כל מה שחשוב ויפה
תמר ידין, הפעם עם הקובץ מאת גילי יובל
תמר ידין, הפעם עם הקובץ מאת גילי יובל. צילומים: מ״ל

תמר ידין // הפעם עם הקובץ

תמר ידין איירה את ספר השירים הראשון של גילי יובל, על אנקדוטות מחיי המשרד של שכירים ועצמאים, עם דמות שמערסלת תיקיות, מכונת הקפה המשוכללת שתמיד מתקלקלת, ומחווה לאיוריו של דני קרמן ב״הילד הזה הוא אני״

מתישהו בנובמבר 2020 קיבלתי מייל מגילי יובל, שסיפרה שהיא מחפשת מאיירת לספר השירים הראשון שלה, הפעם עם הקובץ. בערך חצי שנה לפני כן, בדיוק עם תחילת המגפה, התחלתי לעבוד בתור מעצבת מוצר ב־Codecademy מהבית בניו יורק. הייתי די מותשת משיחות זום בשלב הזה, ורק רציתי לעשות כיף בזמן הפנוי שלי מחוץ לעבודה ולא לבלות עוד מול המחשב כפרילנסרית של סופ״שים.

אבל המייל של גילי היה כל כך סגור על עצמו, שידעתי שאני הולכת לרצות לעבוד איתה. הרגשתי שאם אני מסכימה, אני נכנסת לפרויקט שברור מאוד מה הולך לצאת ממנו ושהולך להיות לי כיף לעבוד איתה. תחושת ודאות ב־2020? קניתי. קבענו פגישת זום.

גילי מתגוררת בלונדון. בעברה היא כתבה בעכבר העיר ובהווה היא מנהלת את עמותת הידידים הבריטיים של מוזיאוני האמנות בישראל. בנוסף, בשנים האחרונות היא כתבה די הרבה שירים על אנקדוטות מחיי המשרד, מחיי השכירים והעצמאים.

תחת הכותרת ״העבד הזה הוא אני״ השירים התגלגלו להתפרסם בעיתון הארץ בעריכתו של יהודה אטלס, ולאחר מכן הפכו לפוסטים בדף פייסבוק שתפס תאוצה. כשגילי פנתה אליי הייתה בידה אסופה מכובדת, שלימים תהפוך לספר באמצעות קמפיין מימון המונים שיושלם בהצלחה רבה.

בשיחה הראשונה עם גילי קיבלתי הצצה לשירים, הזדהתי, צחקקתי, וכחמש דקות לתוך הפגישה התחלתי לחשוב על רעיונות לאיורים. למרות שלפרויקט היה לו״ז סופר צפוף (הכניסו כאן יחסי אהבה/שנאה עם דדליינים), החלטתי לקחת על עצמי את האתגר ולייצר סדרה של 17 איורים שיחיו לצד השירים בספר. חוץ מזה, החורף בניו יורק די קשוח וחשבתי שזה יהיה ממש רומנטי לשבת בבית ולצייר כשבחוץ קר ומושלג.

החלק האהוב עלי בכל פרויקט הוא ההתחלה – לשחק עם רעיונות, סגנון, צבעוניות וחיפוש דמות. בשלב הזה הכל עוד יכול לקרות ואני מתה על החופש הזה. לפני שאני מתחייבת לכיוון אני מתחילה מחיפוש השראה – כשאני רואה דברים ממש יפים שקיימים בעולם זה גורם לי להתרגש *עד כדי כך* שעולה אצלי החשק ליצור דברים יפים בעצמי.

המגורים בניו יורק מאוד מקלים בהקשר הזה – הלכתי למוזיאון, לכמה מחנויות הספרים האהובות עליי פה ופתחתי (טוב, דיגיטלית) את הניו יורקר כדי להיתקל בשני מאיירים שאני אוהבת במיוחד – Luci Gutiérrez הספרדיה, ו־Richard McGuire האמריקאי, שניהם אלופים בשימוש בקו שחור אלגנטי וברעיונות פשוטים עם קריצה. 

התיישבתי מול השירים והסקצ׳בוק; התחלתי בשיר ראשון רנדומלי והתחלתי לעבוד על סקיצות. בהתחלה ניסיתי כל מיני כיוונים אבסטרקטיים ולאט לאט פניתי לחפש דמות אפשרית, כזו שאפשר להזדהות איתה כשקוראים את השירים. מכיוון שהשירים כתובים מנקודת מבט נשית היה לי די ברור שזו תהיה דמות של אישה. איכשהו יצא שיש לה תסרוקת אסופה שאפיינה אותי בכל השנה האחרונה בבית.

האיור הראשון שהסכמנו עליו, של דמות שמערסלת תיקיות, הפך להיות כוכב הצפון שלנו. היא הופיעה לצד שירים נוספים, פעם מג׳נגלת בין שיחת זום וטיפול בתינוק, פעם קוראת מיילים מהמיטה מאוחר בלילה, ופעם מוצאת את עצמה שותקת בפגישה למרות שבכלל בא לה לצעוק.

חלק מהאיורים התגבשו אצלי בראש לסצינה או לדימוי יחיד בצורה מיידית, וחלק דרשו מחקר וחיפוש. כשעבדתי על האיורים כבר לא זכרתי איך זה לעבוד ממשרד אבל ניסיתי להיזכר ברגעים מייצגים משגרת האופן ספייס. עבור ״קפה״, לדוגמה, חשבתי על זה שכל כמה חודשים מכונות הקפה המשוכללות במשרד מתקלקלות ותכל׳ס ממילא מה שבאמת רוצים זה קפה בוץ, בכוס זכוכית, עם מים רותחים מהתמי 4.

ניסיתי להיזכר ברגעים מייצגים משגרת האופן ספייס. עבור ״קפה״, לדוגמה, חשבתי על זה שכל כמה חודשים מכונות הקפה המשוכללות במשרד מתקלקלות ותכל׳ס ממילא מה שבאמת רוצים זה קפה בוץ, בכוס זכוכית, עם מים רותחים מהתמי 4

ב״צומח דומם״ איירתי את העציצים שיש לי בדירה (דווקא לא רק סוקולנטים) ואחרי שבחרנו את הירוק המושלם, הפכנו את האיור הזה גם לפוסטר בדפוס משי במהדורה מוגבלת לתומכים הכבדים בקמפיין.

אחד השירים האחרונים בספר הוא גם אחד השירים האהובים עליי. השיר שמדבר על מרחב אישי (חשוב) קיבל איור שהתגלגל לכדי מחווה לאיוריו האגדיים של דני קרמן ב״הילד הזה הוא אני״ – הדמות שלנו מבצבצת מאחד החלונות ובשאר החלונות אזכורים ל״משרדים״ ביתיים.

birds

איכשהו יצא שגילי הרכיבה צוות חלומות של נשים – ניצן דרור עיצבה את הספר ושרון קנטור ערכה ודייקה. בפגישה הראשונה של כולנו הגדרנו יחד את השפה האיורית, ובחודשים מאז הקפדנו על פגישות קבועות (בזום כמובן, כי כל אחת בפינה אחרת בעולם וגם כי קורונה) ודיברנו על רעיונות, פורמט, גופנים, כותרות לשירים, כריכות וגוונים של ירוק. היה כל כך כיף וקל לעבוד עם הצוות הזה – תמיד שיח פתוח וגוד־וייבס, תמיד מקצועי וחד ותמיד תומך.

עבדתי על האיורים גם תוך כדי ביקור ממש ארוך בארץ – בין בידודים, סגרים, ועדת חריגים וחיסונים – ואיכשהו הצלחתי גם להיות שם פיזית כשהמהדורה הראשונה של הספרים הודפסה. המהדורה השנייה כבר בדרך ואפשר להזמין ממנה כאן.

קאט ליולי 2021. לפני כמה שבועות התחלתי לעבוד מהמשרד, בניו יורק, לראשונה(!) והתרגלתי מחדש לסמול טוק ליד מכונת הקפה הסופר משוכללת, שעדיין, בינתיים, עובדת.


*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. פוגי

    איזה מוכשרת!!!

  2. רעותי

    יש לי את הספר והוא פשוט מעולה!!! אני ממש נהנית מהשירים ומהאיורים! חובה בכל משרד

  3. ירון

    זה מטורף כמה שאת מוכשרת, ממש כיף לראות את הציורים שלך מגיחים ממקומות לא צפויים.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden