כל מה שחשוב ויפה
יעל אופיר
יעל אופיר

יוצאות מהשורה: איור ושירה ברחובות חיפה

29 משוררות ו־29 מאיירות מעלות את המודעות לסוגיית הביטחון האישי של נשים במרחב הציבורי בתערוכת החוצות ״יוצאות מהשורה״. להלן הסיפור מאחורי חמש מהעבודות

אוניקה הלנה דניאלה

בעקבות השיר אלגיה לבת שבע של יונית נעמן, בחרתי ליצור קיר תמונות משפחתי המורכב ברובו מתמונות משפחתיות שלי. עבורי, הצילומים המשפחתיים מסמלים תקופה קסומה שלא תשוב, מעין אנדרטה לילדותי המוקדמת ברומניה. 

הצילומים המשפחתיים המסודרים כקולאז׳ והחפצים שתחתיהם יוצרים קיר זיכרון, סמל נפוץ בתרבות הישראלית. בנוסף, בראי השיר, הצילומים מרמזים על הזכרונות היפים החולפים מול עיניהם של אנשים שעברו חווית סף מוות. 

במבט לאחור על הצילומים שנבחרו אני רואה בהם את השקט שלפני הסערה, את הרגע שבו הכל השתנה, את הילדות שאין להשיב. כך גם בשיר, המתעקב ברובו על ״רגע הנפילה״ שאחריו דבר לא יחזור להיות כפי שהיה.

instagram.com/onicaelenadaniela

אוניקה הלנה דניאלה

אוניקה הלנה דניאלה


טלוש

השיר הכואב של תהילה חכימי חילחל אלי לאט. לקח לי זמן למצוא את הפרשנות ואת החיבור האישי שלי לתוכו, אבל כשזה קרה הרגשתי מוארת, כאילו נפלה עלי הבנה גדולה, וזה היה אתגר ששמחתי כלכך לקבל על עצמי.

החלטתי למקם את האיור במקום הכי בטוח ואישי: החדר שלי. הרעיון היה לקחת את הפרספקטיבה של פרוספקט הוראות בטיחות, שנמצא מקומט בתוך הכיס של המושב הקדמי במטוס, ולעשות עליו טייק־אוף, בעולמות של קומיקס, בחדר השינה – כאנלוגיה למקום הבטוח שלי, בתוך הגדר המסומנת (כמאמר השיר), כשבכל מקום יכולה לארוב סכנה.

instagram.com/taloosh.design

טלוש TALOOSH

טלוש TALOOSH


יעל אופיר

בפעם הראשונה שקראתי את השיר של שולמית אפפל, קיבלתי בוקס בבטן. ניסיתי להעביר אשלייה של תחושת מוגנות, כמו קליפת ביצה שחוסמת מתקפות שאפשר להרגיש בה ביטחון, אבל לא באמת. גם עם מטרייה אני לא מוגנת מפני הגשם, וגם בסיטואציה הכי יומיומית אני צריכה להיות דרוכה.

הטכניקה שהשתמשתי בה מדמה גירוד שקף (scratch board), שיטה שבה אוטמים משטח בדיו ומסירים ממנו חתיכות בגירוד עדין כדי לחשוף את האור. הטכניקה הרגישה לי כמו מטאפורה לתערוכה: להסיר מגננות, לגרד את פני השטח, להיות כנות ופגיעות וכך גם להגיע לאור.

instagram.com/ha.yael

יעל אופיר

יעל אופיר


אפי קישון

האיור שלי, שנכתב בעקבות שירה של חיה לוי, ״אני צריך״, עוסק בפנטזיה של אישה שמצאה עצמה כלואה בתוך כלוב של מערכת יחסים מקטינה ואנוכית; מערכת יחסים, שהגבר בתוכה, רואה אך ורק את צרכיו, ואותה – הוא רואה כקישוט בלבד.

בניגוד למילות השיר, בפנטזיה שלה היא החופשיה, והוא הכלוא. היא מותשת, כבויה וחסרת הבעה, אבל היא הגדולה, והוא הקטן. היא בפרונט, והוא מאחורי סורג ובריח. היא המורדת, והיא החליטה לשרוף הכל.

instagram.com/efi_kishon

אפי קישון

אפי קישון


נעמי אינה

האיור מתייחס למילות הגנאי שנזרקות לעבר הצעירה שעלתה לישראל, לפער שבין המציאות לבין הדמיון הזדוני שחבורת הנערים מלבישה עליה. נראית בו דמות תמימה, לבושה בשמלה מפוארת, ובשיערה סרטים ענקיים מבד, שהיו אופייניים לילדות מברית המועצות.

בידה האחת היא אוחזת בחבל קפיצה, משחק ילדים אופייני, ובידה השנייה ממתק. מילות הגנאי שנזרקות לעברה מדי יום מטשטשות ומבלבלות את התמימות והילדות, שנשטפות בדמעות.

instagram.com/naomi_inna_illustrator

נעמי אינה

נעמי אינה


יוצאות מהשורה
אוצרות: עמותת מקום לשירה וארגון SIRA
נעילה: 30.6
המשוררות: יעל איזנברג, איריס אליה כהן, שולמית אפפל, ענבל אשל כהנסקי, מאיה בז׳רנו, מונא דאהר, מאיה ויינברג, תהילה חכימי, שירה חֹרש, שירה כהן, חיה לוי, ענת לויט, טלי לטוביצקי ז״ל, קים מידן, דנה מרקוביץ, אלה נובק, טל ניצן, יונית נעמן, רוני סומק, ריתא עודה, יובל פז, ריטה קוגן, עדי קיסר, ש. שפרה ז״ל, נעה שחם, יודית שחר, חבצלת שפירא, נועה שקרג׳י, ענת שרון בלייס.
המאיירות: הגר לב טוב דודאי, נעמי אינה, שקד אדלר, זיו שמח [ZIVINK], הגר מסר, אינה ליבמן, עדי בן יוסף, איה אורבך, אפי קישון, בלה פוטשבוצקי, Morag Dahan, שרון שפיץ, trst, ריטה אליסוב, Sophia Soloduha, גאיה רטנר, יעל אופיר, עינת רודמן, לנה פריידמן, תמר אקהויז, עידו בק, EREZOO, אלה ניימן, Sana Jamm , נועה גילהר, TALOOSH, ליר בר, אוניקה הלנה דניאלה, רון לוין.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden