כל מה שחשוב ויפה
נאדין אן אברהם, טיטאניק ללהקת MONC
נאדין אן אברהם, טיטאניק ללהקת MONC

נאדין אן אברהם‎‎ // טיטאניק, להקת MONC

את ההשראה לאנימציה לקליפ של להקת מונק (Men of North Country), נאדין אן אברהם‎‎ קיבלה מהספר ״רצות עם זאבים״, לאחר שניסתה מספר פעמים לעבד את הסיפור לתיאטרון

רוב חיי חייתי בכפל זהויות בגלל שתי ארצות מאוד שונות שאני קוראת להן בית: אנגליה – שם נולדתי, גדלתי וחייתי את רוב שנות ה־20 שלי; וישראל – שעליתי אליה שלוש פעמים והיום אני מגדלת פה שתי בנות. אבל סופסוף, בגיל 41, אני מרגישה שאני חוזרת הביתה באמת, לבית שאינו תלוי במקום גיאוגרפי, בית הנשמה שלי.

המושג הזה בית הנשמה, או עור הנשמה, לקוח מהספר ״רצות עם זאבים – ארכיטיפ האישה הפראית סיפורים ומיתוסים״ שכתבה קלריסה פינקולה אסטס, פסיכולוגית יונגיאנית, משוררת וסופרת. קראתי את הספר לראשונה לפני שהתחתנתי ונהייתי אמא, הוקסמתי ממנו והתחברתי אליו, במיוחד לסיפור ״עור כלב־ים/עור נשמה״. ידעתי שיום אחד ארצה לתת לו פרשנות ויזואלית. מכיוון שהתעסקתי בתיאטרון בובות היה לי ברור שזה יהיה הכיוון – הצגה למבוגרים ללא מילים, רק ליווי מוסיקלי.

מסופר שם על דייג בודד שפוגש סלקי (חיה מיתולוגית שהיא גם אשה וגם כלב ים), שמתרחצת עירומה באור הירח, והוא רואה את הפרווה שלה מוטלת על הקרקע בצד. הדייג מחליט לגנוב לה אותו ולשחד אותה שתישאר איתו על היבשה ותינשא לו, ויום אחד ישיב לה את עורה. מחוסר ברירה היא נכנעת לו וגם יולדת את בנם, אך לאט לאט המחיר הכבד של לא ללבוש את עורה ולהיות בים, גובה את המחיר והיא מתחילה להיחלש, להתעוור ולהתפורר.

היו לי מספר ניסיונות לעבוד ולעבד את הסיפור הזה לתיאטרון, כשההדהוד שלו וההזדהות בתוכי רק הלכו והתעצמו עם השנים והנסיבות. אבל כל הנסיונות התמוססו מסיבות שונות. אפילו אמרתי למנחה שלי בקורס ״מדגרה״, מיכל סבירוני, שנותנת ליווי מקצועי בהוצאת רעיונות של תאטרון בובות לפועל, אחרי שנה של עבודה וחקירת שפה אמנותית: ״הסיפור הזה צריך להיות אנימציה״. היא הביטה בי בייאוש של אמא שהמתבגרת שלה ואומרת לה ״אני אסדר את החדר אחר כך״.

זה לא שחיכיתי להצעה הראשונה שלי לקליפ על מנת להלביש עליו את הסיפור. אחרי משבר גדול בחיי, של גירושין ומציאת עצמי בישראל לבד עם שתי ילדות קטנטנות וללא הוריי (שעוד חיו בלונדון), הייתה לי הזדמנות לגלות את עצמי מחדש אחרי שהלכתי לאיבוד – העור שלי נעלם והתחלתי את מסע החיפוש אחריו על מנת להחזיר אותו. זה תהליך שלא קורה בן־לילה.

תוך כדי עבודה פנימית, הצבת גבולות והרבה ניסיונות בסטופ־מושן (שהתאהבתי בו בינתיים), התחלתי לחזור לעצמי ולהעיז להיות מי שאני, בעיקר האמנית שאני; מישהי שלא חייבת לענות על ההגדרות של מה שדמיינתי שאמנית צריכה להיות. אני יודעת היום שאני חייבת זמן לבד בסטודיו ליצור: אם זה אנימציה של 30 שניות שמצחיקה אותי, פיסול של 30 שעות של דמות מצמר, או פארודיה על שיר של הביסטי בויז. אפשר להתווכח אם זה אמנות או לא, אני רק יודעת שאם לא אהיה ביצירה אישית כלשהי, אני אתפורר כמו הסלקי שרחוקה מהמים.

ובחזרה להצעה המדהימה שקיבלתי מישיב כהן, סולן Men of North Country. אני מכירה את ישיב כבר כמה שנים, בעיקר מליין המוסיקה הנפלא שלו ושל האחים פיית׳פול, Tel Aviv Soul Club. בעברי גם קצת תקלטתי ויצא לי להתארח גם כדי־ג׳יי אצלם.

ישיב הכיר את העבודות שלי מהרשתות החברתיות, ומה שתפס אותו ועשה לו חיבור למשהו שיכול לעבוד בשביל הלהקה, היה אנימציה קצרה שעשיתי לכבוד ליטל ריצ׳רד לאחר מותו. רוב העבודות שלי הם תגובה לקטעי מוסיקה או גיבורות וגיבורי מוסיקה, והאהבה שלי למוסיקה היא חלק בלתי נפרד ממי שאני (עוד דבר המחזיר לנשמה). 

birds

כששמעתי את השיר ״טיטניק״ לראשונה, עלו ברוחי שני סיפורים ונתתי ללהקה לבחור לאיזה כיוון נלך. מה שהיה משותף לשני הסיפורים הוא שבשניהם הגיבורים קופצים למים ויש שם מסיבה/הופעה עם ניבתנים מנגנים. אני חושבת שהדימוי הזה מושפע מסרט ילדות שמאוד אהבתי – The Water Babies, סרט בריטי מ־1978. כשהלכתי על הגרסה הנבחרת, אז היא ממש נרקמה עם השיר. קיים העקרון של ״זאת אני, כן אני גם כלב ים וזה מה שיש״, אבל חוץ מזה זה שונה מהסיפור המיתולוגי או ממה שניסיתי ליצור בתיאטרון בובות. 

כל ההתגייסות שלי לפרויקט מבחינתי היה ״השיבה הביתה״ ולהבין שאני אחראית להיות נאמנה לעצמי ולא להיות קורבן של נסיבות, שכל כך קל לאבד שם את העור ואת האור.


*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden