״לוני טונס מציגים: קיוטי נגד אקמי״ או הצרכן הקטן נגד התאגיד הנצלן

בשל שיקולים תאגידיים מפוקפקים במיוחד, ״לוני טונס מציגים: קיוטי נגד אקמי״ (Coyote vs. Acme) כמעט שלא הגיע למסכים. וורנר ברדרס החליטה ב־2023 לגנוז את הסרט המוגמר, החלטה שעוררה מחאה בקרב יוצרים ומעריצים כאחד. באירוניה כמעט טובה מכדי להיות אמיתית – סרט על קיוטי שיוצא למלחמה בתאגיד ענק ודורסני, מצא את עצמו נלחם על חייו… מול תאגיד ענק ודורסני. אחרי מאבק ממושך, הסרט ניצל מגניזה והלוני טונס הגיעו שוב למסך הגדול. ובענק.

הרעיון עצמו די פשוט – אך גם מבריק. אחרי עשרות שנים שבהן מוצרי אקמי מתפוצצים לו בפרצוף (ליטרלי), מובילים אותו לנפילות מצוקים ולהתנגשויות חזיתיות ברכבות ובשלל כלי רכב, ווייל אי. קיוטי מבין שמשהו פה לא הגיוני. כל המוצרים האלה לא מקרבים אותו במילימטר ללכידת האויב המושבע שלו – רוד ראנר הציפור, שממשיך לחמוק ממנו פעם אחר פעם אחר פעם.

במקרה הוא נתקל בפרסומת של קווין אייברי (וויל פורטה), עורך דין כושל למדי לענייני נזקי גוף, ופונה אליו כדי לתבוע את התאגיד שאחראי לכל אותן המצאות מפוקפקות. מולם ניצב באדי קריין (ג׳ון סינה), עורך הדין החלקלק של אקמי.

העלילה מבוססת באופן חופשי על טקסט סאטירי שפרסם איאן פרייזר ב״ניו יורקר״ ב־1990, ובו הפך את אחת הבדיחות המזוהות והוותיקות של הלוני טונס לתביעת נזיקין. הסרט מרחיב את הבדיחה הזאת, לעולם שבו בני אדם ודמויות מצוירות חיים יחד.

אקמי היא תאגיד רב־עוצמה וההתעללות הנצחית בקיוטי עוברת מהרקע לפרונט. קיוטי עצמו, נאמן לגרסתו מסרטוני הרוד ראנר, אינו מדבר; בשביל זה, אחרי הכול, יש לו עורך דין – הלא הוא אייברי, לוזר אחר, שנשאב לתוך הפרשה בלי הרבה רצון או מוטיבציה ומעדיף לסגור תיקים בהסכמי פשרה קטנים.

יש משהו מבריק בעצם ההכנסה של הלוני טונס לבית משפט, שכן בעולם המצויר אפשר למחוץ מישהו, לפוצץ אותו בדינמיט או להעיף אותו מצוק, ובסצנה הבאה הכול מתחיל מחדש. אבל ברגע שחוקי הסלפסטיק זולגים אל העולם האמיתי, הבדיחה מסתבכת

קיוטי ואייברי הם כמעט אותה דמות בשני מדיומים. בין שתי הדמויות – האחת מצוירת, השנייה מצולמת – יש דינמיקה מצוינת. המניעים של קיוטי אמנם מפוקפקים למדי, וכל מה שמעניין אותו הוא ללכוד ולאכול את הרוד ראנר, אבל לפחות יש לו מטרה. והוא דבק בה בעקשנות פתולוגית, מסרב להרפות גם אחרי אינספור כישלונות.

אייברי, לעומתו, הוא מסוג האנשים שכבר ויתרו על החיים ועושים את המינימום ההכרחי כדי לעבור מיום ליום. אבל מפוקפקת ככל שתהיה, האובססיה של קיוטי מדבקת, ואייברי, שכבר כמעט הפסיק לרצות משהו בעצמו, נדבק בה.

״קיוטי נגד אקמי״ עושה כמה דברים יפים מלבד המובן מאליו, שהוא חגיגה נוסטלגית למעריצים. קודם כול הוא בונה קומדיית בית משפט מלאת רוח ונשמה, ונותן טוויסט פארודי יפה על הז׳אנר. קצת כמו מה שבן דמותו הוותיק ״מי הפליל את רוג׳ר ראביט״ עשה למותחן הבלשי הניאו־נוארי, ומה ש״ספייס ג׳אם״, עוד חבר בז׳אנר, עשה (או לפחות ניסה לעשות) לדרמת הספורט.

יש משהו מבריק בעצם ההכנסה של הלוני טונס לבית משפט, שכן בעולם המצויר אפשר למחוץ מישהו בסדן, לפוצץ אותו בדינמיט או להעיף אותו מצוק, ובסצנה הבאה הכול מתחיל מחדש. אבל ברגע שחוקי הסלפסטיק זולגים אל העולם האמיתי, הבדיחה מסתבכת: פיצוץ הופך לנזק גוף, המצאה כושלת למוצר פגום, והתרסקות חוזרת ונשנית כבר מעלה שאלות של חבות, אחריות למוצר וקשר סיבתי.

בדיוק בשביל הרגע שבו ה״בום״ מפסיק להיות פאנץ׳ והופך לעילת תביעה, יש בתי משפט. כך, עשרות שנים של סלפסטיק הופכות פתאום לראיות, והסיפור השטחי והחזרתי של הלוני טונס, מגלה רבדים חדשים וקונספירטיביים.

בחירה לא פחות מוצלחת היא לבנות את הסיפור דווקא סביב האנטגוניסט והלוזר הנצחי ווייל אי. קיוטי, שנודע בעיקר בזכות כישלונותיו המפוארים, היצירתיים והמגוחכים להפליא. מי שתמיד נתפס כאחראי הבלעדי לאסונות שלו, זוכה ליומו בבית המשפט, כמו שאומרים, ומקבל פתאום הזדמנות לטעון שאולי, רק אולי, גם מי שמכר לו שוב ושוב רקטות פגומות וגאדג׳טים מאכזבים נושא באיזושהי אחריות.

המבט על העולם של הלוני טונס דווקא דרך הכישלון שלו מאפשר לסרט להגיע למקומות שבחירות ״טבעיות״ יותר לא היו מגיעות אליהם. באגס באני, דאפי דאק ושאר הכוכבים הגדולים יכולים להסתפק הפעם בתפקידי משנה – מוצלחים ככל שיהיו. קיוטי, דווקא משום שהוא הלוזר הנצחי של העולם הזה (או לפחות אחד מהם), הוא הדמות שמאפשרת לסרט לדבר על כשלון והתמדה, השפלה ותושיה, ועל ההחלטה להמשיך לרדוף גם אחרי אינספור נפילות.

אפשר גם לראות את ״קיוטי נגד אקמי״ כחלק ממגמה ממשית בקולנוע המסחרי: לקחת נבלים קנוניים, מרושעים וחד־ממדיים, ולתת להם נרטיב מורכב יותר. כמו ״מליפיסנט״, ״קרואלה״ ו״מרשעת״, קיוטי זוכה לנקודת מבט שכבר לא מתיישבת בנוחות בחלוקה הבינארית בין טוב לרע. הוא עדיין פסיכופת צמא דם שרוצה לטרוף את אויבו (אבל זה בסדר, כי הוא מצוייר), ובסרט הזה זה כבר לא כל מה שהוא.

האנטגוניסט יכול פתאום להיות גם קורבן, ואילו התאגיד שהיה במשך עשרות שנים לא יותר מלוגו על ארגזי חומר נפץ, הופך לנבל האולטימטיבי. פחות עניין בנבל כאדם רע מטבעו, ויותר במערכת שמקיפה אותו, מנצלת אותו, מאפשרת לו להיכשל שוב ושוב וממשיכה להרוויח מהכישלון הזה. ופתאום, כמה קל להזדהות עם דמות שנכשלת כי התנאים לא לטובתה.

״קיוטי נגד אקמי״ לא חף מכמה בעיות משל עצמו: הוא נמתח קצת יתר על המידה, הוא פחות לוני־טונסי ממה שאפשר ואולי כדאי היה שיהיה, ולפרקים מרגיש קצת דידקטי. ולמרות זאת, מדובר ביצירה מוצלחת, שמצליחה להחיות את הזיכיון ולתת לו פרספקטיבה חדשה, עדכנית, כזו שמעוררת רצון לראות עוד מוצרים מסוגו. ומעבר לכל זה, ברמה הכי פשוטה, זה סרט מצחיק, כיפי ומרגש. שיגיעו עוד. מהר. מיפ מיפ.

---

״לוני טונס מציגים: קיוטי נגד אקמי״ (Coyote vs. Acme)
בימוי: דייב גרין
ארה״ב, 2026, 103 דק׳
4 כוכבים