כל מה שחשוב ויפה
צדוק בן דוד. אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי. צילומים: אלעד שריג
צדוק בן דוד. אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי. צילומים: אלעד שריג

מיליוני אנשים לבד: צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב

צדוק בן דוד מסתובב בעולם ומתבונן. במיצב ״אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי״ הוא יוצר תמונת נוף אנושית מאוד, שמורכבת מכ־6,000 דמויות מיניאטוריות

תלמיד מיפן, אישה מהונג קונג, ילד קטן מלוס אנג׳לס, זוג מתל אביב, מתעמלת מרוסיה, סטודנט מסידני, חרדים מניו יורק ומירושלים, רקדן מבאלי (אינדונזיה), צלמת מאנטארטיקה. ועוד ועוד ועוד. במציאות של גבולות סגורים ובדיקות סרולוגיות – המקבץ הקוסמופוליטי הזה נראה כחזיון תעתועים. ובאמת – החיבור ביניהם הוא פרי הדמיון, והיכולת לדלג מעל למגבלות, איסורים ומרחקים.

כבר יותר מחמש שנים שצדוק בן דוד אוסף ברחבי העולם דמויות אנונימיות. הם לא צריכים להיות מישהו או משהו מיוחד כדי לתפוס את תשומת ליבו. להיפך. המשהו המיוחד קורה בינו לבין עצמו, באותם רגעים שבהם הוא הופך לרואה ואינו נראה, ולוכד את דמויותיהן של הנפשות שמאכלסות את העולם, ובהמשך את עבודותיו.

״יש כאן אנשים מ־20 מדינות, אולי יותר, שברוב המקרים לא ידעו אפילו שאני רואה אותם. אף אחד לא עומד לצילום. אני אוהב את התנועה הטבעית שאי אפשר להשיג כשאנשים מודעים למצלמה״, הוא מספר, בפגישה לקראת פתיחת תערוכת יחיד חדשה במוזיאון תל אביב.

״התחלתי לצלם אנשים, זרים למעשה, לפני שש שנים בשוק אוכל בסין, ואחר כך בטוקיו. זה היה כשהצגתי שם תערוכה גדולה – את המיצב הגדול ביותר של שדה הפרחים, עם 26 אלף פרחים, בהזמנת האוצר הראשי של מוזיאון מורי״ (לשם השוואה, במוזיאון תל אביב הוצגו כ־20 אלף פרחים).

הסדרה People I Saw But Never Met – ובעברית: ״אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי״ – היא סדרה אינסופית של צלליות מתכת דקיקות, שצולמו, נרשמו ביד, נסרקו, עובדו ונשלחו למפעל שמפיק אותן בטכניקת תצריב. הדמויות הגדולות יותר עשויות אלומיניום וחתוכות ביד במסוריות (בעזרת האסיסטנטים של האמן).

על רצפת הגלריה הגדולה באגף החדש של מוזיאון תל אביב מופיעות 6,000 (!) דמויות מיניאטוריות, בגובה של 10-20 ס״מ ואין ביניהן שתיים זהות. מעטות מופיעות במספר תנוחות שונות, ולחלקן הקטן (כ־100 בסך הכל) יש תאומה מוגדלת, בגובה כ־60-100 ס״מ.

״אחד הדברים שהבחנתי בהם היה שככל שאמצעי התקשורת הולכים ומשתכללים, האנשים נהיים מנותקים יותר. הם כבר לא מתקשרים, הם לא מסתכלים אחד על השני. אפילו לא מסתכלים על מה שסובב אותם״

למרות שמדובר באנשים אנונימיים, בן דוד ״מכיר אותם״ ויודע בדיוק איפה ומתי ראה כל אחד ואחד מהם. מתחת לכל דמות רשום מספר קטלוגי וגם מדינת המקור. והוא בדרך כלל זוכר גם את הרגע שבו נתקל בהם ומה בדמות זו או אחרת שבה את תשומת ליבו. ״יש אנשים שמרתקים אותי וצילמתי אותם מספר פעמים״, הוא מצביע על כמה מהדמויות היקרות לליבו.

המיצב פועל על צופיו באמצעות המתח שבין הריבוי המקסימליסטי, הקו המינימליסטי, והדמויות המיניאטוריות. אנחנו מתבוננים בהם כגוליבר המתנשא מעל גמדיו, ועם זאת הם רבים כל־כך, והעין מתקשה להפריד אותם זה מזה.

הם נראים כמו רישום קו דקיק באוויר, אנושיים מאוד. משהו באופן העברת הצילום לצללית המתכת מצליח לשמר מחוות גוף אותנטיות, מעין רוח חיים. ובכל זאת, יש גם איכות טורדת מנוחה בהמון הזה. אולי זו העובדה שלמרות הריבוי והסצנה הגדושה שנפרשת במיצב, האנשים נראים מבודדים זה מזה.

״אחד הדברים שהבחנתי בהם בהתבוננות הזו, היה שככל שאמצעי התקשורת הולכים ומשתכללים, האנשים נהיים מנותקים יותר. הם כבר לא מתקשרים. הם לא מסתכלים אחד על השני, אפילו לא מסתכלים על מה שסובב אותם״, הוא אומר, ומצביע על דמויות בלתי נפרדות מהטלפונים הסלולריים.

סוציולוגים ואנתרופולוגים בוודאי יסכימו עם ההבחנה של בן דוד. לא מעט מזהירים מפני אובדן מיומנויות חברתיות של דיבור ושיתוף, בעולם שבו אנשים מתבודדים והולכים, והתקשורת דרך מסכים תופסת את מקומן של אינטראקציות אמיתיות.

במהלך הקריירה שלו עסק בן דוד לא מעט בהיטמעות ובהתרחקות של האדם מהטבע, באבולוציה ובמדע. בתערוכת הלהיט שהציג במוזיאון תל אביב ״טבע האדם״ השתרגו ענפי עצים בדמויות אנושיות ולהיפך. בתערוכה ״קיצור תולדות האנושות״ במוזיאון ישראל, הציג המצאות טכנולוגיות של האדם, שהלכו והשתכללו או נכחדו, על פי רישומים שאסף מספרי מדע עתיקים.

דווקא הסדרה הזו נראית פחות ״מדעית״ ומאוד אקלקטית – את הקו שלה מוביל השוני בין אנשים והדמיון ביניהם. הדמויות יוצרות נוף אנושי מרתק. האקראיות של הרגעים הללו גורמת לכל השטח להיראות חי, בתנועה. כמו סצנה מרחוב ראשי סואן או כיכר עיר. וזו גם כוונתו – להפיח חיים ותחושת הזדהות גם בצופים, שאחרי כשנה וחצי של הסתגרות יכולים להתחיל מחדש להתערבב בקהל.

הטבע בא להזכיר לנו

״מה שמעניין אותי מאז ומתמיד זה הקשר בין הטבע לאדם, וכתוצאה מכך – המצב האנושי, החיים שלנו. אנחנו חלק מהטבע ואנחנו שוכחים את זה. אנחנו חושבים שאנחנו מעל לטבע. והנה הטבע בא להזכיר לנו שיש דברים שהם מעבר לשליטתנו. ובאופן קיצוני נוצר מרחק בתקופת המגפה״.

באחד הצילומים המפורסמים של תומר אפלבאום מימי הקורונה, נראים מפגינים בכיכר הבימה שומרים מרחק בטחון זה מזה, לפי ההנחיות. הדמיון בין הדמויות המבודדות של בן דוד לבין האנשים העומדים ביחד אך לחוד ריתק את תשומת ליבו.

״בנסיעות שלי, ככל שאני רואה יותר אנשים מתרבויות שונות כך אני מבין עד כמה אנשים דומים זה לזה, כמהים למגע אנושי, למבט אוהד. הם בעצם בני אדם כמוני ובמשטח החול אני מחבר אותם על קרקע משותפת״. ובכל זאת, במיצב הוא משמר את בדידותם, מציב אותם במרחקים מדודים, שמצד אחד נראים אקראיים ומצד שני מספקים רגעי התמזגות או השתאות, כשמנקודת מבט מסויימת הקו הדק של הצלליות נעלם.

״בתקופת הקורונה בוטלו כל כך הרבה תוכניות – שמונה תערוכות במקומות שונים בעולם נדחו או בוטלו בינתיים. התערוכה הזו הייתה מתוכננת קדימה אבל גם במוזיאון תל אביב השתנה סדר היום ונוצרה הזדמנות להציג כבר בקיץ הזה״ אומר בן דוד.

צדוק בן דוד

צדוק בן דוד. צילום: מ״ל

 

birds

את הסדרה החל לחשוף לפני כשלוש שנים, והיא הוצגה עד כה במוזיאונים בסידני ובפורטוגל ובביאנלה בסיביר. כמו תערוכותיו בעבר גם היא תנדוד עוד למקומות רבים בעולם. בתל אביב היא מוצגת כעת לפחות עד בוא הסתיו (ותערוכתה של יאיוי קוסאמה).

למרות הביטולים והעצירה של פעילות חיצונית בקורונה, הוא עצמו לא היה פחות עסוק מתמיד. ״בסגר הראשון מצאתי את עצמי באילת, ומשם עבדתי במשך שלושה חודשים. אחר כך עברתי לפורטוגל לכמה חודשים. אני לא זוכר זמן אחר בחיי שהייתי תקופה כל כך ארוכה רחוק מהסטודיו״.

הסטודיו שלו בלונדון – שם הוא מתגורר ועובד מאז שנות ה־70 – הוא תחנה בינלאומית שממנה יוצאות לעולם תערוכותיו ועבודותיו הגדולות, המוזמנות לאוספים והצבות במרחב הציבורי או הפרטי. בין האסיסטנטים הצעירים שלו יש אמנים מאנגליה, מיפן, מצרפת ומפורטוגל. קהילה קוסמופוליטית קטנה ומשפחתית, שרוב חבריה צעירים, וגם הוא חי בסגנון שאינו משקף את 70 שנותיו.

לפורטוגל הגיע בחיפוש אחר מפעלי חיתוך ברזל לעבודותיו הגדולות, אחרי שהתאהב בנופים, באנשים ובשקט. אבל המקום שלו הוא קורא בית הוא ישראל. כחצי שנה בכל שנה הוא נודד בין תערוכותיו בעולם ובכל זאת מגיע לכאן בתכיפות. וגם כאן הוא בתנועה: בין תל אביב ואילת או כברי.

בין הדמויות במיצב בולטות כמה שלובשות ביגוד לאומי, מסורתי או מדים רשמיים. ״יש כאן לוחם מבאלי – שהוא בעצם שחקן, סטודנט אוסטרלי בחופשה, שמגלם דמות עבור התיירים״, מסביר בן דוד. ״חיילת מקוריאה. יפני בקיוטו מצייר. בסין איש מתאמן עם חרב באמנויות לחימה. אישה מוסלמית. גמל כפול דבשת בבוכרה. הרוכב מאבו דאבי היה אחד הבודדים שביקשו ממני לצלם אותם. סתם כמו שתיירים מבקשים מעובר אורח.

״גם אני עצמי תייר במקומות האלה. לאנטארטיקה הגעתי בהזמנת אספן שלי, וזה אחד הצילומים היחידים של אנשים שאני מכיר. המבט הראשון שלי הוא של זר, של מישהו שמסתכל מהצד. לא משנה איפה״, אומר בן דוד. ואולי זה מקורה של תחושת הבדידות שהוא מיטיב כל כך להסתיר ולהעביר מתחת לפני השטח.

לשאלתי אם כך הדבר גם בארץ הוא חושב רגע ואומר שכאן, למרות המרחק והשנים שעברו, הוא לעולם מרגיש בבית.


צדוק בן דוד I אנשים שראיתי אך מעולם לא פגשתי
אוצרות: מירה לפידות, טל לניר
מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27
פתיחה: 18.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
This error message is only visible to WordPress admins

Error: API requests are being delayed for this account. New posts will not be retrieved.

Log in as an administrator and view the Instagram Feed settings page for more details.

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden