״זעם״: בלי לשפוט נשים פגומות, אבל בלי לנקות אותן מאחריות

קשה להאמין שהיוצרת של ״הבחורה החדשה״, הסדרה בכיכובה של זואי דשנל על ג׳ס, מורה אופטימית וצבעונית שעוברת לגור עם שלושה גברים אחרי פרידה כואבת, היא גם היוצרת של ״זעם״, סדרת פשע אפלה, אלימה ונשכנית. בעוד שהראשונה מבקשת להעניק לצופה חיבוק אסקפיסטי נעים, השנייה מבקשת ללפות את צווארו ולנער אותו מקצה לקצה. בין אם אהבתם את ״הבחורה החדשה״ ובין אם לא, וגם אם סדרות פשע אפלות הן לא בדיוק כוס התה שלכם – ״זעם״ היא חובת צפייה.

הסדרה עוקבת אחר אליס בלאק (אמי רוסום), סוכנת FBI החוקרת סדרת רציחות, שבמרכזן רוצחת סדרתית מחושבת שמכוונת לגברים בעלי כוח. ככל שהחקירה מתקדמת וחייהן של השתיים מתחילים להישזר זה בזה, מתברר שכל אחת מהן מחפשת צדק בדרכה שלה – והגבול בין טוב לרע הולך ומיטשטש.

אליזבת מריוות׳ר התחילה את הקריירה שלה בז׳אנר אחר לגמרי – הקומדיה הרומנטית. ב־2011 כתבה את התסריט של ״קשר לא מחייב״, בכיכובם של נטלי פורטמן ואשטון קוצ׳ר, ובהמשך יצרה קומדיות טלוויזיוניות כמו ״הבחורה החדשה״, ״חד הוריים״ ו״בלאגן בבית״.

נקודת המפנה בקריירה שלה הגיעה בשנת 2022, כשיצרה את המיני סדרה ״עלייתה ונפילתה של אליזבת הולמס״, המבוססת על חייה של היזמית האמריקאית שבגיל 19 בלבד הקימה את חברת ״תראנוס״, שהתגלתה כתרמית. משם מריוות׳ר עברה לתוכן הרבה יותר דרמטי ונטוע בקרקע, מגמה שהמשיכה גם במיני סדרה ״מתה לסקס״, המבוססת על סיפורה האמיתי של מולי קוצ׳ן.

הגברים העשירים הם כבר לא רק קורבנותיה של רוצחת סדרתית, אלא חלק ממערכת של כוח וניצול, שהופכת את המרדף אחריה למבוך מוסרי שאין לו תשובה חד־משמעית

״זעם״, הסדרה החדשה שלה, היא עיבוד חופשי לסרט משנת 1987 בשם ״האלמנה השחורה״. במרכז הסרט עומדת אלכסנדרה בארנס (דברה וינגר), אנליסטית במשרד המשפטים האמריקאי, ששמה לב לדפוס חשוד במותם של גברים עשירים, שכולם נישאו לנשים צעירות מהם כמה חודשים לפני מותם.

אלכסנדרה מגלה שמדובר באותה אישה, קתרין (תרזה ראסל), המחליפה בין שלל זהויות בדויות. בין השתיים מתפתח מרדף חתול ועכבר שהופך בהדרגה לאובססיה, וכיאה לשנות ה־80, גם למתח מיני לא לגמרי ברור – שאפילו מתממש בנשיקה.

הסדרה, המתרחשת בימינו אנו, שואבת השראה מפרשת ג׳פרי אפשטיין, איש העסקים האמריקאי שניהל במשך שנים רשת של ניצול וסחר מיני בנערות ובנשים צעירות. אפשטיין התרועע עם כמה מהאנשים החזקים והמפורסמים בעולם, ביניהם נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון והנסיך הבריטי אנדרו.

החיבור לפרשה מעדכן את נקודת המוצא של ״האלמנה השחורה״: הגברים העשירים הם כבר לא רק קורבנותיה של רוצחת סדרתית, אלא חלק ממערכת של כוח וניצול, שהופכת את המרדף אחריה למבוך מוסרי שאין לו תשובה חד־משמעית.

לא לקחת ממתקים מזרים

סצנת הפתיחה של הסדרה מעבירה את זה בצורה מדויקת: גבר פצוע גונח על רצפת השירותים ומנסה למצוא את דרכו החוצה, לברוח. מיד לאחר מכן עוברים החוצה – ליל כל הקדושים, שכונה פרברית מלאה בהורים וילדים שמסתובבים בחיפוש אחרי ממתקים, ובמרכזה אישה צעירה היושבת על גרם מדרגות כשעל פניה מסכה חייתית. בזמן שהגבר ממשיך בניסיונות הבריחה שלו, היא נכנסת מדי פעם פנימה, מביטה בו וחוזרת החוצה כדי לחלק ממתקים לילדים שבאים והולכים.

כשאם ובנה ניגשים אליה, הצעירה מתנצלת שאין לה שוקולד ומציעה להם את הממתקים שיש ברשותה, אבל האם ממהרת להסביר שבנה לוקח רק ממתקים עטופים. האמירה הפשוטה הזאת מהדהדת מיד את האזהרה שכולנו מכירים מהילדות – ״לא לקחת ממתקים מזרים״. האם מנסה להגן על בנה מפני מה שנמצא בחוץ, מפני אנשים זרים ומפני דברים שאין לדעת מה הכניסו לתוכם.

הצעירה פונה לילד ואומרת לו שיש לו אימא חכמה, ונראה שהיא לא רק מעריכה את הדאגה הזאת אלא גם מזהה בדיעבד את מה שלא היה לה – מבוגר שילמד אותה להיזהר וישמור עליה מפני מי שעלול לפגוע בה.

כל אותו הזמן היא צופה בהם מבעד למסכה של חיית טרף. לכאורה, היא הטורפת של הסצנה – בזמן שילדים אוספים ממתקים בחוץ, גבר גוסס בתוך הבית שלה. אבל המסכה גם חושפת את ההפך: בעולם שהיא מכירה, החיים הם ג׳ונגל והחזק שורד; אלא שבעוד שהטורפים האמיתיים מסתובבים ללא מסכה, היא עדיין במידה מסוימת אותה ילדה שמנסה לעטות על עצמה חזות מאיימת כדי לשרוד בתוכו.

אליס, מנגד, אותה סוכנת שאפתנית שנראית במבט ראשון בנאלית ושטוחה, נפתחת ככל שאנחנו מכירים אותה, ועולמה הנפשי נפרש כמניפה. במרכזו נמצאת הפוסט טראומה המורכבת שהיא חיה איתה. לאורך הסדרה אפשר לראות איך הטראומה שלה משתחזרת שוב ושוב דרך הבחירות והמעשים שלה. השחזור הזה ניכר במיוחד ביחסיה עם גברים, אבל מחלחל כמעט לכל בחירה שהיא עושה, בצורה שלא מרגישה זולה או מלאכותית.

אולי בגלל זה, אליס לא רואה בבחורה הצעירה רק רוצחת שהיא צריכה לתפוס. היא מבינה אותה באופן עמוק ואינטואיטיבי, והקשר שנוצר ביניהן לא מבוסס בהכרח על מילים או על קרבה, אלא כמעט על טביעת אצבע נפשית משותפת. זהו רובד שכמעט ולא בא לידי ביטוי בסרט משנות ה־80, ומעיד גם על הדרך שעבר הייצוג של נשים על המסך הקטן והגדול מאז.

בסופו של דבר, הכוח הגדול של ״זעם״ נמצא ביכולת שלה להביט בנשים פגומות, אלימות ולעיתים הרסניות מבלי לשפוט אותן, אבל גם מבלי לנקות אותן מאחריות. היא מאפשרת לנו להבין מאיפה הן מגיעות, גם ברגעים שבהם קשה לקבל את הבחירות שהן עושות. עוד לפני פרק הסיום, הסדרה כבר חודשה לעונה נוספת, החלטה לא מפתיעה, בהתחשב בקבלת הפנים החמה שזכתה לה הן מהמבקרים והן מהקהל.

אם בהתחלה היה קשה להאמין שהאישה שיצרה את ״הבחורה החדשה״ עומדת גם מאחורי סדרה זו, בסוף החיבור כבר נראה כמעט מתבקש. במבט לאחור על הקריירה של מריוות׳ר אפשר לזהות את החוט המקשר בין יצירותיה: העיסוק בשקרים ובתרמיות, בדמויות נשיות יוצאות דופן, במיניות נשית ובנשים שמסרבות להתנהג כמו שמצופה מהן. ״זעם״ אולי נראית כמו הדבר הכי קיצוני שהיא הייתה יכולה ליצור – אבל במובנים רבים, נדמה שהיא בדיוק הסדרה שאליה הייתה בדרך כל הזמן.

---

זעם | דיסני+
יוצרת: אליזבת מריוות׳ר
8 פרקים; ארצות הברית, 2026
5 כוכבים