כל מה שחשוב ויפה
נטלי בר דוד פרנקל, MO

RCA 2021 // נטלי בר דוד פרנקל

בפרויקט הגמר ב־RCA נטלי בר דוד פרנקל פיתחה שלט ידני עם אינטליגנציה מלאכותית, המתרגם את תנועת היד של ילדים באופן ויזואלי על המסך, ומאפשר לעקוב אחר ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם גם מרחוק

למדה בתכנית ל־Innovation Design Engineering. בת 38, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל.
nbdf.me


כבר לפני יותר מעשור היה לי חלום להגיע ללמוד ב־RCA. עשיתי בדרך ללונדון עצירת ביניים: במשך כמעט חמש שנים גרתי יחד עם הבן־זוג שלי, עמית, בהולנד המושלמת. שם הפכנו להורים. אמנם לקח לי עשר שנים לאזור אומץ ולעשות את זה, אבל זה קרה בסוף. מסר לקוראים: אל תחכו עם החלומות שלכם, אתם לא יודעים איזה מגפה עולמית תתקוף את העולם.

בחרתי בתוכנית־IDE, לימודי מאסטר משולבים של Innovation Design Engineering, יחד עם ה־Imperial College London, כי זה נשמע לי סקסי לייצר חדשנות דרך שילוב של עיצוב ומדע (התלבטתי בינם לבין MA Digital Direction). אמרתי לעצמי מה כבר יכול לקרות? אחרי הטירוף של בצלאל, הכל קטן עליי־יאללה נלך על זה. בדיעבד השתגעתי! אם הייתי יודעת שהקורונה מחכה לי בפינה, אני לא בטוחה שהייתי עושה את זה. זה מסלול מאוד תובעני ואינטנסיבי גם בלי קורונה ובלי משפחה עם שתי בנות קטנות ברילוקיישן.

ואז הגיעה הקורונה

הקורונה התחילה שלושה חודשים אחרי שעברנו ללונדון, ולא הכרנו פה איש. אני הייתי בעיצומם של קורסים שמתעסקים בתחזיות העתיד־סטייל ״מראה שחורה״ כזה. איך יראה העולם ב־2030? ואפילו הרחקנו לכת לעוד 200 שנה מהיום. מצחיק, אבל הפרוייקט הראשון שלי חקר ״בדידות אנושית וריחוק חברתי״, מה שהרגיש ממש רחוק באותו רגע, אבל בשניה שנכנסנו לסגר הרגשתי שכל התחזיות מתממשות. 

נשארנו בלונדון במשך כל השנה. הכל קרה מהר, סגרו את השמיים והעדפנו לא לזוז בהתחלה. בקיץ חשבנו לנסוע להולנד או לישראל אבל השמיים היו סגורים. בעיקר התבאסתי שסגרו את המעבדות והסטודיו ולא התאפשרה כניסה לאוניברסיטה.

הלימודים עברו בשניה לדיגיטל, המרצים תפרו מערכת חדשה וכולנו למדנו חסינות מהי. הלמידה מרחוק היתה כמו רכבת הרים, מאוד מהירה ובלי הרבה זמן לנשום או לצרוח. התקדמנו במהירות הבזק ובאופן מעורר השראה.

בסגר השני הגענו לביקור בארץ ונעזרנו הרבה במשפחה, בלי העזרה שלהם היה קשה לסיים את הלימודים. היו הרבה ימים מאתגרים ולא פשוטים אבל הקורונה גם בנתה אותי, במיוחד בזמן שעבדתי על פרויקט הגמר שלי. בגישה שלי, משברים זה זמן מצויין להסתכלות פנימה. כיוצרת אני משתדלת כמו בתהליך היצירה לנצל את רגעי המשבר למציאת פתרונות, לצאת מהבוץ ולצמוח. 

פרויקט הגמר

לפרויקט הגמר שלי קוראים־MO. הוא נבחר כפרויקט מצטיין ב־Young Brains in Digital Interactions For The Future of Education, וגם זכה בתחרות העיצוב על שם Helen Hamlyn. את ההשראה לפרויקט קיבלתי בסגר הראשון: הייתי עסוקה בחלוקת הזמן בין התזה לבין הבנות, מל (5) וליל (3), שהיו בבית כי לא היה גן, כך שניתנה לי הזדמנות לעקוב אחרי ההתפתחות הדיגיטלית שלהן במקביל להיעדר החשק שלהן ללמוד מרחוק.

התחלתי לחקור את הפלטפורמות החינוכית הקיימות באינטרנט ותהיתי איך אני יכולה לעזור לילדים לפתח כישורים קוגניטיביים בסביבה הדיגיטלית? שאלתי את עצמי איך חינוך ופרקטיקות של למידה יראו ב־2036? כשהן יסיימו את הלימודים. האם מערכת החינוך מסוגלת, מוכנה או יודעת בכלל להכין תלמידים לעולם כזה?

תהליך המחקר לימד אותי שהחיים פחות ודאיים ממה שאנחנו חושבים, ושהקורונה השפיעה עמוקות על חיי הילדים בכל העולם: הם עברו לחיות בתוך המסך. זה ה״ניו־נורמל״: פחות אינטראקציות חברתיות ויותר התפתחות שלילית מבחינה פיזית וקוגניטיבית. רציתי ליצר מצב שבו הם מתרחקים מהמסך, לא בהכרח ישבו מולו אלא יעמדו או יסתובבו בחלל, תוך כדי אינטראקציה עם המסך. 

במשך חצי שנה התבוננתי וחקרתי ילדים, הורים ומורים בישראל ובאנגליה. הבנתי שהדבר שהכי מאתגר בלמידה מרחוק נובע בכלל מבעיה אחרת. רוב בתי ספר ויתרו על מקצועות כמו ספורט ואמנות בשביל מקצועות כמו מתמטיקה. החוסר במקצועות עם תנועה ויצירתיות, שמעודדים התפתחות קוגניטיבית ומשחררים לחץ, התגלה כקריטי בהתפתחות. כמעצבת וכאמא היה לי מאוד חשוב להחזיר את ה״מקצועות הכיפיים״ למגרש המשחקים החינוכי.

נטלי בר דוד פרנקל

נטלי בר דוד פרנקל

יצרתי קשר עם חברת mimu, שייצרה כפפה חדשנית שאפשר לנגן בעזרתה מוזיקה. הכפפה משכה תשומת לב רבה אצל הילדים והם למדו ונעו בחלל תוך כדי משחק שיתופי אחד עם השני בביטחון ובכיף. השלב הבא היה יצירת משימות המאפשרות אימון של כישורים מוטורים וקוגנטיביים, כמו לדוגמה ציור וכתיבה במרחב הווירטואלי.

כך נולד MO, שמבוסס על כתיבת אותיות באוויר. זוהי שיטת לימוד שמקורה ביפן ונפוצה גם בלונדון. MO הוא שלט ידני עם אינטליגנציה מלאכותית, המתרגם את תנועת היד של הילד, באופן ויזואלי על המסך. MO מתפקד כמו עיפרון דיגיטלי: הילדים מחזיקים אותו מול המסך, בבית או בכיתה, ומשתתפים בכתיבה ובציור במרחבים וירטואליים.

השלט עובד עם מכשיר חכם בשם MOTUS (תנועה בלטינית) שאוסף את כל המידע על ההתפתחות הקוגניטיבית של התלמידים. ככה המורים וההורים יכולים לעקוב אחרי ההתקדמות של התלמידים, באופן אישי ולאורך כל הסמסטר. 

עתידות

התוכנית לעתיד הקרוב היא לחפש שיתופי פעולה ולהחיות את MO. אבל לפני שזה קורה הכי בא לי לטוס הביתה, לחופשה בישראל. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden