כל מה שחשוב ויפה
Auto Christ, עוגה, מתוך התערוכה רעידות נפשיות דקות
Auto Christ, עוגה, מתוך התערוכה רעידות נפשיות דקות. צילומים: מ״ל

״האמנות של המחר״: טל לוי מקווה לגרום לצופה ״רעידות נפשיות דקות ועזות״

טל לוי מאמינה שצריך לבנות מחדש את עולם האמנות, ומרגישה שהסצינה המקומית נצמדת לפורמליזם אקדמי ולמסורות מיושנות (כמעט בכל גלריה שואלים אם למדת בבצלאל). העובדה שהיא בסך הכל בת 24 רק מחזקת אותה

יובל: הי טל, בוקר טוב. מה שלומך ואיך את שורדת בינתיים את הקיץ?

טל: הי יובל, בוקר טוב! שלומי טוב, שורדת בקושי :/ מה העניינים?

יובל: בסך הכל לא רע בכלל! אני חייב להגיד שהמייל שקיבלתי ממך עם הכותרת Art of Tomorrow הצליח לסקרן. ונתחיל רגע מהסוף: זו כותרת שעומדת מאחוריה הצהרה מאוד גדולה, לא?

טל: לגמרי. כשהקמתי את הפלטפורמה חשבתי הרבה מה השם שיוכל לייצג את מה שאנחנו מנסים להעביר. האמת שערב אחד בן זוגי (האמן עמית כנפי) חשב על זה וזה הרגיש הכי פשוט ונכון

יובל: זה השלב שבו אני שואל – בת כמה את?

טל: בת 24 🤩

יובל: אז מבחינתך האמנות של המחר היא זו של הדור שלך? שהדור שלך עושה עכשיו?

טל: לא בדיוק. אני מחפשת קולות עכשוויים, דברים שמצליחים לחדש ולרגש. האמת שבתערוכה הקרובה שלנו רוב האמנים גדולים ממני פי כמה, אחד מהם בן 40

טל לוי

טל לוי. צילום: עידן אסרף

יובל: אז בואי נעשה סדר וספרי קצת על עצמך, מאיפה את מגיעה לעולם האמנות

טל: אמא שלי היקרה, בוגרת בצלאל, היא זאת שהכניסה בי את האהבה לציור. הייתי חוזרת הביתה מבית הספר וצופה מציירת ציורי שמן גדולים ותמיד רציתי גם. באיזשהו שלב התחלתי לצייר בעצמי, הצגתי בכמה תערוכות אלטרנטיביות קטנות בגיל מאד צעיר ואז זנחתי את זה מעט. 

תוך כדי הצבא התחלתי ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה, ובאחד הקורסים (מבוא לאסתטיקה) נשאלה השאלה מהי אמנות טובה. התחלתי לחקור את זה בטירוף תוך כדי חיפוש אינטנסיבי של אמנים ברשתות חברתיות. 

ב־2018 פגשתי את אנדרה מיינייה דה סילבה, ד״ר לאמנות מפורטוגל, בארוחת ערב של השגרירות הפורטוגלית שנערכה אצלנו בבית. סיפרתי לו על האהבה שלי לעולם האמנות והוא הציע לי לנסוע איתו למדריד לעבוד ביריד arco. משם המשכנו לעבוד יחד ולהיות בקשר, והוא היה לי כמו מנטור. באיזשהו שלב הבנתי שיש לי הרבה מה לומר ולשנות והלכתי לדרך משלי

יובל: אז מהי אותה פלטפורמה שקראת לה (בתרגום עברי) האמנות של המחר?

טל: החיים לצד אמן מתפתח (בן זוגי שיחיה) הראו לי עם אלו קשיים מתמודדים אמנים צעירים ומתפתחים וכמה מהם, וטובים מאד, מתפספסים. הפלטפורמה עוזרת לאמנים מתפתחים לקבל חשיפה גדולה יותר בצורת ראיונות ותערוכות וירטואליות ופיזיות. אנחנו יוזמים מערכות יחסים בין אמנים מבוססים יותר לאמנים בתחילת דרכם, וככה מאפשרים להם לקבל את החשיפה שלרוב נשללת מהם. 

החיים לצד אמן מתפתח (בן זוגי שיחיה) הראו לי עם אלו קשיים מתמודדים אמנים צעירים ומתפתחים וכמה מהם, וטובים מאד, מתפספסים. הפלטפורמה עוזרת לאמנים מתפתחים לקבל חשיפה גדולה יותר

אני מאמינה שיש צורך בבנייה מחדש של עולם האמנות בארץ: בעולם הכל כבר משתנה, דברים יותר נגישים ואמנים מקבלים יותר אפשרויות. אפילו אמנות שהיא קשה יותר לעיכול מתקבלת יותר. אני מנסה לשנות את מערך הכוחות בין גלריסט לאמן, הרי כל המערכת הזאת בנויה על האמנים, אז מן הראוי שהם יקבלו את הכבוד שמגיע להם. 

אני מאמינה בדיאלוג בונה, בשילוב של אמנים הנמצאים במקומות שונים בקריירה שלהם, בליצור מרחב בטוח לאמן.  אני קוראת לזה מאמנים אל אמנים: אני ועמית, שנינו מבינים את הקשיים ויודעים מה המקומות הלא פשוטים במסע הזה אל ההכרה של כאמן. אני רואה איך הדברים משתנים ברחבי העולם ומרגישה שכאן התפיסה עוד קצת תקועה, יש היצמדות לפורמליזם אקדמי ומסורות מיושנות. אנחנו רוצים להוביל אל עתיד שוויוני יותר

יובל: יש לי הרבה מה לשאול ואני לא יודע מאיפה להתחיל… האינסטינקט הראשון שלי זה להגיד – רגע, איזו חשיפה נשללה? למה? מי הבטיח (למי?) חשיפה? אמנים בתחילת דרכם צריכים להוכיח את עצמם קודם כל, לא?

ומה זה אומר בעולם הכל משתנה? מה תקוע פה? אשמח להבין יותר, ואולי תתני דוגמאות יותר קונקרטיות (עם או בלי שמות)

טל: כמובן שלאמנים יש דרך לעבור, אבל האפשרויות הן מועטות. לפני כמה חודשים עמית הלך לסיבוב גלריות להציג את עצמו יחד עם חבר יקר שלנו, נמרוד וינר (אוצר וגלריסט מוכשר). כמעט לכל גלריה שהוא הגיע שאלו אותו אם הוא למד בבצלאל, וכשאמר שהוא אוטו־דידקט אמרו לו תחזור אלינו אחרי הלימודים.

אני חלילה לא מזלזלת במה שיש לאקדמיה להציע, אבל אני חושבת שבסוף זה נמדד ביצירה: האם היא מרגשת את הצופה, האם היא מחדשת משהו. אני מרגישה שכאן בארץ האפשרויות של האמנים מצומצמות, אותם שמות חוזרים על עצמם שוב ושוב.

אמנים נמצאים כאן כדי ליצור ועוברים מסע מפרך בניסיון להיחשף. כשעמית ביקש ממני לאצור את תערוכת היחיד הראשונה שלו, עשינו הכל בצורה עצמאית והוצאנו הרבה כסף. זה לא אמור להיות ככה

יובל: ואיך את חושבת שזה עובד בעולם?

טל: יש המון פלטפורמות וגלריות ברחבי העולם שמאפשרות היום לאמנים בכל שלב להציג את עצמם והן הרבה יותר נגישות. לפני חודש עמית הציע לי להצטרף אליו לטור קעקועים באמסטרדם. כמובן שהסכמתי והוצאתי קול קורא לראיונות מצולמים וביקורי סטודיו.

אני חלילה לא מזלזלת במה שיש לאקדמיה להציע, אבל אני חושבת שבסוף זה נמדד ביצירה: האם היא מרגשת את הצופה, האם היא מחדשת משהו. אני מרגישה שכאן בארץ האפשרויות של האמנים מצומצמות, אותם שמות חוזרים על עצמם שוב ושוב

ההיענות הייתה מטורפת, אמנים מבוססים ואמנים מתפתחים כאחד הציעו את עצמם. שם הבנתי כמה באמת זה יותר נגיש כשביקרנו את ויין הורס בסטודיו שלו, אמן מוכר שחתום במספר גלריות שעשה איתנו ראיון משותף. 

באופן כללי בכל פעם אני מוציאה קול קורא דרך הפלטפורמה יש המון בקשות. בפעם הראשונה שעשיתי את זה חשבתי שיגישו לי אולי 15 אנשים, קיבלתי 350 בקשות של אמנים מקומיים ובין־לאומיים. יש כל כך הרבה אמנים שרעבים לזה ומחפשים את ההזדמנויות, אני יכולה להציע להם את זה מבלי להתחשב אם הם למדו או לא למדו, בני כמה הם או כמה הם מוכרים

יובל: תראי, המצב של התרבות בארץ לא מזהיר באופן כללי – לא מבחינת האיכות או הכמות, אלא מבחינת התקציבים והיחס של הממסד. ואני מסכים שבסוף זה נמדד ביצירה – האם היא עושה לי משהו, האם אני חושב שהיא טובה, וכן הלאה

דן סוויסה, Torso of unknown

דן סוויסה, Torso of unknown

אור שלומן, The burning bed

אור שלומן, The burning bed

קודמו גיורה, YUKIO4

קודמו גיורה, YUKIO4

נילס ג׳נדרי, Interrupt

נילס ג׳נדרי, Interrupt

טום אוריל, Charles Darwin

birds

יובל: וזה נראה לי בדיוק הזמן לדבר גם על האמנות – על התערוכה רעידות נפשיות דקות. מה את יכולה לספר עליה, על השם שלה

טל: היה לי צורך עז השנה לקרוא את הספר של קנדינסקי, על הרוחני באמנות. לקח לי כמה חודשים עד שחבר קרוב מצא לי אותו. קראתי את הספר שיצא לאור ב־1912, הוא ייצג תפיסות חדשות בתחילתו של מה שהיה אז עידן חדש. 

קנדינסקי השתמש בביטוי רעידות נפשיות דקות בספר כתיאור של חוויה של הצופה אל מול יצירה, מעין תהודה נפשית. תוך כדי העבודה על התערוכה הקבוצתית החלטתי שזה השם שמתאר בצורה מושלמת את האמנים  המציגים והעבודות שלהם

יובל: ומה את יכולה לספר על האמנים, על העבודות?

טל: התערוכה משלבת 14 אמנים מוכשרים, שאני בת מזל לעבוד איתם. כולם נמצאים בשלבים שונים של הקריירה שלהם, וכולם מייצגים את הדור החדש ואת הקולות העכשוויים שאני מרגישה שצריכים להיות מיוצגים כאן בארץ. כל העבודות מביאות רוח חדשה ומרעננת, טכניקות חדשות ומעלות סוגיות על סיטואציות קיומיות עכשוויות.

התערוכה תוצג בשני חללים, ארבע קומות שמפעילות את הצופה כמו בתוך מבוך. אני לא מתיימרת להיות אוביקטיבית אבל בהחלט ממליצה לקוראים להגיע לבקר!

העבודות שיוצגו קצת יותר קשות לעיכול. אני לא בטוחה שזה הביטוי המתאים אבל מתקרב, כולן ישירות ובוטות: בצבעוניות שלהן, בתוכן שלהן ובקומפוזיציות שלהן. הן מעין וידויים פואטיים של האמנים על חיי היום־יום

יובל: את יכולה לתת דוגמה או שתיים לאותם קולות עכשוויים? ומה בהם מייצג רוח רעננה וסיטואציות קיומיות עכשוויות?

טל: אז בין האמנים המציגים יש את עמית מנדל (אוטו קרייסט) ועמית כנפי, שניהם אמנים שמבטאים רעיונות מורכבים בצורה פשוטה תוך שימוש בדימויים הסימבוליים לבני הדור שלנו. יש גם את תום שגב, אמן דיגיטלי מדהים, שעושה מניפולציות לדימויים שהוא מצלם או מחפש ברחבי המדיה. דן סוויסה מקעקע פסלי שיש, אור שלומן כותבת טקסטים נוגעים ורלוונטיים. ועוד המון טובים ומעניינים, אני מתחילה לספר יותר מדי, שלא יהרס לנו אפקט ההפתעה 🤭

יובל: אין ברירה… אני עדין לא בטוח שקיבלתי תשובה על הרוח הרעננה ועל הסיטואציות הקיומיות העכשוויות?

טל: אפשר לומר שהעבודות שיוצגו קצת יותר קשות לעיכול. אני לא בטוחה שזה הביטוי המתאים אבל מתקרב, כולן ישירות ובוטות: בצבעוניות שלהן, בתוכן שלהן ובקומפוזיציות שלהן. הן מעין וידויים פואטיים של האמנים על חיי היום־יום. אפשר לומר על בטוח שהן לא מה שאנחנו רגילים לראות בארץ

יובל: השאלה אם זה טוב שזה לא מה שאנחנו רגילים לראות בארץ: זה עניין של טעם? שמרנות? דור שמתחלף? משהו אחר? אם לסכם את השיחה שלנו…

טל: בדיוק. אנחנו מתרחקים מהשמרנות שיש כאן, אפשר בהחלט לראות לאורך התערוכה שזהו דור חדש של אמנים, שמקווה לגרום לצופה לרעידות נפשיות דקות ועזות


רעידות נפשיות דקות
אוצרת: טל לוי
משתתפים: אוטו קרייסט, עמית כנפי, אור שלומן, רגב פרדו, תות רביע, תומאס גולדסמיט, דן סוויסה, תום שגב | קומודו גיורה, תום אוריל, נילס ג׳נדרי, גיירמו לוצ׳ו, אורי פול לוי
לאופולד, קומפורט 15,קומה 8
נעילה: 7.8

רעידות נפשיות דקות, צילומי הצבה

רעידות נפשיות דקות, צילומי הצבה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. דליה

    כל הכבוד ורעיון מצוין. אבל ספציפית על העבודות שיש בתמונות פה – אפשר לראות בדיוק את הסגנון הזה בכל תערוכה בגלריה מאיה. חוץ מהפסל המקועקע.

    1. שרון תובל

      אני אף פעם לא מגיב אבל נראה לי שישנו רצון לעשות כאן משהו אחר, פורץ שונה, אבל על פי הצילומי הצבה את נכנסת ישר לקונפורמיזם שממנו את "סולדת". התיאורה של אמנות העתיד לא נשמעת לי מהודקת . בכל מקרה, בשדה שלנו ובשדות אחרים, היצירות הן ההוכחה היחידה אוונגרד. זה לא שם.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden