כל מה שחשוב ויפה
תשתיות של אכפתיות בבית ליבלינג
תשתיות של אכפתיות בבית ליבלינג. צילום: יעל שמידט

תשתיות של אכפתיות בבית ליבלינג: כשכל מטר של חוץ הופך להיות משמעותי

קול קורא שהתפרסם במקביל בווינה ובתל אביב קרא לקהל המקצועי (והרחב) להציע אפשרויות לניצול שטחים עירוניים, בעת ולאחר מגיפה, ״׳לתרגל׳ אמפתיה למרות הריחוק הפיזי״

פורטפוליו בשיתוף בית ליבלינג


״דילול אספלט״ ברחובות תל אביב לטובת שילוב מדרכים ושתילה, ומיצב פריסקופ בווינה: אלה שתי ההצעות שזכו בתחרות ״קטלוג האפשרויות״, שהתקיימה כחלק מהתערוכה ״תשתיות של אכפתיות״ בבית ליבלינג, במסגרת פרויקט ברוכים הבאים לרה־פבליק החוקר את המרחב הציבורי. 

קטלוג האפשרויות צמח כהמשך טבעי לתשתיות של אכפתיות, שיצר קולקטיב האדריכלות האוסטרי FELD72, כתערוכה שבוחנת את הפוטנציאל הטמון במרחב הציבורי בעתות מגיפה, ואף מציעה רעיונות לשימושים בו בזמנים של משבר ומצבי קיצון דוגמתם. בכורח הנסיבות שיתוף הפעולה של הקולקטיב עם בית ליבלינג נרקם בשלט רחוק במקביל למגיפה ותוך התייחסות אליה.

״המהלך המחשבתי היה איך יוצרים פרויקט עם עניין שרלוונטי למרחב הציבורי בסיטואציה שנוצרה, על רקע האיסורים, הגבלות המרחק, והעובדה שמרכז החיים עבר אל בין כותלי הבית״, אומרת שירה לוי בנימיני, מנכ״ל בית ליבלינג והאוצרת הראשית של ברוכים הבאים לרה־פבליק. 

את תשתיות של אכפתיות, ש״הצמיחה״ את קטלוג האפשרויות, אצרה האדריכלית שרון גולן־ירון, מנהלת התוכן של בית ליבלינג, והיא מציגה מחקר ותיעוד המשרטטים תמונת מצב שעלתה מבחינת המגיפה: צילומים של הסיקור התקשורתי הנרחב לו זכתה, פלייליסט של שירים שנשמעו במרפסות ברחבי עולם שונים, מיצב רצפה הבוחן את אופן הטלת ההנחיות על הציבור בישראל ובאוסטריה, ״העולם מתכווץ״ – מפות נולי שבוחנות רדיוס של 500 מ׳ מבית ליבלינג בתל אביב ומהסטודיו של הקולקטיב בוינה, וכן רעיונות לשימושים במרחב הציבורי בדרכים שהן לאו דווקא מסורתיות ומקובלות.

״המפות, לדוגמה, המחישו הבדלים בין שתי הערים״, אומרת לוי בנימיני. ״כך, בעוד שבווינה רווח מודל של ׳שכונות סגורות׳, מסתבר שתל אביב הרבה יותר ׳אוורירית׳ ממנה. עם זאת, היא לא נחווית ככזו היות והשטחים הפתוחים בה הם פעמים רבות שטחים פרטיים, כמו חצרות קדמיות של בתים״.

התובנות שעלו מהתערוכה הוכיחו שקיים מנעד של אפשרויות לניצול שטחים שקיימים בעיר לטובת הציבור, ועל בסיס זה נרקם קול קורא שפנה לקהל המקצועי והרחב בבקשה להציע רעיונות לכך. ״המרחב הציבורי השתנה בעקבות הקורונה, וכל מטר של חוץ הפך להיות משמעותי״, אומרת גולן־ירון. ״ראינו הרבה תופעות ויוזמות שהתפתחו עקב הסגרים והריחוק הפיזי והחברתי, אך מרביתן היו פתרונות אד־הוק למצב, וההבנה הייתה שיש מקום לקחת את הדברים הלאה. למצוא פתרונות ארוכי טווח ותשתיות יצירתיות ומקיימות כעירוניות טקטית, מגיבה ומאפשרת, שאינה כרוכה ברגולציות מורכבות או במהלכים מסיביים שאורכים שנים״.

Depaving and Replanting Tel Aviv

Depaving and Replanting Tel Aviv

הקול הקורא, שהתפרסם במקביל בווינה ובתל אביב, גובש במתכונת של תחרות, שהתקיימה בחסות פורום התרבות האוסטרי וכיוזמה של בית ליבלינג בשיתוף עם עיריית תל אביב, אגף שפ״ע שאמון על ביצוע תשתיות עירוניות וקולקטיב האדריכלות האוסטרי. ההיענות אליו, לדברי ירון־גולן ״הייתה מרגשת מאד, הרבה מעבר למצופה. קיבלנו למעלה מ־200 הצעות מהארץ ומהעולם״.

לוי בנימיני מוסיפה, שבחינתן העלתה אבחנה מעניינת: ״הפרויקטים שהוגשו בארץ סבבו הרבה יותר סביב אקולוגיה עירונית מאלה שהוגשו באוסטריה, שההתאוששות מהמגיפה בה הרבה יותר איטית. עדיין יש שם אחוז גבוה של אוכלוסיה לא מחוסנת, וההצעות התייחסו יותר להתמודדות עם המציאות בתקופת הקורונה״.

הרחוב שיהפוך למעין פארק

שתי ההצעות הזוכות ימומשו פיזית – אחת בישראל ואחת בווינה – בתקציב של 6,000 יורו כל אחת, ושתי הצעות נוספות בקטגוריה רעיונית זיכו את ההוגים אותן בפרס של 2,000 יורו. ועדת השיפוט הורכבה מנציגים עירוניים לרבות אדריכל העיר, אגף שפ״ע ואגפי תרבות מווינה ומתל אביב, כשבחירת ההצעות הזוכות נגזרה מהיותן מקדמות ערכים שעומדים בבסיס החזון העירוני למרחב הציבורי בשתי הערים.

ההצעה שתזכה למימוש בתל אביב הוגשה על ידי גיל הרבג׳יו כהן, כרמל יערי, נורה ננוב ועומרי בן שטרית, ונושאת את השם Depaving and Replanting Tel Aviv. הרעיון מתייחס למהלכים של עירוניות טקטית שיישמה העירייה בעת המגיפה, כמו סגירת חלק מרחוב נחלת בנימין לתנועת רכב והפיכתו למדרחוב, ולוקח אותו צעד קדימה; מציע להסיר את האספלט מהכביש תוך ניצול חלקים שפורקו ממנו לשמש כמדרכים משולבים עם שתילה כמצע חלחול למי נגר; ובנוסף, במופעו המחודש, הרחוב יהפוך למעין פארק ויאפשר לעסקים קטנים להתרחב לתוכו פנימה.

צוות השופטים ציין בנימוקיו את הרלוונטיות של ההצעה לנושאים עירוניים עכשוויים, ואת היותה משלבת בין ההזדמנות שנוצרה בעקבות הקורונה ליצירת מרחב ציבורי חדש ובין תפיסה של עירוניות בת קיימא. ההצעה, לדבריהם, מייצרת מרחב משולב טבע נעים לשהייה, תוך הגברת המודעות לסוגיית מי הנגר בעיר. לאחר בחינת היתכנות על ידי אדריכל העיר ואגף שפ״ע, הוחלט כי ההצעה תיושם כפיילוט באזור דיזנגוף סנטר ותהווה חלק מהמדיניות העירונית לניצול שטחים ציבוריים, לניהול מי נגר ולשימוש בפתרונות מבוססי טבע במרחב הציבורי. 

פריסקופ

פריסקופ

ההצעה שתמומש בווינה היא פריסקופ, שהוגשה על ידי von Eva Šperka, Katka Antalová, Ivan Kanich, Branislav Stojkov. ההצעה מאתגרת את תפיסת המרחק, ומבקשת לספק מענה לצו הריחוק החברתי בזמן המגפה; היא ״משחקת״ עם אינטראקציה אנושית על ידי הטעיה של המרחק הפיזי האמיתי, ומייצרת מרחב בו אפשר לחלוק חוויות, קולות, רגשות וזכרונות.

יישומה הוא בגדר ״ניסוי חברתי״, שבמסגרתו מוצבים שני ביתנים בסביבות שונות (דוגמת שכונת מגורים ומרחב ציבורי פתוח), כשהמטרה היא ליצור מגוון רחב של אינטראקציות. הביתנים המלבניים עשויים מעץ עם כיסוי דוחה מים שאליו מוצמדות שתי מראות המייצרות אפקט של פריסקופ, וחלקם החיצוני שצבוע בגיר צהוב נועד לשמש כמשטח אינטראקטיבי שבאמצעותו אפשר לחלוק רגשות וחוויות.

בנימוקי הבחירה ציין חבר השופטים את ההתייחסות הישירה של ההצעה למגיפה, את הדרך השובבה־קלילה בה היא עושה זאת ואת היותה מדברת לכל הגילאים. ככזו, הוסיפו השופטים, יש לה פוטנציאל להיוותר רלוונטית גם בזמנים שאחרי המגיפה, כעין ״אנדרטה לזכר COVID-19״, לזמן סיטואציות חברתיות במרחב הציבורי, ובאמצעות אינטראקציה עם הסביבה העירונית להכניס לתוכה עניין. בה בעת, בעוד השאיפה לעבוד עם תופעה פיזית ולא להשתמש בעזרים דיגיטליים נוספים נתפסה כחיובית, העובדה שההצעה לא מעלה אסטרטגיה לשיפורים לטווח ארוך במרחב הציבורי, צוינה כנקודת חולשה. 

דיאלוג אינטימי בין וינה לתל אביב

בקטגוריה הרעיונית נבחרו כזוכות שתי הצעות; No-Car Registration and License Plate של מרטין פריץ ( Martin Fritz) ו־Two cities, One bench של גלינה ארבלי ולוקה אור. הצעתו של פריץ מדברת על לוחיות רישוי ורישיונות ללא בעלות על רכב כמקני זכויות לשימוש בשטחים ציבוריים כמו חניונים.

כך היא פותחת מנעד אפשרויות ליישום גמיש וקל של שימושים בהם, כמרחבי עבודה חיצוניים־זמניים או כהרחבות חדשניות של קומות קרקע בסדנאות, דירות וכיוצא בזאת, ללא תהליכי הרשאה מסורבלים המשויכים להסדרת שימושים מסוגם. בנימוקי בחירתה ציינו השופטים את העניין האלטרנטיבי שבהצעה, שמאפשר חשיבה מחודשת על שימוש במרחב הציבורי. 

הספסל של ארבלי ואור מציע יצירת דיאלוג אינטימי בין וינה לתל אביב דרך ספסל חצוי לשני חלקים שווים, שחלקו האחד ממוקם בבניין ציבורי בתל אביב וחלקו השני בבניין דומה בוינה. שני החלקים ״מצטלבים״ באמצעות מסך רחב שמאפשר ליושבים בהם לראות זה את זה ולתקשר.

כך, דרך ישיבה על ספסל שהינו וירטואלי ומוחשי בו זמנית, השיחה מייצרת מפגש אינטימי בין אנשים שרחוקים זה מזה פיזית אך קרובים נפשית. לשיטתם של השופטים ההצעה מאחדת היבטים של המרחב הציבורי וכאלה שנגזרים מהמגיפה, כשהיא מטילה ספק במושג הריחוק ומאפשרת יצירת קשר אינטימי בין אנשים המצויים באזורים שונים בעולם. 

No-Car Registration and License Plate

No-Car Registration and License Plate

Two cities, One bench

Two cities, One bench

birds

בין ההצעות המעניינות שקיבלו ניקוד גבוה גם אם ללא זכייה, אפשר לציין את YardShare של תמר אלון ודינה פינקלטיין ויינברגר, המתייחסת לגינות המשותפות בקדמת הבניינים בעיר כאל מרחב שבתוקף מיקומו מטשטש את הגבול בין הפרטי לציבורי. ככאלה חזותן משפיעה על עוברי אורח וההצעה מבקשת להדגים כיצד אפשר להשמיש את הגינות על ידי עידוד דיירי הבניינים לטפח אותן תוך יצירת מרחבים סמי־ציבוריים בעלי השפעה חיובית.

הצעות מעניינות לריהוט למרחב הציבורי הן A-Lamp של אמיר רוז ו־Seaty – Your Spot In The City של מאי מאיירסון ואדוה אשל. רוז מציע אהיל גדול שיותקן סביב עמוד תאורה גנרי, כשמתחתיו ספסל עגול החובק אותו; במהלך היום האהיל יספק צל ובשעות החשיכה תאורה נעימה. מאיירסון ואשל מציעות להתקין מושבים צבעוניים על עמודי החיץ העשויים מברזל – שכמותם משובצים ברחבי העיר- כך שישמשו לישיבה או כשולחן, כשצבעם הבוהק יבטיח אנשים מהיתקלות בהם.

״קטלוג האפשרויות הוא לדידנו הרבה מעבר לתחרות. זוהי אסופת רעיונות שמטרתה להוות בסיס אמיתי לקידום מרחב ציבורי שמשרת את רווחת חיי היומיום. מרחב ש׳יודע׳ לספק מענה למצבי קיצון כמו זה שחווינו בתקופת המגיפה, ובמקביל מעודד מחויבות לערכי שיתוף וקהילתיות״, אומרת גולן ירון.

ואכן, ההצעות שהוגשו חידדו את העובדה שרחובות, כיכרות וסמטאות הם מקומות למפגשים מקריים, שבהם אפשר לבלות יחד ללא מחויבות מסחרית, להתבטא בחופשיות, לחוות מגוון תרבותי ולנהל דיונים. ככאלה הם מהווים נקודת מוצא לפיתוח אפשרויות שימוש קולקטיביות במרחב הציבורי – בעת ולאחר המגפה, וטומנים בחובם פוטנציאל רב לפיתוח מבנים המגלמים הבנה, קבלה והכלה של המצב הקיים, כפי שמסכמת לוי בנימיני.

״הנוף העירוני הוא כר הניסויים של הקול הקורא לרעיונות, המקום שבו אפשר לפתח מבנים מעצימים שמאפשרים ׳לתרגל׳ אמפתיה למרות הריחוק הפיזי; מקומות שמעניקים לנו את היכולת לטפל זה בזה ובסביבה כחלק מ׳נורמליות חדשה׳. אירוע המגיפה הדגיש שאנו קיימים לא רק כיחידים אלא כחלק מקהילה, ועד כמה אכפתיות היא גורם משמעותי במרחב העירוני ובחיים של עיר.

״׳הסיפור׳ הוא עיצוב עירוני, ואי אפשר לייצר רק תשתיות בלי אכפתיות. לכן היה חשוב לנו לייצר פעולה ש׳יוצאת׳ לעיר. זהו המקום שלנו בבית ליבלינג כמרכז תרבות לצאת מאזורי תצוגה לשיח אמיתי; שיח שמקדם מהלכי תרבות ומתרחש מחוץ לתצוגות גרידא״.


ברוכים הבאים לרה_פאבליק
בית ליבלינג, רח׳ אידלסון 29, תל אביב
משתתפים: רועי פביאן, רבקה שטרנברג, קרן אבני, ענת ליטוין, סלי קריסטל קרמברג, בית הספר של העיר, feld72, יאקוב שטנצני, הדס טובל, ליאור זלמנסון, לילך שטייאט, גבי שיליג, אנה וילד, מעיין מוזס, איה צייגר
אמני איים ברשת: בנג׳מין גרוסר; בן בן חורין; צילה חסין; אוליה ליאלינה; ג׳ואנה מול; Reddit; מושון זר אביב; הלן ניסנבאום; דניאל סי האו; המפלגה הפיראטית; פיליפה וילאס־בּוֹאס; מאיה כהן וגפן רפאלי
ניהול אמנותי: שירה לוי־בנימיני; אוצרות: ערן איזנהמר, שרון גולן־ירון, שירה לוי־בנימיני, סברינה צגלה; סצנוגרפיה, עיצוב והפקה: ענת לוי
שותפים: משרד התרבות הגרמני, עיריית תל־אביב־יפו, קרן ת״א, שגרירות אוסטריה, מכון אדם מיצקביץ׳, משרד התרבות הפולני

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden