כל מה שחשוב ויפה
1001 דמויות, יעקב קאופמן במוזיאון ישראל. צילומים: ענבל כהן חמו
1001 דמויות, יעקב קאופמן במוזיאון ישראל. צילומים: ענבל כהן חמו

יעקב קאופמן: ממתי דבר נהיה דבר?

יעקב קאופמן מתענין במורפולוגיה של גלילים, בסימטריה ובכתמי רורשך. באגף הנוער של מוזיאון ישראל הוא מציג יותר מ־1,000 דמויות שנוצרו מחומרים פשוטים, מלאות הבעה ודמיון

באגף הנוער במוזיאון ישראל הוצגו תערוכות מעניינות בכל פעם שיצא לי לבקר בו, אבל התערוכה של יעקב קאופמן הייתה העשירה והססגונית ביותר שיצא לי לראות שם. יותר מ־1,000 דמויות שנוצרו באמצעים מינימליים מוצגות בתערוכה, משפחות־משפחות של דמויות מחומרים פשוטים, מלאות הבעה ודמיון. קאופמן יוצר אותן מחומרי גלם פשוטים ועורך באמצעותן דו־שיח עם צלמיות פרהיסטוריות, פסלוני פולחן ומסכות שבטיות. 

קאופמן הוא מבכירי המעצבים הישראלים. בן 76 כיום, פרופסור בבצלאל בדימוס, ועדיין עובד כל יום בסטודיו שלו. מלאת סקרנות הגעתי אל הסטודיו שלו, ללמוד על תהליך היצירה שהוליד את העושר הזה. הסטודיו ממוקם בשכונה בת־ימית שקטה, מתחת לבניין מגורים שלא חושד בכל השפע שרוחש מתחתיו. קאופמן, איש שקט ועדין, קיבל את פני בסטודיו הנעים שלו. 

הדהים אותי העומק של העבודה, כיצד אתה חוקר עוד ועוד את הנושא, ותהיתי על תהליכי העבודה שלך, כיצד אתה יוצר?

״מה שראית במוזיאון הוא תמצית של כמה עשורים של עבודה. בתשתית אני מעצב מוצר – מעצב תעשייתי. הפרקטיקה המקצועית של היא יזמות. אני לא עובד על פי הזמנות אלא בדרך כלל אני יוזם פרויקט, בדרך כלל עם חברות בחוץ לארץ – אני עובד בתחום התאורה הרבה שנים וגם בתחום הריהוט. אז בין הזמנים, כשאתה מתכתב ומקבל סירובים, ועל רוב ההצעות מקבלים סירובים, זה מתסכל. אז כמו שילדים משחקים בבובות – אלה המשחקים שלי, אלה הן העבודות״. 

הוא למד אמנות במכון לאמנות בבת ים, ״ולמזלי זו הייתה תקופה עם מורים טובים, ראובן ברמן ואחרים. למדתי גם פיסול פיגורטיבי וגם אמנות, זה היה העידן של המינימליזם. התעסקתי הרבה במינימליזם בתקופה הזו, בשנות ה־70-80״.

וכבר אז נמשך לעיצוב. ״כשאני למדתי היה קורס ראשון לעיצוב מוצר בטכניון, לימדו אותו אדריכלים שלא הבדילו בין בניין לבין מאפרה״, הוא צוחק. ״אני כבר עבדתי אז בתעשייה וידעתי את ההבדלים״.

גם היום אפשר לראות בעבודות שלך קו מינימליסטי, ללא עודפים. 

״כן, גם בפיגורינות, אבל המינימליזם של אז, היה Minimal Art במובן של התקופה. יש לי גם עבודות כאלה שעשיתי בזמנו״.

מראות הצבה

מראות הצבה. צילומים: ענבל כהן חמו

1001 דמויות היא התערוכה השלישית של קאופמן במוזיאון ישראל. קדמו לה מקונספט למוצר (1991) ורעשנים (2017). במקביל לתערוכה הוא מוציא לאור ספר שלישי. ״זו כמובן הפקה שלי, לא של המוזיאון, כי המוזיאון לא מממן קטלוגים. אני אף פעם לא מחזיר את העלויות, לא מזה אני מתפרנס.

״צריך להבין איך זה עובד: הצגתי לדוגמה באגף היודאיקה תערוכת רעשנים לפני כמה שנים. באגף היודאיקה הם לא מוציאים קטלוגים, רק פוסטר. גם אגף הנוער לא מוציא קטלוגים. במחלקת האמנות מוציאים קטלוגים. במסדרונות המוזיאון יש גם פוליטיקות והיררכיות – מי מקבל, מי לא מקבל.

״את הקטלוג עיצב אורי שיפרין, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר (2020), שהיה צלם בצבא. מאחר והוא קפדן, הוא היה כאן בסטודיו חודשים. יש בקטלוג דמויות שאין במוזיאון, ויש עוד דמויות כאן בארגזים. ויש גם כאלה שהתפרקו במשך הזמן, ואני אפילו לא זוכר מה הן היו קודם״.

אני עובד על הפיגורינות בקבוצות. חלק גדול מהפעילות שלי הוא בדיקת היתכנות – זה מושג בעיצוב תעשייתי, האם מוצר יכול להתקיים או לא. וכאן בדיקת ההיתכנות היא מתי האוביקט הופך לדמות

אז בין לבין אתה יוצר פיגורינות, ויוצר אותן בסדרות?

״אני עובד עליהן בקבוצות. חלק גדול מהפעילות שלי הוא בדיקת היתכנות – זה מושג בעיצוב תעשייתי, האם מוצר יכול להתקיים או לא. וכאן בדיקת ההיתכנות היא מתי האוביקט הופך לדמות.

״במקרים מסוימים, אם מוציאים את הדמות מהקשרה ולא משייכים אותה לקבוצה אז לא יזהו בה דמות. השאלה ממתי דבר נהיה דבר? בעולם הפיגורטיבי זה מאוד מקובל, אפילו שחוק, אבל זה מה שמעניין אותי. לדוגמה, ממתי הקוף נהיה בן אדם. במקרה הזה, התחלתי ממוצר ארכיטיפי של גלגול חוטים, ואז באופן אקראי הקשר נוצר בראש״.

יעקב קאופמן בסטודיו

יעקב קאופמן בסטודיו. צילום: ענבל כהן חמו

המון

המון. עיצוב וצילום: אורי שיפרין ענבי

קוף

קוף

איש עם קשר

איש עם קשר

כל כך הרבה דמויות, זה תופס הרבה מקום, איפה אתה שומר את כולן? 

״יש לי כאן מחסן, יחסית הפיגורינות הן קטנות. לאנשים שעובדים בקנה מידה גדול יש בעיה יותר גדולה. יש כאן לדוגמה מנורות עומדות, ׳וואן־אוף׳, לא מוצר תעשייתי. בשלב מסוים אם זה לא נמכר אני זורק. לפעמים אני נותן לחברים, אבל אוביקטים גדולים, אם אני נותן אותם למישהו, אז הוא בלחץ, שאם אני בא לבקר, צריך להוציא את המנורה מהמחסן, להראות שהכול בסדר, אז אני נוטה שלא לתת״. 

קשה לי לחשוב על להשמיד דברים שאתה עושה, אולי צריך לבלות ליד הפחים שלך ולאסוף אוצרות… באמנות שלי אני יוצרת מתוך מה שאני מוצאת, בדיוק בכיוון ההפוך. אנשים במיוחד מעניינים אותך, או שיש גם נושאים אחרים?

״עשיתי גם חיות. במוזיאון יש ויטרינה של חיות בכניסה, ואני מתעסק עם עוד הרבה דברים. לדוגמה, בימים אלו אני עובד על תערוכה לבית ליבלינג, שעוסקת במורפולוגיה של גליל; הכמות, הרצפים, זה אופייני למה שאני עושה. ואני עובד גם על רישומים שיוצגו במוזיאון לאמנות יפנית, אם יהיה להם מימון לזה, זה לא סופי. וגם אחרי תערוכת השרפרפים במוזיאון העיצוב עשיתי עוד שרפרפים. יש כמה נושאים שכל הזמן חוזרים אלי״. 

אף פעם לא נתתי עצות לאנשים שעבדתי איתם באקדמיה. זה קצת שבלוני, אבל אני חושב שצריך ללכת בעקבות מה שאתה. התקופה משתנה, וגם הטכנולוגיה

לימדת למעלה מ־30 במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. יש לך עצות למעצבים תעשייתיים צעירים (כמו הבת שלי שלומדת כעת עיצוב תעשייתי)? 

״בין המעצבים הצעירים יש כל מיני אופיים וטיפוסים, תלוי. יש מעצבים שעובדים בתעשייה ומתמחים בלתת מענה עיצובי לתעשיות מסוימות. זה מקצוע שהתפרק להמון המון תתי תחומים, כמו ברפואה. יכול להיות שהיא תהיה מעצבת אריזות בתנובה ויכול להיות שהיא תעשה אוביקטים וואן־אוף ולא תתפרנס מזה. 

״אף פעם לא נתתי עצות לאנשים שעבדתי איתם באקדמיה. זה קצת שבלוני, אבל אני חושב שצריך ללכת בעקבות מה שאתה. התקופה משתנה, וגם הטכנולוגיה. אני מאחל לה בכל מקרה שתהנה מהלימודים, זו תקופה ייחודית. יש כל מיני סטודנטים, שנבלו בתיכון ופרחו בבצלאל. אני התחלתי ללמד בבצלאל כשלא יכולתי להתקבל לשם״. 

אני מבינה שלא עשית תואר אקדמי? 

״לא עשיתי תואר אקדמי, לא עשיתי בגרות, לא גמרתי תיכון, ואני פרופסור מן המניין; תופעה נדירה. כנראה שהיה לי תיק עבודות בסדר״, הוא צוחק. ״אבל אם מדברים על סימני התקופה, היום יש משהו כנראה יותר טכנוקרטי בירוקרטי במוסדות ההשכלה הגבוהה״.

יעקב קאופמן בסטודיו

יעקב קאופמן בסטודיו. צילום: ענבל כהן חמו

מוריס החמור האדום (עוצב עבור מונקי ביזנס) בסטודיו של קאופמן

מוריס החמור האדום (עוצב עבור מונקי ביזנס) בסטודיו של קאופמן. צילום: ענבל כהן חמו

סימטריה וכתמי רורשאך

מחקר של סימטריה וכתמי רורשאך. צילום: ענבל כהן חמו

יש כאן דמויות שאתה אוהב במיוחד, שאתה קשור אליהן יותר? 

״אני לא יודע, זה תלוי ביום. אני משתדל לא לפתח סנטימנטים רגשיים לדברים שאני עושה. כשהיינו צריכים לבחור דימוי לעטיפה בכל יום העדפתי אחד אחר.

״חלק מהדברים עברו שלבים. לדוגמה, העבודה השטוחה שמופיעה על הקיר בהתחלה הייתה משהו אחר. אחר כך היא עברה פיתוח צורני, ונוספו עוד. זה התחיל ממוצר, עוד בסטודיו הקודם, שהשתלב אחד בתוך השני, וכשנגמרה הבנייה, נשארה קורה וראיתי בחלקים שלה דמות. אחר כך המשכתי לפתח את זה והוצאתי את הצורה בחיתוך לייזר.

״פני השטח הם כאלה כי זה עץ לבוד – מה שאנחנו קוראים דיקט, שהתפצח. לכל דמות יש את החצי השני שהוא כרגע אצלי במגרה. התהליך הזה הוא של מישהו שעוסק בעיצוב: בתהליכי עיצוב יש סדרה של דגמים עד שהדגם האחרון הוא הרלוונטי ביותר. זה כמו תהליך של פיתוח מוצר״. 

על מה אתה עובד בתקופה הזו? 

״אני עובד כבר כמה שנים על הנושא של כתמי רורשך, הסימטריה שנוצרת מתוך המבנה של החומר. אני גם מתכנן תערוכה סביב העניין הזה. הסימטריה אופיינית לפנים של חיות ואנשים, ואני חוקר אותה גם צורנית וגם דרך המרקם.

״גיליתי שנגרים שעבדו בארץ היו לפעמים מכינים בעצמם עץ לבוד, ואז החלטתי שאני אבנה בעצמי עץ לבוד. אני משאיר חללים בין השכבות, צלעות, ואז חותך אותו ויוצר סימטריות. אני בונה את החומרים כדי ליצור מהם סימטריות. בסוף זו עבודה במופשט״. 


1001 דמויות | מסדנתו של יעקב קאופמן
אוצרת: דניאלה שלו
מוזיאון ישראל, ירושלים, אגף הנוער והחינוך לאמנות
נעילה: 31.1.22

עבודות נוספות מהתערוכה. צילומים: אורי שיפרין ענבי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden