כל מה שחשוב ויפה
בית החולים הפרטי רפאל. עיצוב: גדי הלפרין; צילומים: עמית גרון
בית החולים הפרטי רפאל. עיצוב: גדי הלפרין; צילומים: עמית גרון

גדי הלפרין: בין ה־Hospital ל־Hospitality

במבט ראשון בית החולים הפרטי רפאל, שעיצב גדי הלפרין, אינו מסגיר את טיבו של המקום ואת תוכנו הרפואי, במטרה להשרות נינוחות ורוגע שלעולם מיטיבים עם הנפש, והגוף

מלון בוטיק? אולי מרכז תרבות ואמנות? מי שנקלע באקראי לקומת הכניסה של מבנה בית החולים הפרטי רפאל, שנחנך לפני כשמונה חודשים בקריית עתידים בתל אביב, יכול רק לתהות לגבי טיבו של המקום, שכן דבר בחזותו של החלל מסביר הפנים אינו מסגיר את תוכנו הרפואי.

תהייה זו, וליתר דיוק מה שמוביל אליה, מסתברים כתמצית הרעיון שהוביל את המעצב גדי הלפרין שהיה אמון על עיצובו: יצירת מארג אסתטי חף מכל סממן ״בית חולימי״, המשרה נינוחות ורוגע שלעולם מיטיבים עם נפש האדם.

הלפרין, שעיסוקו מתמקד בעיקר בעיצוב חללי אירוח כמסעדות ובתי מלון, זכה בפרויקט במסגרת תחרות סגורה. היות והפרויקט היה לדידו ראשון מסוגו הוא צלל לנבכי כל ההבטים הנגזרים מעולם בתי החולים, חקר אותם לעומק ואף ביקר בבתי חולים פרטיים מסוג זה בעולם.

״ככל שירדתי לעומקו של התחום שלא היה מוכר לי קודם, כך התחוור לי עד כמה ההבט הרגשי והתודעתי של המטופלים בבתי חולים ושל בני משפחותיהם הוא משמעותי״, הוא אומר, ״וההבנה הזאת היא מה שהנחה אותי ועמד בבסיס העיצוב״. 

מבנה בית החולים תוכנן ע״י האדריכל אריה שאואר, כמבנה בן שש קומות המכיל חדרי ניתוח, מחלקות אשפוז, מעבדות ומכונים ייעודיים. לדברי הלפרין, שיתוף הפעולה ביניהם זרם כדיאלוג פורה. ״עבודת צוות שמתבצעת באנרגיה טובה היא תמיד דרך נכונה להוליד תוצאה טובה, וכל מי שהיה מעורב בתהליך היה שותף לתחושה״. 

את המפגש בין עולם האירוח שממנו הוא מגיע לבין עולם התוכן הרפואי, מגדיר הלפרין כ״מפגש בין שתי דיסציפלינות, שבאנגלית אפשר למצוא קשר סמנטי ביניהן – Hospital ו־Hospitality. אמנם מטבע הדברים, בתי חולים אינם נתפסים בהקשרי אירוח אלא בהקשרים רגשיים של מתחים, חששות וחרדות, אך את אלה אפשר לרכך ולמתן משמעותית. לסביבה אסתטית שמשדרת נינוחות, שקט ושלווה יש כוח ויכולת להשפיע לטובה על המטופלים. היא תורמת להפחתת החרדה שהם חשים, מחזקת את תחושת הביטחון שלהם ומסייעת לתהליכי הריפוי והשיקום״.

בתוך כך, שפת העיצוב שרקם הלפרין שואבת מניסיונו העשיר בתחום ההוספיטליטי, ושמה דגש על יצירת חללים שאין ביניהם ובין המאפיינים המוכרים של חללי בית חולים דבר. במופעם המעוצב – מזמין ובאווירה העולה מהם – הם ״מדברים״ בשפה של חללים וחדרים בבתי מלון יוקרתיים, וכך גם חוויית השהייה בהם, שמתחילה כבר בלובי הכניסה המאופיין בנראות מלונאית לכל דבר ועניין; אם במסעדה המעוצבת שנכללת בשטחו, אם באמנות המוצגת בו, ואם בדלפק הקבלה הפיסולי שמעוצב מגוש שיש וניצב על רקע קיר בחיפוי מרשים.

רספקט למטופל ולמשפחתו

מדיניות בית החולים רפאל מכוונת להעניק למטופליו מעטפת שירות וליווי, החל מתהליך הכניסה אליו ועד לאחר שחרורו, והעיצוב של הלפרין נרקם כך שהוא מגבה אותה ותומך בה אסתטית ותחושתית תוך התייחסות רגישה ומושכלת לכל פרט שנכרך בתהליך, הן בעבור המטופלים והן בעבור המשפחות.

״הכוונה הייתה למנוע כל תחושה של זרות וניכור ולייצר סביבה ידידותית שמרגישה מוכרת. ככל שהעיצוב מרגיש מוכר, כך הוא מעורר אסוציאציות והקשרים חיוביים, אפשר להזדהות איתו, ובמקום להירתע מהמקום לייצר איתו דיאלוג״. 

לצד האסתטיקה הקפיד הלפרין לשים דגש על הבטים ״טכניים־אנושיים״ שהוא מגדיר כ״רספקט למטופל ולמשפחתו, שיש לו חשיבות בהבט הרגשי והרפואי כאחד״. כך לדוגמה, הקפדה על גובה עין המאפשר להישיר מבט במפגש עם נותני שירות כמו בדלפק הקבלה, שמירת הפרטיות באזורי ההמתנה, ויותר מכל בחדרי האשפוז המשותפים.

הכוונה הייתה למנוע תחושה של זרות וניכור ולייצר סביבה ידידותית שמרגישה מוכרת. ככל שהעיצוב מרגיש מוכר, כך הוא מעורר אסוציאציות והקשרים חיוביים, אפשר להזדהות איתו, ובמקום להירתע מהמקום לייצר איתו דיאלוג

את הרעיון העיצובי שטווה מימש הלפרין באמצעות תמהיל חומרי וצורני ששב וחוזר בכל הקומות כרצף אסתטי קוהרנטי וקליט, כשהחזרתיות מסייעת לייצר תחושה של סביבה מוכרת המיטיבה עם המצב הרגשי והתודעתי. הצורניות מאופיינת בניקיון מינימליסטי, ואילו החומריות נוכחת וניכרת, כשהחומרים השונים נבחרו בשל התאמתם לדרישות ההיגיינה של בית החולים ולשימוש ״הבי דיוטי״, כמו גם בשל היותם מהדהדים תחושות של טבע ובשל איכותם הגבוהה שאינה כרוכה בפגיעה במשאבים טבעיים יקרים; כך אריחי הגרניט פורצלן שגונם ומרקמם מפליאים לדמות אבן טבעית, או שימוש בפורמייקה ומלמין שמיטיבים לדמות מראה של עץ. 

גרעין הבניין נעטף בחיפוי מבוסס מתכות רכות הזורם לכל גובה הקומות כקומפוזיציה מרשימה המאזכרת את שפתו של מונדריאן; משטחים רבועים ומלבניים בגדלים שונים ובגוונים שונים, כשאופן שילובם האנכי והאופקי מייצר מקצב גיאומטרי משולב במשחק מישורים המעשיר אותו בתלת־ממדיות.

כמי שמגיע מעולם האירוח, הלפרין הוא מאמין אדוק באור כמייצר חלל, ותפיסתו זו אכן מוצאת ביטוי משמעותי בחללים הציבוריים, הפרטיים והרפואיים כאחד, שכל אחד מהם טופל בהתאמה לייעודו. ״חלק נכבד מאיכותו של עיצוב טמון באור, והאיכויות שהוא נוסך משולות לאוויר נקי. באמצעות האור אפשר לדייק את העיצוב, להדגיש ולחזק אזורים או אלמנטים רצויים ולחלופין להצניע אותם, ולמותר לציין את השפעתו העצומה על תחושות האדם ועל מצבו הרגשי״.

ואכן, את משנתו הסדורה תרגם הלפרין באמצעות עיצוב שבבסיסו עומד הממד התחושתי. חדרי האשפוז מנכיחים היטב את מקור ההשראה המלונאי שלו, ולדבריו ״הם מנסחים מחדש את כל מה שמוכר לנו בחדרי אשפוז, מגלמים את שינוי התפיסה שמציג בית החולים, ואת הדגש הרב שהושם על יצירת סביבה משקמת״. 

אחרי ההתעוררות מהניתוח

החדרים, מהם פרטיים ומהם משותפים לשני מטופלים בלבד, נועדו להעניק נוחות מקסימלית ועיצובם משלב חיפוי עץ חמים, קיצ׳ינט, מסך גדול, מערכת מולטימדיה ומערכת תאורה, המאפשרת שליטה בעוצמת האור וגונו.״מה שעמד לנגד עינינו זו תחושתו של המטופל בשלבי האשפוז השונים, כמו השלב הראשון שאחרי ההתעוררות מהניתוח שמחייב רגישות רבה. פעולת העיצוב ככלל, הושתתה על טיפול בתחושות, כערך המרכזי שהוביל את ההבט האסתטי״.

החדרים הפרטיים כוללים פינת אירוח למשפחה, ובחדרים המשותפים חוצץ בין שתי המיטות ארון, תוך יצירת שני אזורים נפרדים המקנים תחושה של חדרים פרטיים. חדר הרחצה מוקם כך שלכל מטופל יש גישה ישירה אליו.

חדרי ההמתנה מאופיינים בנראות של לאונג׳ים מסוגננים בבתי מלון עם פינות ישיבה ״סלוניות״, שביניהן חוצצות קורות עץ אנכיות (פורניר עם קנטים של עץ גושני), המאפשרות למשפחות/מבקרים להסב בהן בפרטיות המתבקשת, ובה בעת מעניקות עניין עיצובי.

התאורה בחללים אלה תוכננה בהתאם, ומתקבלת מגופי תאורה רבים מסוגים שונים ובעיצובים שונים המשובצים בפינות הישיבה וביניהן, כמו מנורות עמידה, גופים שמעוצבים כקופסאות אור נמוכות, מנורות תקרה דקורטיביות ופיזור מדוד ומחושב היטב של גופים שקועים. עוצמת האור שכל גוף מפיץ נמוכה, אך הריבוי עושה את שלו תוך שהוא מייצר תאורה רכה ונעימה לעין, הנוסכת חמימות ותחושת ביטחון.

birds

המעבר מחדרי ההמתנה לאזור הרפואי הוא דרך דלתות הזזה, ולמרות שהעיצוב משתנה בהתאמה לסטריליות הנדרשת ולפרוטוקול המהודק שמתייחס לחללים קליניים, עדיין אפשר לחוש את מגעו של העיצוב המוקפד, שיוצק טאצ׳ אחר לאופי הענייני. כך לדוגמה, את מקום הוילונות המפרידים בדרך כלל בין המיטות בעת ההכנה לניתוח מחליפות מחיצות המעוצבות כתיבות אור, ובחדרי הניתוח עצמם התייחס העיצוב גם לתחושותיו של הצוות הרפואי.

לצד התאורה הכירורגית מעל מיטת הניתוח, שילב הלפרין בהקף הקירות תאורת רקע המאפשרת לבחור את גון האור המועדף ואת עוצמתו. לרופאים המנתחים אף תוכנן ברפאל לאונג׳ מצויד היטב במטבחון ופינת קפה, שולחן לעבודה עם מחשב ואינטרנט זמין לשימוש, וספרייה עם ספרי רפואה ואמנות.

בקונספט שחתר לנסח שפת עיצוב אחרת, אמנות הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ועל שילובה בחללי הקומות הופקד האוצר שרון תובל. כך, בקומת הקרקע מקבל את פני הבאים מיצב מבוסס מוטות ברזל משולב עם מסכים להצגת עבודות וידאו־ארט, המוקרנות כתערוכות מתחלפות, ועבודות וידאו־ארט ונוספות משולבות גם בחללי ההמתנה.

״שילוב האמנות הוא חלק בלתי נפרד מהאסתטיקה של המקום, ועוד רובד תוכני בקונספט שביקש להגדיר חוויית בית חולים שונה מהמוכר והרווח״, מסכם הלפרין, שנכון לעכשיו עסוק בעיצוב מחודש של ארבע מחלקות בבית החולים ליס.

״כשאדם מגיע לבלות בבית מלון או במסעדה הוא בדרך כלל מגיע עם מקדם רגשי טוב ועם הפנים להנאה המזומנת לו. מאידך, כשאדם מגיע לבית חולים לצורך הליך רפואי המקדם הרגשי כרוך בחששות, כך שהאתגר הוא לשנות לו את התדר, ואני מאמין שבכוחה של סביבה נכונה, נינוחה ורגועה, לתרום לשינוי כזה״. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden