כל מה שחשוב ויפה
טליה מוקמל, המסע אל האי רצפה
טליה מוקמל, המסע אל האי רצפה. צילומים: רן ארדה

טליה מוקמל רוצה להעיר את הרצפה

בתערוכה ״המסע אל האי רצפה״ בגלריה פריסקופ, טליה מוקמל מציגה 200 מרצפות שהכינה בבית הוריה, סיכום מחקר על הבית הישראלי שלתוכו יצקה זכרונות כמו השטיח הפרסי של סבתה ואוספים ועבודות של אמה

יובל: בוקר טוב טליה, מה שלומך? ומזל טוב על התערוכה החדשה!

טליה: בוקר טוב, תודה רבה! שלומי מצויין, מה שלומך?

יובל: לא רע בכלל. עושה כרגיל הרבה יותר מדי דברים אבל לא (באמת) מתלונן. אולי נתחיל דווקא משם התערוכה: המסע אל האי רצפה. אני לא בטוח שהרפרנס ברור לכולם. תגידי כמה מילים?

טליה: שם התערוכה ״המסע אל האי רצפה״ הוצע על ידי טל פרנקל־אלרואי, אוצרת התערוכה ומי שליוותה אותי למעלה משנה. טל חיפשה שם שיבטא את תהליך החיפוש שעברתי במהלך השנה, את הזיהוי של הרצפה כמרחב קרוב – רחוק ששכחנו להסתכל עליו ואת הרוח של החלימה שיש במרחב הזה. כמובן, שהיא גם התייחסה אל שם הספר ״המסע אל האי אולי״ שכתבה מרים ילן־שטקליס

יובל: מאיפה הגיע הרעיון להתעסק ברצפה באופן כללי, ובטרצו באופן ספציפי?

טליה: את הפגישות קיימנו בבית ילדותי, בקומת המרתף שבה נמצא הסטודיו של אמא שלי. באופן שונה מתהליכי העבודה הקודמים שלי חיפשתי את המקום, את הרצון ״להרגיש בבית״ מתוך הבית, דרך החומרים המצויים בו. במרתף נמצאת רצפת הטרצו האחרונה שנשארה בבית. 

במפגש הראשון שלי עם טל, היא הפנתה את המבט שלי אל עבר מגדל המים שנמצא ממש מול לבית. זו הייתה נקודת ההתחלה. לאט לאט לאורך השנה המבט שלנו ירד למטה עד שהוא נפגש עם הרצפה

מראות הצבה, גלריה פריסקופ

יובל: אמרת שהתחלת את התהליך לפני למעלה משנה, וכמו שאנחנו יודעים היינו הרבה בבית בשנה הזו. זה השפיע על התוצרים? חלחל לתערוכה? להבנה של המהלך?

טליה: המפגש עם הטרצו וטכניקת הייצור של המרצפות ממשיך את האופן שבו עבדתי גם על עבודות קודמות. אני יוצרת תוך דיאלוג עם שיטות ייצור מודרניות או טכניקות עבודה מסורתיות. העבודה עם הטרצו נכנסה בדיוק למקום שבו חיפשתי את תחושת הביתיות.

עוד לפני הסגר הראשון ידעתי שאני רוצה לעסוק במחקר חומרי – תרבותי – ישראלי. השנה הזו והשהייה בבית שבו גדלתי, עם כל האמוציות והחוויות שהוא מעלה, אפשרה לי לעבור דרך ולשנות את האופן שבו אני מתבוננת על הבית ומתוכו; להסתכל על משהו מוכר בצורה חדשה. זה לא משהו פשוט לעשות, אבל שנה זו אחלה תקופת זמן לתהליך כזה

השנה הזו והשהייה בבית שבו גדלתי, עם כל האמוציות והחוויות שהוא מעלה, אפשרה לי לעבור דרך ולשנות את האופן שבו אני מתבוננת על הבית ומתוכו; להסתכל על משהו מוכר בצורה חדשה

יובל: לגמרי. אז מה בסוף מכל התהליך את מציגה בתערוכה?

טליה: התערוכה מורכבת מכמה חלקים. החלק הראשון הוא רצפת טרצו עשוייה בעבודת יד. הכנתי כ־200 מרצפות ב״בית מלאכה״ שפתחתי בחצר הבית, לתוכן יצקתי חומרים ודימויים, מתוך הבית, שליוו אותי במהלך החיים בניסיון להעיר את הרצפה.

החלק השני הוא מחווה למפעל מרצפות סלע בע״מ שנסגר בימים אלו ממש, ושממנו קניתי את חומרי הגלם. מפעל סלע הוא המפעל האחרון מתוך 56 שהיו בארץ, והיה חשוב לנו להתייחס למצב התעשייה בארץ כשכבה ארכיאולוגית נוספת של הרצפה. 

בחלק השלישי בחרנו להקים מעין ארכיון למרצפות טרצו. הזמנו אנשים לקחת חלק בתערוכה, לתרום מרצפת טרצו ולהשתתף בסיפור הרצפה הישראלית

יובל: כשאת כותבת מפעל סלע הוא המפעל האחרון בארץ הכוונה למפעל האחרון שמייצר טרצו?

טליה: כן. אין יותר תעשיית טרצו בארץ. יש יבוא של טרצו מסוג אחר מטורקיה ושל קרמיקה דמויית טרצו

birds

יובל: אז מה זה אומר להעיר את הרצפה? מה יצקת לשם, האם נבין את זה כשנבקר בתערוכה? ולמה צריך להעיר את הרצפה בכלל?

טליה: בחיים המודרניים מלמדים אותנו להסתכל למעלה או אל האופק, לא להוריד את המבט. אני, לעומת זאת, נוטה למצוא את גוף החלומות שלי דווקא במבט למטה. הצללים שזזים על הרצפה, הגריד של המדרכה, לכלוך, כתמי הזמן, כולם בשבילי הם חומר שמפעיל את הדמיון ומקור להרבה שאלות. 

להעיר את הרצפה מציע להסתכל על מה שכבר מובן לנו מאליו ושקוף לעניינו, לחזור ולחוות אותו מחדש. באירוע הפתיחה אחת המבקרות אמרה ש״הרצפה מדברת״, המבקרים מאוד התרגשו, כל אחד מצא שם את עצמו, אם לא ברצפה שלו, אז ברצפה של סבתא שלו או של השכנים שלו

בחיים המודרניים מלמדים אותנו להסתכל למעלה או אל האופק, לא להוריד את המבט. אני, לעומת זאת, נוטה למצוא את גוף החלומות שלי דווקא במבט למטה

יובל: ומה את הכנסת לשם?

טליה: הכנסתי לשם בעיקר זכרונות: את השטיח הפרסי של סבתא שלי (מהצד הפולני) שלקחתי אחרי שהיא נפטרה, אוספים ועבודות של אמא שלי, תמונות, מדרכה, טסטים מתהליך העבודה, וטקסטים. 

החומרים שיצקתי לרצפה הם תגובה לחווית העדר החומרית שאיתה יצאתי לדרך. ההורים שלי שהיגרו לארץ לא הביאו איתם זהות חומרית שיכולתי לשאוב מתוכה. במובן הזה זה אי־רצפה דרך העדר

מתוך תהליך העבודה

טליה מוקמל. צילום: רן ארדה

יובל: תגידי, בת כמה את? כי מעניין אותי עד כמה הטרצו הוא זיכרון שעובד רק מגיל מסוים, ומבקרים צעירים יותר שיכיעו לתערוכה אולי לא יבינו על מה העניין

טליה:  36, לפני שלושה ימים 🙂 

אני חושבת שהטרצו חי ובועט מתחת לרגלנו בין אם זה בית או במקומות ציבוריים

יובל: אז איזו חוויה בסיכומו של דבר את מייעדת למבקרים בתערוכה? מה היית שמחה שיקרה שם?

טליה: לפני כן, חשוב לי להדגיש שזוהי לא תערוכה נוסטלגית, אלא תערוכה שמבקשת לשאול שאלות על החומרים שמתוכם אנחנו בנויים כישראלים. זו השאלה שאיתה יצאתי לדרך. כדור ראשון בישראל להורים מהגרים אני מחפשת מה מחבר אותי למקום הזה.

ולשאלתך הקודמת, הייתי רוצה שהם יכנסו וירגישו בבית

יובל: ומה הבנת על מה שמחבר אותך למקום הזה? על החומרים שמתוכם אנחנו בנויים?

טליה: אם התהליך התחיל מרתיעה מסויימת מהטרצו, המבט שלי אליו התרכך והתחלתי למצוא בו את עצמי. אני יכולה להקביל את התהליך הזה לתחושות ולחששות שעלו לי כשחזרתי לגור בבית שבו גדלתי, בבית שבו ההורים שלי גרים, על כל הזכרונות והרגשות שצפים בבית הילדות הזה, עד שלאט לאט הן נעלמו ומצאתי את עצמי רואה את הבית הזה במבט שונה ושלם יותר.

זו המשמעות של להרגיש במקום מתוך המקום. במקום לברוח למקומות רחוקים, להצליח להתמודד עם הקושי מהמקום עצמו. אם זה הבית או המדינה שבה אנחנו חיים

יובל: יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדים

טליה: אני אנצל את הבמה להגיד שהתערוכה בתמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות, ותודה גדולה לטל פרנקל־אלרואי שליוותה אותי ברגישות רבה, ולהורי שאפשרו לי לפתוח מפעל בביתם. חוץ מזה, תעדכנו כשאתם באים לבקר!


טליה מוקמל | המסע אל האי רצפה
אוצרת: טל פרנקל אלרואי
גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב
נעילה: 24.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden