות, אני בטוחה בכך. אבל דווקא בגלל שקופסת הזכרונות הווירטואלית הזו משרתת את כל המשפחה, התמונות הופכות להיות יותר נגישות – כך שזה להציל לא רק במובן הפיזי: עד כמה אני נהנה מהתמונות, עד כמה הן נגידות. פתאום הן יכולות להיות מרגשות ברמה היומיומית״.

 הדיגיטציה היא רק תחילת הסיפור

רודריג ורטר, בת 40, השלימה תואר ראשון במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2007) לאחר שנת לימודים במחלקה לעיצוב אופנה וצורפות בבצלאל. ״בשנקר התמחיתי בעיצוב לאינטראקטיב, לפני שפייסבוק הגיעה לארץ, לפני האייפון הראשון. לא לגמרי הבנתי מה זה העולם הזה שנכנסתי אליו.

״התחלתי לעבוד בנטקראפט, בימיה הראשונים, עיצבנו אתרי דסקטופ. זו הייתה הטירונות בתעשייה: לעבוד במנעד רחב של פרויקטים, עם לוחות זמנים צפופים, חברות ביטוח, בנקים סטארט־אפים. חמש שנים עבדתי שם, ממעצבת למאפיינת למובילת צוות UX״. לאחר מכן עבדה תקופה קצרה בדיזיינאיט וב־HP, ״חברת מוצר עם זוית נוספת של עשייה עיצובית, עבודה עם מפתחים, פוליטיקה ארגונית וכן הלאה״.

ואז פוטומיין. מה היה האתגר בעבודה בחברה?

״דבר ראשון זה מוצר שהוא לא ווייז או ווטסאפ, אתה לא פותח את האפליקציה כל יום, היא לא משהו שאתה ׳חייב׳ להשתמש בו. לא קשה למכור את הרעיון של המוצר, מי שרואה את הפרסום יוריד את האפליקציה, אבל מה הסיכוי שבדיוק יש לידו אלבום תמונות והוא מתחיל להשתמש בה? השאלה היא איך אתה נלחם על הזמן של המשתמש, כי אין לך הרבה זמן לתפוס את תשומת הלב שלו, יש עוד מיליון אפליקציות שמתחרות על הזמן שלו״.

לא קשה למכור את הרעיון, מי שרואה את הפרסום יוריד את האפליקציה, אבל מה הסיכוי שיש לידו אלבום תמונות? השאלה היא איך אתה נלחם על הזמן של המשתמש, כי אין לך הרבה זמן לתפוס את תשומת הלב, יש עוד מיליון אפליקציות שמתחרות על הזמן שלו

אז מה עושים?

״זיהינו שמה שעובד הכי טוב זה להראות ליוזר דמו עם חומרים שלנו: הוא רואה שולחן מעץ עם יד שמניחה עליו תמונה, ואז אנחנו אומרים לו תלחץ ותסרוק, והוא רואה את רגע הקסם, שהתמונה מזוהה, מחולצת מהרקע; הוא מבין שזה לא קשה, בתקווה שזה יעשה לו חשק להמשיך.

״האתגר הבא הוא איך הוא לא שוכח את האפליקציה ושוכח ממך. יש לך תמונות? יופי, תיכנס. לא? רוצה שנשלח לך תזכורת בסופ״ש? ואז הוא מקבל מייל, זה הזמן להוציא את התמונות. זה אפקט חדר הכושר: עשית צעד, נרשמת, שילמת, אתה אוהב את הרעיון של להיות בכושר אבל לא יכול להביא את עצמך לפעולה. פה אתה צריך להביא את התמונות, בכלל לא בטוח שהן בבית שלך.

״ואז אנחנו שולחים, למי שביקש, מייל שבועי עם תמונות שהיוזרים בחרו לשתף. לכולם בסוף יש את אותן תמונות – בהודו, בארגנטינה, בארצות הברית: ימי הולדת, חתונות, המשפחה שהלכה לצלם וכולם עומדים יפה. יש משהו הומני, אנושי ומרגש במוצר הזה, ואנחנו יוצאים מתוך הנחה שאם תראה שעוד אנשים עושים את זה, תרצה גם״.

birds

יש הבדלים בשימוש בעולם?

״מלכתחילה מי שמשתמש במוצר הוא נוסטלגי, אבל אפשר לראות דפוסים שונים או אלבומים שונים. בסקנדינביה ובגרמניה לדוגמה, האלבומים מאוד מסודרים, הם כותבים מתחת לכל תמונה משהו. בארצות הברית משתמשים יותר בקולאז׳ים, וכן הלאה.

״גילינו שלמרבית היוזרים לא אכפת מאיכות התמונות. גם אם יצאו להם תמונות מטושטשות, או שיצאה תמונה שלא נחתכה כמו שצריך במאה אחוז, אף אחד לא התלונן. אבל לנו זה חשוב אז הכנסנו מנגנון שאתה לא רק לוחץ על הכפתור אלא צריך ללחוץ במשך שלוש שניות, וזה שיפר פלאות את עניין החידוד. ולמדנו שאפשר להגיד ליוזרים לסרוק שלוש־ארבע תמונות בעמוד בפעם אחת, או אם אתה יותר מדקדק ורוצה תוצאה איכותית יותר, לאפשר לך לסרוק בכל פעם תמונה אחת בנפרד״. 

ידענו שאנחנו רוצים להיות יותר מאפליקציה אחת, פלטפורמה ובית לנוסטלגיה המשפחתית: מלסרוק תמונות ולשמר זכרונות, להפוך את העבר שלך להווה/מתנה (make your past a present); גם מתנה וגם הנגשה של המורשת שלך

שנה וחצי אחר לאחר ההשקה עברה החברה תהליך מיתוג מחדש. ״המיתוג הקודם  היה טכני, הוא דיבר על סריקה, עם פסים של ברקוד, בצבעוניות טורקיזית מאוד יוטיליטי. אחרי שנה וחצי כבר ידענו כבר מי היוזרים, מה דפוסי השימוש שלהם, ידענו שאנחנו רוצים להיות יותר מאפליקציה אחת, פלטפורמה ובית לנוסטלגיה המשפחתית: מלסרוק תמונות ולשמר זכרונות, להפוך את העבר שלך להווה/מתנה (make your past a present); גם מתנה וגם הנגשה של המורשת שלך. 

״כך, הלוגו הפך להיות יותר אמורפי, דמוי פרפר, תמונות בתוך כיס, משהו יותר רגשי, עניין של סיפור. תמונת לייפסטייל, ורוד כחול אפור, יותר עדין, מגיזיני, נותן במה לתמונות, לתוכן. המלך הוא התוכן, התמונות״. 

מה הגילאים של המשתמשים?

״מכיוון שיש לנו גם קהל יותר מבוגר ממה שאולי היית מצפה, זה מצריך אותנו להתייחס בהתאם. מעבר לממשק פשוט, שאני מניחה שכולם רוצים לעשות, יצרנו כל מני מנגנונים שעוזרים להם. בתוך המוצר, לדוגמה, אם האפליקציה מזהה שאתה סורק מרחוק ויש שוליים רחבים מסביב לתמונה, קופץ פופ־אפ שאומר לך בוא תתקרב.

״מחוץ למוצר יש קבוצת פייסבוק, שם אנחנו מזמינים יוזרים אמיתיים שסרקו מעל 50 תמונות, לקהילה תוססת שפועלת בלי קשר אלינו. אנשים עוזרים אחד לשני, נותנים טיפים על תאורה, משתפים חומרים. ויש לנו תמיכה שיכולה להיות גם בזום או בשיחת טלפון, זה דברים לא טריוויאליים, אבל יש את אלו שצריכים שיקחו אותם ביד״. 

מה הלאה? מה יקרה כשיגמרו התמונות לסרוק?

יש עוד זמן… עד עכשיו נסרקו רק 250 מיליון תמונות אבל זה לא רק הסריקה: הדיגיטציה היא רק תחילת הסיפור, אפשר לעשות מזה מטעמים. מעבר לכך שאתה יכול לגשת לתמונות בכל רגע, אפשר לצבוע, לעשות מצגות. אנחנו מרגישים שנוצר ארכיון היסטורי יחודי שכולל תמונות פרטיות, בכפוף כמובן להגדרות הפרטיות של המשתמשים. אין לך באינסטגרם פיד של בתים משנות ה־60 או ה־70, של רגעים פרטיים ולא רשמיים. נוצר מאגר אנתרופולוגי, היסטורי, תרבותי, שאפשר יהיה לעשות בו שימוש״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden