כל מה שחשוב ויפה
גלית ליס, כחולות
גלית ליס, כחולות. צילומים: אלי פסי

כחולות: איך לפרק את הגוף הציוני הנשי וללדת אותו מחדש 

יצירתה של הכוריאוגרפית גלית ליס, שמשתפת פעולה עם נשים מבוגרות שאינן רקדניות מקצועיות, מציעה לצופיה תמהיל תנועתי מטלטל העוסק בנאמנות למדינה, ומותח קווים משיקים בין הגוף המזדקן לחזון הלאומי המקרטע

קבוצת הנשים המבוגרות שהפציעו בזו אחר זו במרכז אולם זהבה במתחם סוזן דלל היו לבושות בשמלות כחולות עשויות מבד אלסטי, כותנה משולבת בפוליאסטר, אם היה עלי לנחש. ואילו הייתי מתבקשת לדייק, הייתי מציינת שגוון שמלותיהן היה טון מרוכך של כחול אזור. 

שורש המילה ״אזור״, אגב, מקורו בשיבוש תרגום מצרפתית של המילה הערבית ״אל־לאזאוורד״, שמשמעה לאפיס לאזולי – אבן בצבע כחול עמוק, מסנוור, שמצויה בשפע באפגניסטן. בימי הביניים האבן הזו מצאה את דרכה לאירופה, שם נכתשה עד שנוצרה ממנה אבקת אולטרה־מארין, אחד הפיגמנטים הכחולים היקרים ביותר המעטרים יצירות מובחרות בקאנון המערבי. 

הדיון בגוון השמלה שלבשו הרקדניות במופע שיצרה הכוריאוגרפית גליס ליס, שעלה בבכורה בפסטיבל ישראל בשנה שעברה וחוזר כעת לבמות, הוא לא רק הרהור חזותי והיסטורי אלא קשור הדוקות למיצג התנועתי שהן פרשו בפני הצופים. צבע זה משמעותי למחשבה על הריקוד שרוקדות חברות האנסמבל שעליו מנצחת ליס, נשים בגילאים 60 עד 85, ולו משום שהוא חולש על כותרת היצירה. הכחול חשוב משום שהוא מתפקד הן כסמל והן כסימן מטרים, כמו מנחה את עין הצופים לקראת צפייה בת שעה וחצי שבמהלכה הנשים של ליס מפרקות ומרכיבות מחדש את האתוס הציוני הנשי על כל רבדיו. 

השמלות המכופתרות והפשוטות שעיצבה המעצבת מיה בש לא משמשות רק ככסות לגוף הנשי המחולל, הצועד, זה שהתנועע במעגלים ובשורות, השתרע והתגלגל לעיניי הצופים. הכחול שעוטות הנשים של ליס הופך אותן לדבוקה סימבולית אחת. על אף שגילן, גובהן ומבנה גופן כמובן נבדל זה מזה, נדמה שהכחול נועד לשוות להן מראה אחיד ולכיד לאורך המופע שבו הן מביעות דרך תנועותיהן נוסטלגיה, כמיהה והתנערות מהמולדת שבה גדלו והתעצבו כנשים, בנות זוג ואימהות.

בין אם פרמו באיטיות את כפתורי שמלותיהן כדי לחשוף בית חזה מקומט, או טפח מרגל מתעקלת במחוות שמזכירות עד כמה נדיר לחזות על גבי במה בגוף נשי מתבגר, שמנכיח ומדבר את מיניותו הפועמת־עדיין, אי אי אפשר היה להתעלם מהכחול העז שעטף אותן

בין אם פרמו באיטיות את כפתורי שמלותיהן כדי לחשוף בית חזה מקומט, או טפח מרגל מתעקלת במחוות שמזכירות עד כמה נדיר לחזות על גבי במה בגוף נשי מתבגר, שמנכיח ומדבר את מיניותו הפועמת־עדיין, אי אי אפשר היה להתעלם מהכחול העז שעטף אותן.

הכחול הוא אותו כחול שמעטר את סדרת הספרים החשובה של קרל מארקס על האידאולוגיה הגרמנית; הוא הכחול שאנחנו מזהים בצמד המילים ״צווארון כחול״ אודות המעמד החברתי הפועל שכורע תחת מעמסות חברתיות וכלכליות; מעל לכל, הוא הכחול של דגל ישראל. הכחול הפך את המבצעות, קבוצת נשים עימן ליס עובדת שאינן רקדניות מקצועיות בהכשרתן, למקשה אחת, בבואה חיה ומתנועעת של נוף מקומי. 

בכרך שיריה ״כפתורים רגישים״ שראה אור ב־1914, הסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין העלתה על הדף שלל הרהורים על חפצים ביתיים, צורות ואובייקטים מינוריים; היא כתבה בין היתר גם על צבעים. שטיין קישרה בין קיומם של צבעים בעולם לרגש הכאב. ״מדוע יש אפילו חתיכה אחת מכל צבע… מדוע יש כל כך הרבה סבל חסר תוחלת. כל טיפה של כחול היא דבר שהקדים להבשיל״. 

במהלך הצפייה במופע, נזכרתי שוב ושוב בשורה הצנועה והצובטת של שטיין. אולי מפני שמעבר להיותו מופע שחוגג את שלל מופעיו של הגוף הנשי ומבקש לחקור את התבטאותו בשנים המתקדמות יותר של חייו, זהו מופע שיש בו אמירה מורכבת על היחסים הסימביוטיים בין אישה לארץ מוצאה.

מעבר להיותו מופע שחוגג את שלל מופעיו של הגוף הנשי ומבקש לחקור את התבטאותו בשנים המתקדמות יותר של חייו, זהו מופע שיש בו אמירה מורכבת על היחסים הסימביוטיים בין אישה לארץ מוצאה

המופע נפתח בהליכה דרמטית, אולי אפילו מעט מגושמת, של אחת מהרקדניות. היא נעה בחדות בין קצה אחד של הבמה לעברה השני, והחלה למלא באוויר כדורי הליום כסופים. הכדורים, שמתפקדים כדמות משנה לאורך היצירה, הם כלי משחק שחלפו בין ידיהן של הרקדניות: הן ניפחו אותם, רוקנו אותם מאוויר, העמידו אותם בערימות והתמסרו בהם, כאילו היו ילדות קטנות המשתעשעות בצעצוע. 

אך ככל שהמופע התקדם והנשים המהמהו שירים נושנים על ארץ ישראל הישנה והטובה, התבהר כי בדומה לכחול עתיר המשמעות שהן התכסו בו, גם הכדורים בהן שיחקו מביעים רטוריקה סמלית. הכדורים לא הצליחו לשאת את משקלן של הרקדניות המקפצות עליהן, לא עמדו בפני כוח רצונן כשהן החליטו לכווץ אותם ולהעלימם, כמו החלום הציוני שעל ברכיו התחנכו שנסק והתרסק.

נדמה שהתנועה שהתוותה ליס היא מעל לכל מחוות פרידה מתוקה־חמוצה מרגש הפטריוטיזם. בדומה לכחול של שטיין, גם המדינה המשתקפת דרך תנועות גופן של הרקדניות היא דבר שהקדים להבשיל, ואולי אפילו הרקיב. 

איך אפשר להישאר אחת 

למעט רגעים בודדים כדוגמת זה הנמתח בתמונה הראשונה של המופע, הכחולות לא משו זו מזו. מספר קטן של סולואים ניקד את האחדות התנועתית שהן דבקו בה, במעין מפגן מכוון של קולקטיביות. הנשים התארגנו בטורים, במעגלים, בשורות, רקעו ברגליהן והניפו אותן כבחיקוי מגחיך של מחול הורה קיבוצי, כמו אומרות דרך גופן – אותנו הסלילו כל חיינו בדרך אחת, התיכו אותנו לכור ההיתוך של החיים המקומיים, וכדי להצליח לשרוד אי אפשר היה לסרב למכאניזם השולט. 

בזו אחר זו הן קיפצו אל ארבעת צידי האולם ונעמדו קרובות מאוד, קרובות מדי, אל הצופים, מתעקשות לייצר אינטימיות. בזו אחר זו הן הישירו מבט אל המתבוננים הישובים מולן: חלקן הסבירו פנים, חלקן הביטו קדימה בפרצופים חתומים, חלקן הסדירו נשימה בארשת עצובה. בזו אחר זו הן השתטחו ארצה והתגלגלו אפיים מצד אל צד, מתכדררות לכדי תנוחות עובריות סגורות ושוב פותחות את גופן לעולם בזרועות פרושות. 

ואז, ברגע מכריע ועוצר נשימה, הכחולות הוכיחו שבתוך הקולקטיב הפיזי־פוליטי אפשר להישאר אחת. הן הניפו פטישים והחלו מכות באמצעותם ברצפת האולם, בתנועות קצובות ונמרצות, גבריות־משהו, שלרגע אחד מחויך ואירוני איזכרו את שפת גופם של שוברי האבנים מציורו הנודע של הצייר הצרפתי בן המאה ה־19 גוסטב קורבה, או אולי אפילו את הפועלים החרוצים מראשית ימי היישוב העברי שחרשו וקצרו את הארץ.

אך אז המחול הקבוצתי נפרץ, ומתוכו עלו מחוות ספונטניות ויחידניות. רקדנית אחת הכתה בפטיש באצבעות ידיה שפרשה על הקרקע, כמו בוחנת את אמידותן בפני זעזועים. אחרת העלתה אותו מעל לראשה וציירה עימו מעגלים באוויר. כחולה נוספת הרימה את שרוול שמלתה והלמה עם הפטיש בשריר זרועה המידלדל. יותר לא היו חיילות צייתניות הצועדות בשורות של צבא כחול, אלא נשים מבוגרות שמצביעות על כשלי גופן שהתאמץ, שהרה וגידל ילדים, שהתכווץ ונכנע לגרביטציה. 

התיאורטיקן והאוצר אנדרה לפקי, שמתמחה בחקר אמנות המופע, כתב בהקדמה לספרו המכונן ״מיצוי מחול״, ש״חשיבה מחודשת של הסובייקט במונחי הגוף היא בדיוק משימתה של הכוריאוגרפיה״. משימה זו באה לידי ביטוי באופן מצמרר דווקא באותו מקטע שקשה היה להתבונן בו אך גם בלתי אפשרי היה להתיק ממנו את העיניים, שבמהלכו הכחולות הסבו לעצמן כאב.

אפשר היה להבין אלו יחסים היא מכוננת עם הרקדניות שלה, כשהיא מעודדת אותן למתוח את גופן עד קצה יכולתו – לא במובן הלולייני או התיאטרלי שלפעמים מהדהד בשפה הכוריאוגרפית של יוצרים אחרים שפועלים עם רקדנים מן השורה, אלא במובן האנושי ביותר

שם התגבשה האמירה התנועתית המרתקת ביותר של ליס, מפני שאז אפשר היה להבין אלו יחסים היא מכוננת עם הרקדניות שלה, כשהיא מעודדת אותן למתוח את גופן עד קצה יכולתו – לא במובן הלולייני או התיאטרלי שלפעמים מהדהד בשפה הכוריאוגרפית של יוצרים אחרים שפועלים עם רקדנים מן השורה, אלא במובן האנושי ביותר.

היא דרשה, או שמא איפשרה לנשים שעימן היא משתפת פעולה, לחשוף את עצמן ואת גופן בפני הצופים ברגעים בלתי אסתטיים אך לא משוללי הומור של מאמץ, של בחינה עצמית, של אכזבה והשלמה עם הנזקים שחורש הזמן בגוף הנשי. 

כאן ראויה לציון האסטרטגיה הכוריאוגרפית של ליס, שפועלת דרך קבע עם נשים מבוגרות שאינן רקדניות. ״כחולות״ הוא המופע הרביעי שליס מעלה עם נשים כאלה, במסגרת מחקר תנועתי שהיא מקיימת דרך סדנאות גילה ללימודי תנועה ואמנות הבמה עבור נשים בגיל מבוגר אותן הקימה ב־2009.

ההתפעלות מהגוף הנשי המחולל, על שלל מגבלותיו וחשיפתו, היא לא זו שהופכת את יצירתה של ליס לרלוונטית או חדשנית. לאורך ההיסטוריה של המחול המודרני, בלטו יוצרות כדוגמת פינה באוש ומרת׳ה גרהאם, שהנכיחו את גופן המתבגר על גבי הבמה והמשיכו ליצור ולהופיע גם בשלבים מאוחרים של חייהן.

אך בסצינה הישראלית מעטות אמניות המחול שעשו זאת, לא כל שכן כאלו שבחרו ליצור כוריאוגרפיה עבור רקדניות מבוגרות וחסרות ניסיון באמנות מופע. בכך טמונה התבונה היצירתית של ליס, שהצליחה להעניק לנשים המופיעות כלים להבעה עצמית וכן יכולת לבצע חזון כוריאוגרפי. 

birds

יכולת זו קורנת ברגע עוצמתי במיוחד לקראת סוף המופע, שבו רקדנית כהת שיער, ארוכה ותמירה, כזו שניכר בתנועותיה שייתכן שרקדה בעבר, טיפסה בעזרת מגע ידיהן המלווה של הכחולות האחרות על גבי כדור מתנפח. מתנשמת ופגיעה, היא עמדה בקצהו עד שהתייצבה והתבוננה ממרומים על הקהל שלמטה, מישירה אליו מבט בלתי מתנצל כמו חוגגת את העובדה שצלחה את הטיפוס.

והרי מדוע שתתנצל? גופה הוא חזק וייחודי דווקא משום שנשא אותה עד הלום במשך עשורים. צופי המחול מן השורה, אלו שרגילים להתמוגג על מופעים שמלעיטים אותם בדימויים של גופים צעירים ואלסטיים, הם אלו שצריכים להתנצל על הבושה שהם חשים מפני גופם שלהם, על התעקשותם להסב את מבטם מפני הגוף המזדקן ולהדירו מהבמות ומחללי התצוגה. 

במופע אחד ליס והכחולות שלה הצליחו להזכיר לצופים את מה שאולי העדיפו לשכוח: הגוף הוא לא פתטי, וכל עוד הוא יכול לדבר, התנועה משחררת אותו. או כפי שכתבה גרטרוד שטיין, שמילותיה הנבונות ליוו אותי בפתח הרשימה הזו ואליהן חזרתי במחשבותיי בתום ההופעה – ״את נראית מגוחכת אם את רוקדת. את נראית מגוחכת אם את לא רוקדת. אז אולי פשוט תרקדי״. 


כחולות
כוריאוגרפיה: גלית ליס | שותפה ליצירה: אורית גרוס
בהשתתפות: אורית גרוס, אורנה שור, הלינה שמשינס, ורד יציב, טרי קישינובסקי, נורית לימור, נעמי יהל, סמדר אלעד, סמדר כרמון, עדה נגר, צפורה רם פינק, שרה דגן
סטודיו זהבה, סוזן דלל, תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden