כל מה שחשוב ויפה
ניק ברומפילד, אבא שלי ואני
ניק ברומפילד, אבא שלי ואני

האב, הבן והתעשייה הקורסת: ״אבא שלי ואני״ הוא סרט המוכיח שיש חשבונות שאי אפשר לסגור 

הדוקומנטריסט הבריטי ניק ברומפילד הקדיש את סרטו לסיפור חייו של אביו, הצלם התעשייתי הנודע מוריס ברומפילד. בתווך בין נבירה בארכיונים לניסיונות השלמה עם יחסיהם המורכבים, נגלמת יצירה נוגעת אך חסרה

באחד הווידויים הפותחים את סרטו הדוקומנטרי של הקולנוען הבריטי ניק ברומפילד, ״אבא שלי ואני״ (2019), שרואה אור בישראל במסגרת פסטיבל דוקאביב, היוצר הוותיק מסגיר את כל מהות היצירה החדשה שעליה עמל בכמה מילים פשוטות. ״בתור ילד צעיר, הערצתי את מוריס״, נשמע קולו של הבמאי ברקע, בעוד שעל גבי המרקע מתחלפים דימויים תיאטרליים ומורכבים של מפעלים בריטיים שצילם אביו, הצלם התעשייתי האגדי מוריס ברומפילד.

״אהבתי את הריח שלו, את הצחוק שלו, את כל מה שקשור אליו. ואז, בתור נער, הפכתי יותר מרדן ומטיל ספק. אף פעם לא באמת הערכתי את הצילום של מוריס, משום שחשבתי שהוא האדיר את התעשייה בצורה רומנטית ובלתי ריאליסטית״. 

ברומפילד הוא יוצר דוקומנטרי פורה ומגוון שפועל כבר כמעט חמישה עשורים. בין סרטיו אפשר למנות את ״קורט וקורטני״ (1998) אודות מותו של אגדת הפאנק קורט קוביין ומערכת היחסים שלו עם בת זוגו קורטני לאב; Juvenile Liaison (בשנים 1975, 1990), סרט דוקומנטרי בן שני חלקים על נערים בריטים צעירים המתגוררים במחוז בצפון־מזרח אנגליה ומסתבכים תכופות עם החוק; ״המנהיג, הנהג שלו ואשתו של הנהג״ (1991), סרט בו עקב אחר מנהיג תנועת הימין הקיצוני הדרום־אפריקאית AWB יוג׳ין טראבלנש, הנהג שלו ג׳יי פי ורעייתו אניטה; ושובר הקופות ״מריאן וליאונרד: מילים של אהבה״ (2019), הסרט הדוקומנטרי המתחקה אחר מערכת היחסים של הזמר והמשורר הקנדי ליאונרד כהן עם מריאן אילן, בת זוגו לשעבר שהייתה ההשראה מאחורי שירים אלמותיים כדוגמת So Long, Marianne. 

ברומפילד הבן הוא קולנוען פוסט־מודרני חדור תשוקה, כזה המתעניין בתחקיר מעמיק ובתיעוד של אירועים פוליטיים משמעותיים ודמויות חברתיות קיצוניות. סוגיית העיצוב הקולנועי והאסתטיקה היא לא בראש סדר מעייניו, עובדה ששבה ועולה מדבריו לאורך כל הסרט שהוא מקריין בקול מעט מהורהר ומרוחק. כאמן, ברומפילד ג׳וניור לא יכול היה להיות יותר שונה מאביו שמת לפני עשור בגיל 94. 

התמונות שצילם ברומפילד האב – פריימים עוצרי נשימה שלכד בעדשתו לאורך עשורים של קריירה ענפה, הממלאים את המסך לאורך רוב הסרט, כמו עדויות אילמות להערצתו של ברומפילד את אביו – הן מונומנטליות והוליוודיות באופיין.

מוריס בלומפילד נדד בין המפעלים העצומים של בריטניה, שהיוו מקורות הכנסה לאלפי משפחות וגאווה לאומית כאחד, ועיצב אותם מחדש בתצלומיו הדרמטיים שתיעדו את תור הזהב של התעשייה הבריטית פוסט־מלחמת עולם. מזכירים באיכותם את מיטב תצלומי הפרופגנדה הרוסיים שסיפרו מחדש סיפור על עם פועל ומאוחד, בתצלומיו של ברומפילד כיכבו בניינים תעשייתים, פסי ייצור ורצפות של מפעלים.

על מנת ליצור את גוף העבודות המרשים שלו, ברומפילד השתמש בתאורה מוגברת, ולעיתים קרובות צבע ואירגן מחדש את הלוקיישנים שבהם צילם על מנת להשיג את התוצאות אליהן שאף, כאילו היה מעצב תפאורה או קולנוען חובב. 

את ההבדל בין החזון האמנותי של האב והבן, ניק ברומפילד מדגיש ללא הרף לאורך 97 הדקות שבהן הוא צולל אל סיפור הקריירה והחיים הבלתי שגרתיים של אביו. ״אני חושב שלי ולמוריס הייתה מערכת יחסים מאוד שונה עם הרגע בעבודות שלנו. הרגע של מוריס תמיד נוצר באופן יפהפה; הרגע שלי נולד מתוך כאוס ובלבול״.

ניק ברומפילד: אני חושב שלי ולמוריס הייתה מערכת יחסים מאוד שונה עם הרגע בעבודות שלנו. הרגע של מוריס תמיד נוצר באופן יפהפה; הרגע שלי נולד מתוך כאוס ובלבול

אותו כאוס ובלבול, או שמא תנופה יצירתית שמפצה על היעדרה של הקפדה טכנית, מאפיינים את ברומפילד ג׳וניור גם בסרטו הנוכחי: הוא נע בין ראיונות עם קולגות לשעבר של אביו, שכנים שלו וקרובי משפחה, לבין הקלטה של הגיגים אישיים על הכמיהה שלו לקבל את חותמת האישור של אביו.

האחרונים נשמעים על רקע קטעי וידאו של נסיעות משפחתיות שצילם האב במצלמה הביתית, רצופי דימויים פסטורליים של שיזוף ורחצה בעירום בחופשות נוצצות, שברומפילד האב התעקש לקחת אליהן את כל המשפחה גם כשהתקשה כלכלית. התוצאה היא מרגשת, אך נטולת כל אחדות ויזואלית או רעיונית. ברומפילד הוא קולנוען מנוסה, וברור שהוא לא היה זקוק לשעה וחצי של נבירה בחומרים ארכיוניים כדי לבדל ולהבחין את עצמו מאביו. 

נדמה שברומפילד לא הצליח להחליט מהי המטרה העיקרית בשלה הוא החליט לצלם סרט על אביו. ״אחרי שמוריס מת, הבנתי שפשוט ישנן כל כך הרבה שאלות שלא שאלתי על החיים שלו״, הוא משתף במחצית הראשונה של הסרט. לכן הוא נוסע אל דרייקוט, כפר הכורים הקטן הממוקם מזרחית לנוטינגהם, שבו אביו גדל בתנאי עוני ודלות קיצוניים עליהם מעולם לא סיפר לבנו.

שם, תוך שיח עם אלמוני שרכש את בית המשפחה המקורי, ברומפילד מגבש תובנה עקרונית בנוגע לאופי הפעולה של אביו; הוא מצליח להבין כי ברומפילד האב ניסה להאדיר בתמונותיו את חיי הפועלים מתוך בחירה אידיאולוגית, כבריחה מהעליבות והדוחק שמתוכם הגיע אל העולם. 

birds

פערי הדורות והוויכוחים הסגנוניים שהתגלעו בין האב לבן לא שייכים רק לקורותיה של משפחת ברומפילד, אלא מייצגים נאמנה תנודות בהגדרה העצמית שהתרחשו לאורך ההיסטוריה של בריטניה עצמה: מאימפריה לאומה משוסעת, מאופוריה פוסט־מלחמתית למשבר הגירה ובהלה כלכלית בעידן הנוכחי.

מי שמרותק מההתנערות הבריטית מהסוציאליזם שבו דבקה ומהתפניות הפוליטיות שאפיינו את המדינה בשלהי המאה ה־20, עשוי למצוא עניין רב בסיפור האישי־משפחתי של ברומפילד. הוריו של מוריס ברומפילד חיו מזה מאות באנגליה והעמידו דורות של משפחות לבנות שנעו על הציר בין פועלים לסמי־בורגנים.

הם לעולם לא קיבלו את רעייתו הראשונה של בנם, אמו של ניק, סוניה – בת לפליטי מלחמה מצ׳כוסלובקיה שהיגרה לאנגליה והכירה את מוריס בהיותה בת 20. הוריו של מוריס גם העדיפו להעלים עין מעמדותיו הבלתי־שגרתיות כמתנגד מצפוני לגיוס שהתנדב בשורות הצלב האדום. 

ברומפילד לא מנסה להתחמק מהתסביך האדיפלי שלו: הוא חוזר שוב ושוב על כך שצר לו שאביו לא קיבל את היצירה הקולנועית שלו וביקר אותו על הטכניקה שלו כצלם בילדותו או על כישוריו המכאניים הלקויים

אבל האם ברומפילד בן ה־73 באמת צריך היה ליצור סרט דוקומנטרי על אביו כדי לגבש אמירה פוליטית וחזותית על ההבדלים בין בני דורו המשולהבים פוליטית לבין דור הביניים שייצג אביו במעבר בין החלוקה ההיררכית־חברתית של ראשית המאה שעברה לבין המשבר הייצוגי והלאומי של ימינו אנו? נדמה שהתשובה הפשוטה היא לאו. 

התשובה המורכבת יותר היא שכל אמן הבוחר ליצור יצירת אמנות העוסקת באחד מהוריו מבקש להבין אמת פנימית אודות עצמו, לפתור תעלומה פסיכולוגית שלא מניחה לו או להתאבל על אובדן הקשר המשמעותי ביותר בחייו, עת אותו הורה חולף מן העולם.

ברומפילד לא מנסה להתחמק מהתסביך האדיפלי שלו: הוא חוזר שוב ושוב על כך שצר לו שאביו לא קיבל את היצירה הקולנועית שלו וביקר אותו על הטכניקה שלו כצלם בילדותו או על כישוריו המכאניים הלקויים. אבל כדי לפתור את הקונפליקט עם האב המת באמצעות מעשה האמנות, נדרשת מברומפילד התערטלות נפשית אמיתית, כזו שהייתה יכולה להעניק ליצירה נופח אוטוביוגרפי עוצמתי, כזו שככל הנראה הוא אינו מסוגל לה. 

אחד המונולוגים המשמעותיים ביותר בסרט לגבי הקשר המעורער בין האב לבן לא נאמר על ידי ברומפילד כי אם על ידי אם בנו, הקולנוענית ג׳ואן צ׳רצ׳יל שאף יצרה איתו מספר סרטים.

״האם הוא אי פעם הביע את דעתו? האם הוא אי פעם אמר שעשית עבודה נהדרת? אני לא זוכרת שזה קרה. עכשיו, אם היו מפנים את המצלמה אל ניק ברומפילד בזה הרגע, הייתם יכולים לראות שהוא בוכה״, היא יורה. ברומפילד, כמובן, לא נעתר ובוחר שלא להראות את פניו. 

בתחילת הסרט, ברומפילד מקרין דימוי פשוט בשחור־לבן של חמור בעל עיניים עגומות המתבוננות קדימה מבעד לחומה מסורגת, שאותו צילם בילדותו המוקדמת עם המצלמה שהעניק לו אביו. ״הוא התווכח איתי על התמונה הזאת, הוא אמר שהיא לא מספיק טובה, שאין טעם לצלם אותה בגלל החומה שמפריעה בפריים״, הוא נזכר.

אבל אמו של ברומפילד אהבה את התמונה; היא שימרה אותה בניילון בין דפי אלבום תמונות משפחתי, ובכתב יד מתעקל הנציחה בכיתוב תחתיה: ״צילם: ניק״. לקראת סוף הסרט, הדימוי שב. ״זה ההבדל בינינו״, ברומפילד הבן מחדד. ״אני יודע שזו תמונה טובה דווקא בגלל שהיא לא שלמה״. 

אולי המסקנה החשובה ביותר שאפשר להסיק מסרטו של ברומפילד על קשרים דוריים, על יחסי אבות ובנים ועל הכמיהה הבלתי נענית לאהבה חסרת תנאים היא שכל אלו שייכים לארץ הדמדומים של הנפש, לחלל חמקמק שקשה עד בלתי אפשרי להנכיח דרך עדשת המצלמה. כל מה שנשאר, בקולנוע ומחוצה לו, הם חשבונות שאי אפשר לסגור, כעס מודחק והרבה געגוע. 


אבא שלי ואני
אנגליה, 97 דק׳
בימוי: ניק ברומפילד 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
This error message is only visible to WordPress admins

Error: API requests are being delayed for this account. New posts will not be retrieved.

Log in as an administrator and view the Instagram Feed settings page for more details.

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden