כל מה שחשוב ויפה
חממת הנוער של אופקים
חממת הנוער של אופקים. צילום: יהל בטיטו

הכיוון דרום // הפסטיבל שלא היה

״בסוף אתגרים כמו קורונה, מלחמה, פריפריה, הם המציאות״ אומר יאיר ורדי, המנהל האמנותי של פסטיבל מדרום, שהתבטל בגלל סבב הלחימה האחרון. ״תרבות קורית בהווה, ועלינו להבין מה עלינו לעשות בכל רגע נתון״

בשיתוף המחלקה לתרבות – יצירה והפקה, מכללת ספיר


בואו נכיר

יאיר ורדי, תושב תל אביב, עוסק בניהול אמנותי, ליווי אמנים, עיצוב תפאורה ומלמד. שנה ראשונה כמנהל האמנותי של פסטיבל ״מדרום״ של המחלקה לתרבות – יצירה והפקה במכללת ספיר. 

מתחברים למקום

נולדתי באשקלון ובגיל ארבע עברנו למושב ניר ישראל, שם הוריי גרים עד היום. בתיכון למדתי בבית הספר לאמנויות באשקלון, בילינו הרבה זמן בים וגם בהיכל התרבות שנפתח כשהייתי בחטיבה. כתלמיד בבית הספר לאמנויות נחשפתי להרבה מופעי מחול ותיאטרון וחייתי את התרבות. אני לא חושב שאי פעם היה בי חלום להיות שחקן, זה פשוט מה שהייתי, זה מה שאהבתי לעשות ועדיין אוהב.

בגיל 19 עברתי למרכז כדי להיות איפה שעושים את רוב התרבות בארץ. למדתי שנה בימוי בסמינר הקיבוצים, משם עברתי לירושלים לבית הספר לתיאטרון חזותי, ומשם עברתי לאנגליה ללימודי תואר ראשון. בסיום התואר באנגליה, בדיוק כשחזרתי מחילופי סטודנטים בברלין, פרצה מלחמת עזה הראשונה, מבצע ״עופרת יצוקה״. זה היה הרגע שבו התחילו להפציץ את יישובי הדרום שיותר רחוקים מהרצועה עצמה.

זה היה אירוע חזק, מטלטל: ההורים שלי ישבו במקלטים ואני באנגליה, אמור להגיש עבודת גמר ולסיים את התואר. בתגובה יצרתי מופע בשם My Devon's Hills, וממש בנינו מלחמה על אחת מגבעות הקמפוס, באזור הכי שקט ופסטורלי באנגליה. אמנות, כשהיא טובה, מבוססת על חוויה אנושית־כללית ולא חוויה שאתה חווה בגוף. ניסינו להעביר לאירופאים את החוויה של לחיות באזור מלחמה באמצעות זיקוק החוויה הזאת, ואני מקווה שבמובן הזה הצלחנו.

יאיר ורדי וסטודנטים מהמחלקה לתרבות יצירה והפקה

יאיר ורדי וסטודנטים מהמחלקה לתרבות יצירה והפקה. צילום: נואית זכאי

הבית שלי הוא מדינת ישראל, פה אני גר, זאת התרבות שלי ואני חושב בישראלית. בית מבחינתי הוא מקום שאתה עובד ופועל בו ובונה בו כל הזמן. אם נכנסתי לדירה, לאט לאט במשך המון זמן אני מוסיף לה עוד רהיט, פורש עוד שטיח, דופק עוד מסמר, קונה עוד צלחת, שותל עוד עציץ…

ככה זה עם כל מקום וגם עם אופקים, העיר שמארחת את פסטיבל מדרום. למרות שבמקור אני לא מאופקים, השנה וחצי האחרונות הפכו את אופקים בהרבה מובנים להיות עוד אחד מהבתים שלי, כי פעלתי בעיר, כי עבדתי בה, כי הכרתי בה אנשים, כי בניתי לעצמי סביבה. בית זה פעולה בהווה מתמשך.

מתחברים ליצירה

כשיצא הקול הקורא לניהול האמנותי של פסטיבל מדרום מטעם המחלקה לתרבות יצירה והפקה בספיר, הגשתי את עצמי לתפקיד כי אני המון שנים חוקר את התפר שבין עשייה אמנותית ותרבותית לבין עשייה חברתית וקהילתית. עבדתי במוסדות תיאטרון המון שנים, אצרתי בתיאטרון תמונע במשך כמעט חמש שנים, ועבדתי בעוד מוסדות תרבות במרכז, ואחרי כל זה עניין אותי להבין את תפקיד האמנות ככלי חברתי וקהילתי. 

תרגמתי את המתח הזה, התפר הזה, לפרויקטים שמנסים ליצור אמנות שיתופית והשתתפותית. זאת אומרת, שיצירות האמנות והפרויקטים בפסטיבל עוצבו כך שהם מהווים פלטפורמות לקהילות שונות בעיר ולתושבים ותושבות ליצור ביחד עם האמנים. זה היה הקו המוביל בעשייה שלנו. 

למרות שבמקור אני לא מאופקים, השנה וחצי האחרונות הפכו את אופקים בהרבה מובנים להיות עוד אחד מהבתים שלי, כי פעלתי בעיר, כי עבדתי בה, כי הכרתי בה אנשים, כי בניתי לעצמי סביבה. בית זה פעולה בהווה מתמשך

התחלנו לעבוד על הפסטיבל, הסטודנטים והסטודנטיות ויחד איתנו ההנהלה, מתוך מחקר מעמיק וארוך על איזה סוג פעילויות או יצירות יתאימו לעיר, או למה העיר זקוקה. באופקים יש הגירה חיובית בשנים האחרונות של משפחות צעירות, ואחד הדברים שהבנו הוא שבאופקים אין בית קפה או בר, או מקום פעיל שהוא מקום מפגש לצעירים בעיר.

יש הרבה מנגנונים כלכליים שלא מאפשרים פתיחה של מקום כזה, זו השקעה גדולה שצריכה להחזיר את עצמה והמקום צריך להיות רווחי, אז ניסינו לחשוב על דרך ליצור מקום כזה ולעקוף את המנגנונים הכלכליים. הזמנו אמן בשם רותם אלרועי ויחד הקמנו קואופרטיב של ארגוני צעירים בעיר: תפדאל אופקים, שמעודדים עשייה מקומית, מרכז הצעירים של העיר, כפר הסטודנטים של עמותת איילים באופקים וגרעין החיילים של ״עם;וארץ״.

הקמת הברטר בשיתוף תושבי אופקים בשוק העירוני

הקמת הברטר בשיתוף תושבי אופקים בשוק העירוני. צילום: יאיר ורדי

זה היה שילוב של כוחות שכבר פועלים בעיר ויצירת שיתוף פעולה של הכוחות האלה. יחד עם הקואופרטיב, שנפגש באופן שבועי, חשבנו על הקמת ה״בארטר״, בר שמבוסס כולו על בארטרים, כלומר החלפות, ולא על בסיס כספי. מישהו אחד בא עם בירות, מישהו אחר בא עם עוגיות, אחר בא עם גיטרה, ואפשר לעשות החלופת במקום הזה, שהוא בר ומקום מפגש. 

זו יוזמה שדורשת המון תכנון, מי אחראי למקום כזה, איך הוא מתנהל, מה כללי היסוד, האם יש בו שולחנות וכיסאות, האם יש בו בר או לא כי לא מוכרים שתייה אלא הכל על בסיס החלפות. לצערי, בגלל שהפסטיבל התבטל שבוע לפני שהיה אמור להתקיים, גם הבארטר לא יצא לפועל, אבל אני מאוד מקווה לראות את היוזמה הזאת מתרחשת במציאות בקרוב.

כשהבנו שאנחנו צריכים לבטל את הפסטיבל עשינו סקירה כדי להבין למי צריך להודיע על הביטול והבנו שעל הפסטיבל עמלו ופעלו יותר מ־300 איש בתוך העיר. זה מספר מאוד גדול של שותפים, הצלחנו לשתף המון קהילות

זו דוגמה לעשייה שהיא מצד אחד חברתית וקהילתית, יצירת קואופרטיב, ויחד עם זאת משתמשת במחשבה אמנותית ויצירתית מחוץ לקופסה. ככה אפשר לייצר פלטפורמות שהן מצד אחד יצירת אמנות שמעצבת את המציאות מחדש, ומצד שני היא יצירה חברתית וקואופרטיבית. 

דבר שבעיניי מעיד על הצלחת הפסטיבל, גם אם ברובו הוא לא התקיים בסוף, היה מספר השותפים שהצלחנו לייצר. כשהבנו שאנחנו צריכים לבטל את הפסטיבל עשינו סקירה כדי להבין למי צריך להודיע על הביטול והבנו שעל הפסטיבל עמלו ופעלו יותר מ־300 איש בתוך העיר. זה מספר מאוד גדול של שותפים. זה רק מראה שהפסטיבל היה מאוד תמנוני ברמה הזאת, הצלחנו לשתף המון קהילות מתוך העיר. 

מתחברים להשראה

לתפיסתי, התפקיד של האמנות הוא לא רק תפקיד בידורי. אמנות באה להתבונן בעולם ולבקש לייצר מנגנונים אלטרנטיביים לחיי היום־יום שלה. אפשר לעשות את זה בתור משהו שאנחנו מציגים, כמו לכתוב מחזה על מתחים וקונפליקטים חברתיים ולהציג את זה מול קהל פסיבי. או שהאמנות יכולה לחפש מנגנונים אלטרנטיביים שיתקיימו בתוך המציאות עצמה.

לדוגמה, הזמנו את האומן אודי בן עמי ליצור מתחם ייעודי לנוער, מין פסל סביבתי גדול ברחבה מול המתנ״ס של אופקים, שאותו בונים בני הנוער עצמם. בבמהלך שלושת ימי הפסטיבל היו אמורים להשתתף כל תנועות הנוער בעיר, ליצור את הפסל, ואז להפוך אותו למרכז תרבות עם הופעות מוזיקה של בית הספר למוזיקה בעיר, עם הופעות תיאטרון של סדנאות משחק בעיר וגם עם אמנים מכל הארץ. אז יש פה פעולה שמייצרת מציאות במרחב, מתוכננת על ידי אמן בשיתוף עם בני נוער ונבנית על ידי כולם, אנחנו בונים את המרחב שישמש אותנו. 

אמנות שיתופית והשתתפותית קורית בהרבה מקומות בארץ ובעולם, בהרבה פורמטים שונים ומשונים. זה תחום שאני עובד איתו ובתוכו רוב הקריירה שלי מתנהלת, וזה מה שמעניין אותי. הפסטיבל רצה להיות יצירה מאוד מזוככת של הדבר הזה, במובן שהיא השתתפותית ברמה הכי גבוהה.

חזרות למופע הגן המוזיקלי, עומר קובי עזרא

חזרות למופע הגן המוזיקלי, עומר קובי עזרא. צילום: יאיר ורדי

הכנת סלי תרבות, כמה קווים יש לאופק, עלמה מכנס קז

הכנת סלי תרבות, כמה קווים יש לאופק, עלמה מכנס קז. צילום: נואית זכאי

לכל עשייה יש רמות שונות של השתתפות קהל. בזמנו עשינו בתמונע הצגה בשם ״סל־תרבות״, שבה המופע כולו נבנה מתוך שיחות של הקהל עם השחקנים. אז זו רמה השתתפותית גבוהה, ועדיין זה קורה בתוך חלל התיאטרון בתוך הקונטקסט האמנותי, הוא מזמין אנשים אליו ולא יוצא מגבולות התיאטרון.

לעומת זאת הפסטיבל פעל בתוך הערוצים של היום־יום, של הרחוב. הייתה לזה גם השפעה מהקורונה אבל גם הייתה פה החלטה אמנותית שהפסטיבל יתרחש במרחב הפתוח, בתוך השכונות, בנקודות המפגש האנושיות, במרחב של העיר, ולאו דווקא במרחבים הסגורים. המטרה הייתה שאם תרדי מהבית תהיה פעילות שקרובה לביתך.

אחד התפקידים החשובים של אמנות הוא להציע אלטרנטיבות ולבסס עבודה משותפת. אני מקווה שגם בעתיד הפסטיבל יעסוק בזה, ינסה למצוא פלטפורמות כדי לקיים עבודה משותפת וערבות הדדית

אחד הדברים שהובילו אותנו בעשייה של הפסטיבל השנה היה לנסות לייצר פרויקטים שהם ברי־קיימא, שנקודת הפתיחה שלהם מתחילה בפסטיבל והם שם כדי להישאר הרבה זמן. בין אם זה בניית מתחם הנוער, שהמטרה הייתה שזו תהיה מסורת שנתית, ובין אם זה ה״בארטר״ שהיה אמור להיפתח בפסטיבל ולהמשיך לפעול אחר כך בתוך העיר.

לכן גם הקמנו את הקואופרטיב של צעירי אופקים, כדי שהעשייה תישאר גם אחרי הפסטיבל. נכון שנעצרנו בגלל המלחמה, אבל אנחנו לגמרי בתכנונים שהדבר הזה יצא לפועל בחודשים הקרובים. 

birds

מתחברים לחזון

אחד התפקידים החשובים של אמנות, כפי שאני רואה אותה, הוא להציע אלטרנטיבות ולבסס עבודה משותפת. אני מקווה שגם בעתיד הפסטיבל יעסוק בזה, ינסה למצוא פלטפורמות כדי לקיים עבודה משותפת וערבות הדדית. 

מה הלאה?

אנחנו לא יודעים לצפות את העתיד, אנחנו לא יכולים לפעול במציאות מתוך מחשבה שמשהו רע יקרה. בסוף אתגרים כמו קורונה, מלחמה, פריפריה, האתגרים האלה הם המציאות. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לפעול בהווה ובתוך מה שקורה, ולקוות ולשאוף ולעבוד כדי שיקרו דברים טובים ושהעשייה תתרחש.

אחרי המלחמה הבנו שהפסטיבל לא יכול להתקיים כמתוכנן, אבל שהוא חייב להתקיים בעיר באיזשהי מתכונת. הבנו שיש לנו תפקיד חשוב, גם אם אנחנו לא יכולים לקיים את הפסטיבל כמו שרצינו, האמנות כן יכולה לתת מזור ותקווה. אז הרמנו תוך דקות, באמת, יומיים שבהם היו פעילויות לילדים ולמשפחות והופעות מוזיקה. חילקנו סלי תרבות לתושבים ולתושבות שכללו חוברת ציורים שהפסטיבל הפיק לפני כמה שנים ושתיל של פרח שמסמן תקווה וצמיחה. 

אני חושב שהאמנות, ואנחנו בתוכה, רצינו להציע חיבור של שברים ולא לשבת בבית ולהגיד ״המציאות מטלטלת ואין לנו מה לעשות איתה״. גם בתוך נקודות משבר ניסינו למצוא את הדבר שהאמנות כן יכולה לתת. אני לא חי בתוך חלומות, אני חושב שהתרבות קורית בהווה, ועלינו לפעול בהווה ובמציאות ולהבין מה עלינו לעשות בכל רגע נתון. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
This error message is only visible to WordPress admins

Error: API requests are being delayed for this account. New posts will not be retrieved.

Log in as an administrator and view the Instagram Feed settings page for more details.

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden