דרך המֶלֶח של ליה ברוס

מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, חשבתם על מלח מעבר לתיבול סלטים ותבשילים? יש להניח שקיומו לא ממש זוכה למחשבה מעבר לטעם שהוא מוסיף למזון, אבל כשמדובר במעצבת ליה ברוס, בעלת המותג SALTWARE לעיצוב וייצור אוביקטים שעשויים ״מהמלוח המלוח הזה״, המלח הוא מה שממלא את כל עולמה; הן כחומר המשמש אותה בעיצוביה, הן כמוקד עניין תרבותי־רוחני־סימבולי, והן כנושא למחקר חומרי מתמיד, שמטבע הדברים כולל לא מעט ניסוי וטעייה. 

״אין לי הסבר למשיכה הזאת למלח, אבל היא תמיד הייתה שם והוא תמיד ריתק אותי״, אומרת ברוס, שמגדירה את הבחירה שלה בחומר הלא שגרתי כבחירה אינטואיטיבית: ״כשהיינו קטנים סבתא שלי נהגה לתפור לנו בתוך הבגדים שקיקים נסתרים עם מלח נגד עין הרע, ומי יודע, אולי הכול התחיל שם״. 

מסלול היצירה של ברוס בדרך לעיצוב במלח עבר דרך הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון, המדרשה לאמנות ברמת השרון, ולימודי תואר שני בתכנית לעיצוב תעשייתי בבצלאל. ״אני מזדהה עם האמירה המוכרת של סטיב ג׳ובס על חיבור הנקודות, ומרגישה שהיא לגמרי מתאימה לסיפור שלי״. 

כך, למרות שסיימה לימודי אדריכלות, לברוס היה ברור שהעניין האמיתי שלה הוא באמנות, בעיקר בפיסול, והיא פנתה ללימודים במדרשה לאמנות ברמת השרון. ״העבודה הראשונה שעשיתי שם הייתה עם מלח, וגם עבודות שהצגתי בהמשך, כמו מיצב בתערוכה שהתקיימה בקמרה אובסקורה, תמיד היו משולבים עם מלח״. 

ליה ברוס בסטודיו

ואולם, גם האמנות, מסתבר, לא הייתה סוף פסוק מבחינתה של ברוס, שביצעה סיבוב פרסה נוסף, הפעם ללימודי תואר שני בעיצוב בבצלאל. ״מכיוון שהמלח תמיד היה אצלי ברקע, כל השנים אספתי סיפורים ומידע לגביו. גיליתי עולם ומלואו שחוצה תרבויות, דתות ואמונות, ותמיד בהקשרים רוחניים חיוביים, כמו הבטחה לברכה ולהתחלה טובה או סגולה להגנה מפני רוחות רעות.

גיליתי עולם ומלואו שחוצה תרבויות, דתות ואמונות, ותמיד בהקשרים רוחניים חיוביים, כמו הבטחה לברכה ולהתחלה טובה או סגולה להגנה מפני רוחות רעות. ולא צריך להרחיק לכת: גם ביהדות טבילת החלה במלח היא אקט שנועד לאשרר את הברית עם אלוהים

״ולא צריך להרחיק לכת: גם אצלנו ביהדות טבילת החלה במלח היא אקט שנועד לאשרר את הברית עם אלוהים. כל המידע הזה הצטלב אצלי עם המשיכה הראשונית לחומר, ובהמשך גם עם תחושה שמיציתי את העשייה האמנותית. הרגשתי שאני רוצה לעשות דברים שידברו אל אנשים מתרבויות שונות ומהנקודה התרבותית, והבנתי שעיצוב הוא הדרך לכך״. 

בין מלך למלח 

ברוס המירה את העשייה האמנותית בעולם העיצוב, אך לא את נאמנותה למלח. החומר המשיך איתה גם ללימודים בבצלאל, ואף היה הנושא של פרויקט הגמר שלה, שעסק בהבט התרבותי והחומרי של מלח. ״לפרויקט שלי קראתי מֶלֶח, עם סגול ב־מ׳ וב־ל׳, כמשחק בין מלך למלח, כי בעבר הוא נחשב לחומר בעל מעמד גבוה ושווה ערך לכסף. היום מדובר בתוצר לוואי של תעשיית המחצבים, שמצטבר בכמויות אדירות ונחשב למטרד סביבתי. רק בארץ לדוגמה, מצטברים מידי שנה 20 מליון טונות של מלח, ועולם המדע חוקר ובוחן כיצד אפשר לנצל אותו לטובת התעשייה״.

בתחילת השנה השנייה ללימודים, זימנו החיים לברוס תרחיש שכמו שורטט ייעודית בעבורה; שיתוף פעולה שנוצר בין בצלאל ובין האוניברסיטה העברית, ושבמסגרתו התוודעה לפרופסור דן מנדלר מהמכון לחקר הכימיה. מנדלר וצוותו הובילו מחקר שבחן כיצד אפשר לנצל את המלח בעולם הבנייה; לעשות בו שימוש לייצור בלוקים, ובדרך זו גם לייתר את השימוש במלט שהינו חומר מזהם מאד.

״העובדה שמכל קבוצות הלימוד דווקא הקבוצה שלי נבחרה להשתתף במפגש הראשון שהתקיים עם אנשי האוניברסיטה, ושפרופ׳ מנדלר, חוקר המלח, היה זה שנטל בו חלק, הייתה כמו סוג של איתות קוסמי, שזה מה שנועד לקרות. את מרבית שנת הלימודים השנייה, שבה עבדתי על פרויקט הגמר, ביליתי במכון שבאוניברסיטה, וכמעט לא הגעתי לבצלאל״.

 שיתוף הפעולה היה מוצלח ותרם לברוס רבות, אך בה בעת,היא מוסיפה ״בתוך תוכי כל הזמן ידעתי שאני לא נעצרת בבלוקים. אני לא מגיעה מכימיה, כך שבחנתי את הדברים מנקודת מבט של עיצוב והרעיון שעלה לי היה לייצר אריחים דקורטיביים״. 

המעצבת שבה ניצחה, ועם ברכת הדרך שקיבלה מפרופ׳ מנדלר, ברוס אכן המשיכה הלאה, ובינואר 2020, אחרי שנה של היערכות מרגשת ורגע לפני הקורונה, הקימה רשמית את SALTWARE.

ידעתי שאני לא נעצרת בבלוקים. אני לא מגיעה מכימיה, כך שבחנתי את הדברים מנקודת מבט של עיצוב והרעיון שעלה לי היה לייצר אריחים דקורטיביים

״הבית של המותג״ הוא קרון רכבת ישן שהיה שייך לרכבת העמק. ״יש לי כנראה עניין עם שאריות ועם דברים שנשארים מאחור״, היא צוחקת. ״הקרון היה זרוק בחצר שלנו שנים. כשרכשנו את הבית הוא כבר היה שם, וכשהחלטתי שאני מקימה סטודיו עלה בדעתי שהוא יכול להיות להתאים לכך ושיפצתי אותו״.

את המלח שלה, שנמכר בשקים, בדרך כלל למטרת ריכוך מי בריכות, ברוס רוכשת במפעלי ים המלח או במלח הארץ, והייצור שמבוסס על השימוש בו הוא אקולוגי לכל אורך הדרך. ״מדובר בתהליך שאינו מזהם, שלא מערב תנורים ולא דורש כל אנרגיה, וכמובן מבוסס על תוצר לוואי שנחשב לבעיה סביבתית״, היא מסבירה.

התהליך עושה שימוש בתבניות נירוסטה כבדות משקל – שגם עלותן כבדה – ומתבצע בכבישה בלחץ גבוה הגורם לדחיסת החומר, עד דרגה ההופכת אותו למוצק בדומה לשיש. התוספים שברוס משלבת בתערובת, ״סוד מקצועי״ היא אומרת בחיוך, הם טבעיים ומהווים פחות מאחוז ממנה, כך שטהרת החומר הטבעי נשמרת ובמקרים בהם היא מוסיפה פיגמנטים גם הם טבעיים.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ברוס מטפלת במלח בהתאם לעיצוב שהיא מועידה לו; מותירה אותו כגרגרים גדולים – כמו של מלח בישול – שההרכב המולקולרי שלהם מקנה להם שקיפות כלשהי, או טוחנת אותו לאבקה דקה בדומה לאבקת סוכר. 

ייצור במסה, או של אוביקטים גדולים, דורש מכבשים גדולים, אבל ברוס לא שם, לפחות בינתיים. ״אני מייצרת ׳בקטנה׳, וכך גם האוביקטים שלי קטנים, כשבעיצובים מסוימים אני צריכה להרכיב חלקים ועושה זאת תוך שימוש בסוג של הדבקה״.

האוביקטים שהיא מעצבת ומייצרת הם מוצרי יודאייקה, כפמוטים לדוגמה, חמסות, צלבים, כלי הגשה, ולאחרונה גם קופסאות לטבעות אירוסין. ״האוביקטים עמידים ללחות עד רמה מסוימת, אך כשהיא גבוהה מידי פני שטחם עלולים להיפגם. במידה והם מוכתמים אין בעיה לנקות אותם, וכלי ההגשה מתאימים למוצרים יבשים, לא למגע ישיר עם מזון״.

שנה וחצי אחרי שעשתה את הצעד והקימה מותג משלה, פניה של ברוס מופנות קדימה והלאה. ״התהליך היה מלווה בצד טכני לא פשוט, ועדיין יש דברים צורניים שאני צריכה לפתור, אבל אני מקווה שגם זה יגיע. עד עכשיו, לפחות, נראה שכל הדרכים הובילו אותי לרומא שהייתי צריכה להגיע אליה״.