20 ומשהו // שרה ליימון

שרה ליימון (Cookie Moon), מאיירת ומעצבת, 27, תל אביב. 

בכלל לא מעצבת גרפית

בתיכון למדתי וידאו־ארט וקולנוע ניסיוני במגמת קולנוע ומאוד נהניתי, אז חשבתי שזה מה שאני אעשה בחיים. בגיל 19 התחלתי ללמוד במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. אחרי התואר התמחיתי ב־Show studio, הסטודיו של ניק נייט בלונדון, אבי הפאשן־פילם (הוא די המציא את הז׳אנר). בסטודיו שלו עושים וידאו, סטילס וקצת קליפים למוזיקה. הייתי מצלמת מאחורי הקלעים או עורכת וידאו.

חשבתי אחר כך אולי לעשות פאשן־פילם, ואז כשחזרתי לארץ איכשהו התחלתי לעבוד בפסטיבל מטאור. הם אמרו לי ״את תהיי המעצבת גרפית שלנו״. אמרתי להם שאני בכלל לא מעצבת גרפית, אז אפשר להגיד שהם הפכו אותי למעצבת, ומבחינתי זה שווה המון. הייתי עושה קולאז׳ים דיגיטליים, אז לקחנו את השפה הזו לפסטיבל.

אחר כך התחלתי לעבוד בסטודיו אווירה. הגעתי לשם עם אפס ידע אמיתי, עבדתי לצד כאלו שהיה להם תואר בעיצוב, ובאיזשהו מקום זה היה יותר טוב, כי לא היו לי חוקים. החוויה הייתה אולי יותר כיפית מאשר לאלו שלימדו אותם מה מותר ומה אסור. במהלך התואר אמרו לי הרבה לעבור לתקשורת חזותית, ששם אני צריכה להיות. 

סבא רבא שלנו היה הרב הראשי לישראל

על אונטרמן, לייבל מוזיקה קטן שהקמתי יחד עם אחי ג׳וזף, התחלתי לעבוד בתקופה שגרתי בלונדון; הוא אחראי על המוזיקה, ואני הארט דירקטורית של הלייבל. סבא רבא שלנו היה הרב הראשי לישראל, והבן שלו היה הרב הראשי במארבל ארץ׳ בלונדון. אני, ג׳וזף ואחותנו טליה מגיעים ממשפחה חרדית וגדלנו כחרדים, שניהם קצת יותר ממני כי הם יותר גדולים.

אונטרמן

אמא שלי הייתה בתו של הרב, והם היו מאוד אריסטוקרטים, לא כמו כאן, הנראות הייתה חשובה להם. היא גדלה ולמדה בבית ספר שנחשב הכי טוב בשנות ה־70 בלונדון, והוא לא היה בית ספר יהודי, אז החיים שלה היו חצי חצי. בגיל 25 היא החליטה לעבור לכאן והכירה את אבא שלי בשידוך: הוא גדל בקנדה בתור חילוני והפך לחרדי.

אז אני לא אגיד שיצאתי בשאלה או אשתמש במונחים דרמטיים כאלה, זה לא כל כך נכון. ההורים שלי הם האנשים הכי פתוחים והכי קולים. יש גם מצד אונטרמן וגם מצד ליימון גישה מאוד יפה: הם דתיים ומחמירים כלפי עצמם, אבל הם מאוד ליברליים, מלמדים תרבות ופילוסופיה יהודית בצורה מעניינת.

אבא שלי סופר סת״ם, והוא מלמד גם נשים ואנשים שאינם יהודים. ובגלל זה אנחנו כל כך אוהבים את הדת: למרות שאנחנו לא שומרים את המצוות המיידיות, אנחנו שומרים את ההווי. אנחנו לומדים כל מיני ספרים ופרשניות עם אבא שלי עד היום.

להציל טמגוצ׳י בשבת 

כשהייתי בלונדון התקשרתי לרב הנוכחי, סיפרתי לו שאני הנכדה של הרב אונטרמן ושאשמח לראות את בית הכנסת ולצלם. נפגשנו, הוא הראה לי גם את הבית שאמא שלי גדלה בו (מעל בית הכנסת), צילמתי תמונות והתחלתי לבנות את הספר, שנקרא אונטרמן. זה ספר שקשה לי להגדיר אותו לעצמי.

אם אני באה מקולנוע אז אני אגיד שזה סרט דוקומנטרי. אין דבר כזה ספר דוקומנטרי, אבל אני חושבת שהייתי מגדירה אותו כספר אמנות, כזה שכיף לעיין ולהסתכל בו, כי הוא מאוד ויזואלי. יש בו צילומים שצילמתי בבית כנסת בלונדון וטקסטים, ביניהם שלושה דברי תורה; שניים נכתבו על ידי סבא שלי והשלישי על ידי אבא שלי.

אלו הדברים שהכי חשוב עבורי שיקראו. לא צריך להיות אדם דתי או להבין דת בשביל להתעניין בהם ברמה האנושית, הפילוסופית או הספרותית. כל טקסט ניתן לכותב צעיר ועכשווי שכתב לדברים תגובות או פרשניות: יואב רונאל, ד״ר לספרות עברית, ולשני סטודנטים לספרות, רועי כספי וסטודנט פריזאי בשם ג׳וזף. 

הטקסט הפותח של הספר נכתב על ידי אמא שלי. היא מספרת על פעם אחת שנסעה לבקר בלונדון את המשפחה שלה, כשהייתה אם צעירה. זה היה יום שבת, ואחותי שיחקה בטמגוצ׳י. אמא שלי אמרה לה לכבות אותו, ואחותי התחילה לבכות, היא לא רצתה שהוא ימות. סבא שלי אמר שזה בסדר, שמותר לחלל שבת אם מישהו הולך למות. היא אמרה לו שזה לא אמיתי, והוא השיב שזה כן אמיתי עבורה. זו הגישה במשפחה, לראות את האדם קודם. 

Come On Already

זה קרה לי פעמיים בחיים – פתאום נהייתי מעצבת גרפית, ופתאום נהייתי מאיירת. לפני יותר משנה הייתי בבידוד, בין הראשונות. היה לי משעמם ורציתי לצאת מהבית, ציירתי רכבות שנוסעות לאנשהו באייפד החדש שלי.

איור הוא משהו שלא עשיתי לפני כן, אפילו לא קצת. הפעולה עצמה הייתה כל כך מהנה ומרגיעה, וגיליתי משהו חדש על עצמי, או על משהו שאני רוצה שיהיה עצמי. ואהבתי מאוד את התוצאה. לא חשבתי בכלל שזה מה שיקרה, העליתי כמה דברים לאינסטגרם וקיבלתי תגובות טובות. לקראת סוף הבידוד ציירתי את סדרת הרכבות Come On Already ושלחתי לכמה מגזינים.

Come On Already

בריטיש איירווייז

מגזין Its Nice That כתבו לי שהם רוצים לעשות כתבה על הסדרה וזה היה ממש נחמד, כי גם כשהייתי עושה וידאו אף אחד לא פנה אלי לעשות עלי כתבה. משהו שם פחות זרם לי. בעקבות הכתבה קיבלתי מייל מסוכנות איור בניו יורק שרוצה לייצג אותי; לא ידעתי שהיא בכלל בתפרסמה, ממש התרגשתי.

זו סוכנות גדולה בניו יורק שנקראת Ilustration Divison. התהליך היה די ארוך כי הם אמרו שהם רוצים לייצג אותי, אבל שאין לי פורטפוליו. הם נתנו לי משימה – לכי תבני פורטפוליו ונדבר עוד שבועיים. חזרתי אליהם אחרי שבועיים עם עוד 40 איורים. לא נלחצתי כי עד שהם לא כתבו לי את המייל, לא ידעתי שיש דבר כזה סוכנות איור. 

העבודה לניו־יורקר הייתה העבודה הראשונה שהסוכנות השיגה לי, וזה היה מלחיץ, כשהעבודה הראשונה שלי באיור באופן כללי היא עבור לקוח כל כך גדול. האיורים היו לכתבה על יקב באיטליה. הסוכנות מכירה את הארט דירקטורים של כל המקומות, הם סוגרים את החוזים, אני רק צריכה לצייר ולשלם להם אחוזים.

ואז בריטיש איירווייז פנו אלי, אני כבר לא יודעת איך. האיורים בשבילם היו עבור מגזין שמחלקים בטיסה ליעד בצפון הפסיפיק. הם שלחו לי את הכתבה, תמונה של בחור בשם טים והסירה שלו, ולייאאוט עם קופסאות ריקות; זה מאוד מדויק. הדבר הכי מרגש שקרה אחרי העבודה הזו, הוא שפנו אליי סטודיו לעיצוב פריזאי, וביקשו ממני לצייר רכבות לחברת התחבורה של צרפת, ואין דבר שאני יותר אוהבת יותר לצייר מרכבות. 

לא בזבזתי ארבע שנים

כשאני מאיירת אני חושבת על הזווית, מאיפה המצלמה מסתכלת על הסצנה הזו. בגלל זה אני לא מתחרטת שלא למדתי תקשורת חזותית, ושכן למדתי וידאו; לא בזבזתי ארבע שנים.

כרגע אני מתמקדת כמעט ורק באיור, וחתמתי בעוד סוכנות שתייצג אותי באירופה. לפעמים זה מלחיץ כשאני מסתכלת על אחרים כי יש כל כך הרבה מאיירים טובים, ופתאום אני לא יודעת איפה אני מוצאת את עצמי בתוך כל זה. איור הוא עבודה גאונית כי את לא צריכה להיות שם, את יכולה להיות בבית. אני כל כך אוהבת את זה שאני עובדת עם כל העולם ואני בחדר שלי ברחוב ביל״ו בתל אביב.

הניו יורקר

אני לא אוהבת ואני לא טובה בעבודה ידנית, אף פעם לא הייתי. את האיורים אני מציירת באייפד, וגם הקולאז׳ים שעשיתי בעבר נעשו באופן דיגיטלי. יכול להיות שזה יותר קשה ברמה הטכנית למי שיודע לצייר על דף, אבל הגעתי לאיור כמו שהגעתי לעיצוב הגרפי, בלי לדעת את החוקים, וזה ממש כיף.

אני ממציאה טכניקות, או שאני לא ממציאה אבל אני חושבת שאני כן. גם לגבי הספר של אונטרמן והעימוד של הטקסטים, הסתכלתי על ספרים וראית איך מעמדים את הטקסט. אני מלמדת את עצמי דברים ואני לומדת מטעויות, מלהסתכל על דברים ולבחון אותם. 

בשלב מסוים הסיוטים נגמרו

הייתה תקופה ארוכה שהיו לי חלומות ממש רעים, הייתי קמה מזיעה. התחלתי פרויקט שהוצאתי כפנזין, שבו כל כפולה מספרת על סיוט אחר, בעיקר בצורה ויזואלית אבל גם באמצעות טקסט. זה היה בשבילי כמו טיפול. זו הייתה תקופה מאוד ארוכה, שבדיעבד הייתה מדהימה.

בשלב מסוים הסיוטים נגמרו, ואז גם הפרויקט נגמר. לא יכולתי להמשיך אותו בלי הסיוטים. כתבתי גם באחד הטקסטים שהלוואי והם לא היו נגמרים. הדפסתי פנזין אחד כזה לעצמי, לא היה בי דחף להוציא אותו. זה היה עבורי כמו תרגיל בתואר לתקשורת חזותית.

ואני מאמינה שזה נכון, כי פתאום נהייתי מעצבת גרפית, ופתאום נהייתי מאיירת, ואני מאמינה שזה ימשיך. אני חושבת שאנימציה היא השלב הבא. בינתיים האיור מניב הכי הרבה פירות ואני הכי נהנית לאייר, אבל אני לא הולכת להיות מאיירת עד סוף ימיי. זה השילוב, והולכים להתווסף לזה עוד דברים; אני בטוחה שעוד דברים יבואו בעתיד.