כל מה שחשוב ויפה
עותה פטינקין ואבנר לוינסון באָטֶלְיֶה. צילומים: מ"ל
עותה פטינקין ואבנר לוינסון באָטֶלְיֶה. צילומים: מ"ל

בית הספר האָטֶלְיֶה בדרום תל אביב נולד בדירה של קית הרינג

פורטפוליו Promotion: עותה פטינקין ואבנר לוינסון מרחיבים את האָטֶלְיֶה, במטרה לתת לתלמידים כלים ״להתבלבל ולמצוא את קולם בשפת האמנות״. ״בעולם רווי גירויים של פייסבוק ואינסטגרם ולייקים - איפה אדם פוגש את עצמו?״

״אנחנו גם הקהל הראשון וגם המבקרים הכי טובים אחד של השני״, אומרים עותה פטינקין ואבנר לוינסון, זוג האמנים שמאחורי האָטֶלְיֶה, כשאני שואלת איך זה לחיות ולעבוד יחד. ״וגם העובדה שבית הספר מנוהל על ידי זוג כנראה מוסיפה לו איזו אווירה ביתית״, הם מוסיפים.

בית הספר לציור ופיסול האָטֶלְיֶה פעיל כבר שמונה שנים ונמצא כעת בתהליך התרחבות, ממש כמו המשפחה הקטנה שלהם, שעומדת בפני תוספת חדשה. אך נדמה שלא זה ולא זה מפירים משהו משלוותם של השניים, שלהט של יצירה ואופטימיות רעננה נושבים מהם.

די מוקדם לתוך שיחתנו מתברר שלתואם והשקט הטבעי השוררים ביניהם יש שורשים עמוקים: הם הכירו בילדותם בירושלים, שתי המשפחות היו בקשרי חברות והם גדלו יחד עד שעותה עברה עם משפחתה לקיבוץ נאות סמדר שבערבה. אך המרחק לא הפריד ביניהם ואולי להיפך. כמו החברות, גם האמנות תמיד הייתה שם כנושא משותף וכתפיסת עולם.

עותה: ״כשבגרנו והפכנו לזוג, האמנות הייתה חלק מהעולם המשותף שלנו. אבנר נמשך לעבר הפיסול ואני לציור. ב־2005 עברנו לניו יורק, והלכנו ללמוד ב׳ניו יורק סטודיו סקול׳, מקום שגם מורי בית הספר שלנו ובעיקר המנטורים שאיתם אנחנו עובדים, קשורים למקום ולמסורת שלו. מיכאל קובנר, ציבי גבע וצביקה לחמן – כולם למדו שם בשנות ה־70 וה־80״.

והם אימצו אתכם ואתם אותם?

אבנר: ״אפשר לומר. הם מלווים את התוכניות שלנו כמנטורים. בין המורים שמלמדים איתנו היום באטליה נמצאים גבריאלה קליין, גיל צלנר,יערה אורן, רותם מנור, רונית גולדשמידט, איתי שמואלי״.

זה לא מובן מאליו ללמד. 

אבנר: ״בניו יורק, בתחילת הדרך, היינו בסוג של בידוד מוחלט. רק אנחנו והאמנות. אחרי הלימודים, במשך חמש שנים היה לנו סטודיו בבושוויק, ושם הצגנו וגם לימדנו״.

עותה: ״הפכנו לחלק מהסצנה״.

כאן מתפשט חיוך של זכרון חם על פני שניהם ומבטים מוחלפים לפני שהוא אומר: ״חיינו בדירה של קית׳ הרינג״. והיא משלימה: ״היה שם ציור שלו על הדלת״.

באמת? למה לא גנבתם אותה?

עותה: ״עד היום מצטערים על זה…״

איך זה קרה?

אבנר: ״פחות דרמטי ממה שזה נשמע. הדירה הייתה בבעלותו של יהודי חם בשם סול, שדי הזניח אותה. היא הושכרה ועברה במשך השנים בין אמנים (קית הרינג היה שם אחד במורד ההיסטוריה של המקום) והגענו לשם דרך חברה״.

בעוד שהזכרונות מניו יורק הולכים ומתרחקים, הרי שדווקא התפיסה האמנותית שלהם לא השתנתה. ״ההחלטה ללמד הייתה חלק מדרכנו כאמנים, וגם חלק מההתערות בסביבה״, הוא מסביר. ״וכך גם כשחזרנו לארץ די מהר התחלנו ללמד. לקחנו סטודיו כאן ממול (בקריית המלאכה), והגיעו תלמידים״.

עותה: ״נכון שללמד זה לא טבעי לכל אחד, אבל לנו היה די ברור שאנחנו מלמדים לצד העבודה האישית שלנו. הרגשנו סוג של שליחות, להעביר את העולם האמנותי (היא מרחיבה ידיה, ומסמנת מחווה של עולם פתוח ורחב) והתפיסה האמנותית שלנו.

״מההתחלה לימדנו, אני ציור ואבנר פיסול, והייתה לנו פנטזיה לצמוח מבית ספר קטן למעין מרכז, שמקיים לימוד מעמיק ורציני, שקושר את עולם האמנות העכשווי עם היסטוריה ארוכת שנים של ציור ופיסול״.

אבנר: ״היה חשוב לנו שהמקום יהיה גם חלל העבודה וגם הלימוד – לא חלל כיתתי נקי. לאורך השנים הצטברו די הרבה תלמידים ואנשים שרצו להמשיך וללמוד יותר – מעבר לשיעורים אחת לשבוע – ועד לאחרונה לא היה לנו מה להציע״.

אז מה השתנה כעת?

״לפני כמה שנים עברנו בעצמנו למושב, והסטודיו הפרטי עבר לשם, זה המקום השקט שלנו. שבו לכל אחד מאיתנו יש סטודיו, מקום פרטי ואישי״.

ובית הספר האָטֶלְיֶה נשאר בתל אביב.

עותה: ״ההפרדה הביאה אותנו למקומות חדשים. התלבטתי אם להעביר לכיתה את העבודות שלנו, והתלמידים מאוד עודדו ואמרו שמבחינתם זה חלק מהאופי של המקום. אמרו לי ׳כשאנחנו נתקעים אנחנו מביטים לקבל תשובות או השראה׳״.

אבנר: ״המהלך של הגדלת האָטֶלְיֶה התבשל, ובסוף הקורונה הבנו שזו העת לעשות את זה. עד עכשיו רק אנחנו לימדנו, ומהחודש האחרון נכנסו לפעילות גם קורסים של מורים אחרים וגם הרזידנסי החדש טלמאכוס עם תוכנית המנטורים.

״היה לנו חשוב לייסד מקום שהוא לא אחיד מבחינה סגנונית, שיהיו בו טובי המורים לדעתנו, כאלה שנותנים לתלמידים מגוון סגנונות וגישות שונות. תפיסות שונות, שמאפשרות לכל אחד למצוא את הדרך. אפילו קצת להתבלבל״.

הערכים הציוריים או הפיסוליים הם מופשטים לחלוטין. הביטוי שלהם יכול להיות יותר ריאליסטי או יותר נוטה למופשט – אבל הערך שלהם הוא השפה הפלסטית, והיא שפה של קו ושל כתם, של צבע, של נפח, של חלל. אנחנו רוצים שיהיו להם הכלים והיכולת להיות יוצרים עצמאיים ולעשות את הדבר שלהם

״יש לנו שתי תוכניות מרכזיות: האחת היא תוכנית לימודי תעודה, תוכנית שנתית מחייבת. היא באה לענות על צורך של אנשים שרוצים ללמוד באופן מלא – אבל עדיין במסגרתה בונים לכל אחד באופן אישי את התוכנית, הזמנים, המורים והתחומים שיתמחו בהם. ובמקביל מתקיימים הקורסים הפתוחים – פיסול או ציור בקורסים תקופתיים״.

עותה: ״אנחנו רוצים לבנות תהליכים ולכן חשוב שיהיה רצף. אבל יש קורסים של חודשיים, לא חייבים להתחייב לשנה״.

לאלה מצטרפת התוכנית החדשה – טלמאכוס – שעליה הם גאים במיוחד. ״זוהי תוכנית פילנתרופית, מסובסדת ב־50%, לבית הספר אין רווח כלכלי ממנה. המשתתפים – שבעה אמנים פעילים – מקבלים מקום לעבוד, ליווי מלא והם גם מוזמנים להצטרף לכל הקורסים שלנו, שמתקיימים בחלל הסמוך. לקראת סיום התוכנית הם מקבלים ביקורת והנחיה, ובסוף תערוכה בגלריה מאיה, שגם נותנת להם במה וחשיפה״.

אתם כל כך מבוססים שאתם יכולים לסבסד את התוכנית?

״לא. אבל אנחנו עובדים תוך הסתכלות קדימה. אנחנו מאמינים שהדבר הזה ייבנה לא בשנה אחת, ואנחנו משקיעים בעתיד״. חלק מההשקעה הזו היא גם הפעילות (הנפרדת) של גלריה מאיה. ״הגלריה חיה מתרומות וממכירת עבודות. והיא נותנת הזדמנות לאמנים צעירים להציג ולהגיע לעולם האמנות״, אומר אבנר.

האטליה. צילומים: מ״ל

כמה זמן תלמידים נמצאים פה בממוצע? זה הוטל קליפורניה – אפשר לצאת אבל לעולם לא לעזוב?

״יש כאלה שנמצאים כאן 7-8 שנים ויש כאלה שבאים והולכים. כשמגיעים אנשים צעירים, שרוצים ללמוד ולפרוץ כאמנים לסצנה – אנחנו מעודדים ללמוד ולצאת לעולם. ולעומת זאת יש כאלה שרק רוצים להמשיך ולקבל הדרכה ופידבק.

״אנחנו רוצים לספק הכשרה מקצועית מעמיקה. אנחנו מאמינים כתפיסה, כבני אדם, שאנחנו צריכים להסתכל אחורה, אל מסורת האמנות, אבל הגישה היא עכשווית. זו לא אג׳נדה אקדמית סדורה של יצירה. אנחנו זורקים את התלמיד לעולם של אי ודאות, ונותנים לו ארגז כלים, שיסייעו לו להתמודד״.

עותה: ״אין פה מוצר – אין פה שלבים של הכשרה, אנחנו כל הזמן מעמיקים. התפיסה שלנו היא שמתוך בלבול וחיפוש לומדים, לא מתוך מטרה לעשות ציור יפה. אנחנו מאמינים שצריך להתחיל עבודה ולהתלבט בה, אפילו לזרוק ולהרוס, דרך כלים מעשיים ליצור מעבדה. זו גם פילוסופיית חיים.

״זה גם האופן שבו אנחנו מעבירים את האני מאמין שלנו – בעולם רווי גירויים של פייסבוק ואינסטגרם ולייקים – איפה אדם פוגש את עצמו ויושב לחשוב מול עצמו? זה מקום שבו הוא שואל שאלות ציוריות, ולא רק נסחף ונגרר בעולם של דימויים יפים״.

אתם עוסקים באמנות פיגורטיבית, קלאסית. לא פעם קשה להסביר לאנשים שגם בתוך העיסוק הקלאסי יש קולות שונים וריבוי אינסופי של אפשרויות.

עותה: ״בעינינו, ציור ופיסול – אמנות – היא לא מדיום, לא מדובר בחומר שנועד לבטא איזה רעיון או אג׳נדה, אלא זו שפה, שנקראת השפה הפלסטית. וזו שפה עם מסורת של המון שנים שהשורשים שלה מתחילים כבר במצרים העתיקה״.

אבנר: ״או בציורי המערות״.

עותה: ״כן. ואנחנו רק פסיעה בדרך. אנחנו רוצים להיות רלבנטיים לתקופה שלנו, אבל ללמד את השפה עצמה, ולא להישאר באסתטיקה או באמירות ואג׳נדות״.

אבנר: ״זה קצת דומה למוזיקה – אם למדת תווים את יכולה לנגן ג׳ז או קלאסי או רוק, אבל את צריכה למצוא שפה שבה את שולטת. ובאמנות יש שפה יותר קלאסית ושפה יותר רעיונית״.

birds

את התורה הזו הם מרביצים בתלמידיהם בשיטת הסטודיו סקול – שבמהותה היא לימוד עצמי בסטודיו ובהתייעצות עם מאסטרים כמותם. לצד העבודה המעשית, בהפסקות בין סשן לסשן, משתלבות הרצאות והדגמות של תולדות האמנות, צבע, קומפוזיציה, וריאציות על נושא ועוד.

הדוגמאות עשויות לנוע בין אמנות הרנסנס האיטלקי למופשט האקספרסיבי האמריקאי. חיבורים בלתי צפויים יכולים להפגיש פיסול קלאסי עם חתולים מהאינסטגרם – אם אלה ידגימו והיטב את המעבר בין אור לצל ובין כתמי צבע לנקודת מגוז.

אבנר: ״לדוגמה: השנה העלינו עבודות של מיכלאנג׳לו והשווינו עבודות מגיל 14 (תבליטים שמוכרים כעבודות ראשונות שלו) והפסל דוד – פסל ראוותני בגובה ארבעה מטר, שעשה בשנות ה־20 שלו, ומולו פסל של הפיאטה האחרונה – שיצר כשהיה בן 89. דוד הוא פסל מדהים ויש בו לא מעט שואו אוף – תראו אותי צעיר ומגניב ושוויצר, שרוצה לקדם את עצמו. בדוד היה לו איזה אידאל של יופי גברי״.

בהוראה אני רואה שהרבה מהדברים יותר קשורים ליכולת ההתגבשות המנטלית של אדם, והיכולת להגמיש את התפיסה הוויזואלית. ובמקרים רבים לאו דווקא היד הקלה היא מה שיעזור לך לצלוח את האתגר

 הוא עצמו היה צעיר מצליח וזה סוג מפגן יכולת.

״הוא היה גיי ומאוד נוצרי. האישיות שלו לא יצאה באמת לאור בפיסול הצעיר, אלא הייתה יותר פורמליסטית. ובסיום חייו – אפשר לראות בעבודות המאוחרות – היה הרבה יותר אנושי ורגשי. ראינו גם פסלים של מאטיס ושל אמנים בני זמננו. כך, דרך הפיסול אנחנו מדברים על התפתחות ועושים חיבורים מרתקים״.

כמה זמן אורך שיעור?

עותה: ״שיעור הוא בדרך כלל 3.5 שעות. יש שהות לעבוד ובכל שיעור משולבת גם המצגת ועושים היכרות עם עולם האמנות לאורך כל השנים ולרוחב כל המפה של האמנות בעולם״.

אבנר: ״זה לא היסטוריה של האמנות, זה יותר המבט שלנו, ושיתוף וניתוח של הבנייה הציורית או הפיסולית. אנחנו מנסים להבין את האתגרים שהאמן התמודד איתם. אנחנו בודקים איך הדימוי עוסק בהפשטה – העניין שלנו הוא התבוננות, אבל לא להעתיק את העולם״.

עותה: ״הערכים הציוריים או הפיסוליים הם מופשטים לחלוטין. הביטוי שלהם יכול להיות יותר ריאליסטי או יותר נוטה למופשט – אבל הערך שלהם הוא השפה הפלסטית, והיא שפה של קו ושל כתם, של צבע, של נפח, של חלל – והיא אבסטרקטית. אנחנו רוצים שיהיו להם הכלים והידע, ההבנה והיכולת להיות יוצרים עצמאיים ולעשות את הדבר שלהם״.

יש רגשי נחיתות, תסכולים?

עותה: ״זה נושא שאנחנו מתמודדים איתו, בהחלט״.

אבנר: ״זה נושא של אמון, ויש בנו כוח לתמוך. וזה חלק מהשאלה כמה אדם מול עצמו יכול להעז ולהסתכן״.

 מי שיוצר חשוף לחוסר הצלחה.

״כן. יכול להיות שעבדנו על פסל שלושה שבועות ואז מתגלה בעיה בפרופורציות או במיקום. ואז הדילמה מה לעשות עם זה – האם לתקן או לקלקל, זו הרגשה של מי שהולך רחוק, על סף תהום״.

יש שאלה של כישרון?

״אני חושבת שיש אנשים עם יד יותר קלה ויש יותר מסורבלים״, היא אומרת אחרי עצירה לרגע. ״אבל לכל בן אדם שיש לו משיכה עזה והרצון לעשות אמנות, יש לו איזשהו ביטוי ויזואלי בעולם הזה. בהוראה אני רואה שהרבה מהדברים יותר קשורים ליכולת ההתגבשות המנטלית של אדם, והיכולת להגמיש את התפיסה הוויזואלית. ובמקרים רבים לאו דווקא היד הקלה היא מה שיעזור לך לצלוח את האתגר״.

אבנר: ״דגה נחשב למי שרשם ביד קלילה, לעומת סזאן, שהיה קצת יותר מסורבל וזה לא גרע מהציור הנפלא שלו. כשאדם יותר נועז וחופשי הוא מוצא את דרכו. לא חייבים להיות וירטואוזים״.


בית הספר האָטֶלְיֶה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
This error message is only visible to WordPress admins

Error: API requests are being delayed for this account. New posts will not be retrieved.

Log in as an administrator and view the Instagram Feed settings page for more details.

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden