כל מה שחשוב ויפה
מוסא אלעטאונה ואדוה קרני, חמולה/קומונה; מוזיאון תרבות הבדואים
מוסא אלעטאונה ואדוה קרני, חמולה/קומונה; מוזיאון תרבות הבדואים. צילומים: מ״ל

חמולה/קומונה: התערוכה שנולדה מהסגר

מוסא אלעטאונה ואדוה קרני מציגים במוזיאון תרבות הבדואים מבט אישי על מוסד המשפחה המורחבת. האוצרת ליאת יהודה: ״האמנים מוציאים את השבט - החמולה או הקומונה - מאיזשהו בוידעם היסטורי״

יובל: הי ליאת, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו של החום של אוגוסט והלא נודע של הווריאנטים?

ליאת: בוקר טוב יובל, החום מאתגר מאוד, וגם הווריאנטים ומה שעשוי לבוא בעקבותיהם. מאחלת בריאות לכולם אך המחשבות על סגר אפשרי, אינן פשוטות

יובל: לגמרי. ויש לך גם פתיחה מתוכננת של תערוכה במוזיאון תרבות הבדואים – חמולה/קומונה… אז קודם כל מחזיק אצבעות לכולנו, ורציתי לשאול אם התערוכה היא מהתערוכות שחיכו לתורן שהקורונה תיגמר או שמלכתחילה היא יועדה לתקופה הזו

ליאת: אפשר לומר שחמולה/קומונה היא תערוכה שנולדה מתוך התקופה של הסגר והקורונה. חשבתי על מה שקורה בתוך התא המשפחתי על כל צורותיו וסוגיו. הימים הללו כפו על כולנו בידוד והסתגר. יש שעבורם האתגר הזה היה בלתי נסבל וקיומי.

כל משפחה, כל סוגה משפחתית על צורותיה וערכיה, ובאין הבדל אם מקום מושבה הוא בעיר או בפריפריה, חוותה צורך בהסתגלות ובהתבוננות מחודשת על מערך היחסים והתפקידים בחיק המשפחה. עניינה אותי תערוכה שמתבוננת במשפחות שונות, על מצבים שונים ומשתנים. 

התחלתי מקיבוץ של כל מיני עבודות שמתבוננות במשפחה בעת הקורונה, זאת מבלי לאבד את הקשר לתפקיד של המוזאון שעוסק בשיח עם התרבות הבדואית. כלומר, הבנתי שאחת הצורות צריכה להיות התבוננות גם על משפחה בדואית. לבסוף מתוך המבחר צימצמתי לשתי משפחות

יובל: בחרת במשפחות על פי עבודות שכבר ראית או קודם חשבת מה את רוצה ואז התחלת לחפש?

ליאת: התחלתי מתמה… אבל בסופו של דבר היה תהליך די מקביל כי התמה התחדדה עם התבוננות בעבודות

יובל: אז את העבודות של מי ראית קודם – מוסא אלעטאונה או אדוה קרני?

מוסא אלעטאונה

מוסא אלעטאונה

ליאת: זה זמן מה שאני עוקבת אחר מוסא אלעטאונה, שסיים כעת לימודי אדריכלות בבצלאל. את העבודות שלו גיליתי לאחר שנחשפתי לעבודות של אדוה, ולאחר שנחשפתי אליהן, הושלמה התמונה. חיפשתי כמה אמנים בדואים שעוסקים בנושא המשפחה, הם אינם רבים במספר ללא קשר לעיסוק בנושא, ולכן החיפוש לא היה פשוט.

כשראיתי את הצילומים של מוסא הבנתי שהם יהיו מתאימים מאוד, הן בגלל שהם יפים וטובים, והן בגלל שהוא עוסק במשפחתו המורחבת וחוקר את מושג השבטיות בצורה אישית ופנימית

יובל: באיזה אופן? אולי זה הזמן להגיד משהו על העבודות שלו ועל העבודות של אדוה

ליאת: התערוכה מציגה גוף עבודות נפרד של כל אחד משני האמנים, אדוה קרני ומוסא אלעטאונה. המבט של כל אחד מהם ממוקד בקבוצה סוציולוגית־חברתית שונה, מעין משפחה מורחבת שבה הוא.היא קשור.ה – בין בקרבת דם, או בקשר יזום. כך, בתערוכה מוצגות שתי משפחות מורחבות, שבט בדואי וקומונה יהודית, באוהל בדואי משלהן שאינו משמש להן מעון של קבע, אלא מרחב ״זמני״ לרגע, ובה בעת, על־זמני וקמאי. 

בעבודתו המכונה ״דם״ (שהחלה בלימודי אדריכלות בבצלאל), מוסא מתבונן בחמולה בדואית המאגדת את בני משפחתו שלו, בשעה שהם נערכים למסיבת חתונה ביישוב (חורה). זאת בהמשך למסורת ארוכת שנים של התכנסות ואירוח שבטי.

את הגמל בצילומים מחליף ג׳יפ יוקרה (ולפעמים פרייבט פשוט); הכאפייה משתלבת בסטיילינג אופנתי עם חולצה ממותגת; וכולם לוגמים קפה בדואי מר וגם נהנים ממתיקותו של ״טעם החיים״ (Coca-Cola)

מסורת זו לא נקטעה, אף לא בשל הנחיות הקורונה. ונוספו לה במהלך תהליך המעבר שהחברה הבדואית כרוכה בו בשנים האחרונות, רכיבים עדכניים. לדוגמה, כפי שמתארים צילומיו של מוסא, את הגמל מחליף ג׳יפ יוקרה (ולפעמים פרייבט פשוט); הכאפייה משתלבת בסטיילינג אופנתי עם חולצה ממותגת; וכולם לוגמים קפה בדואי מר וגם נהנים ממתיקותו של ״טעם החיים״ (Coca-Cola)

יובל: אהבתי…

ליאת: מוסא מתבונן בבני השבט שלו במבט מוקיר, מזוהה ועדין, הוא מתבונן במערך התפקידים המשפחתי כפי שהיה גלוי לעין המצלמה. לדוגמה, הוא אינו מצלם את הנשים בשבט (כי הערכים התרבותיים הפנימיים אינם מאפשרים זאת), אלא מתמקד במערך התפקידים הגברי: בחבורה שמבשלת יחד תוך כדי שיח ער; בבני נוער שסיועם להכנות הוא כעין טקס חניכה, בקבוצת ילדים התופסת לעצמה עמדת תצפית אטרקטיבית; ובריקוד הדאחיה שמשתתפיו הרבים נעים כגוף אחד.

אלו נרטיבים קטנים וקונקרטיים שיש להם הדהוד גם בעבודותיה של אדוה 

אדוה קרני

אדוה קרני

birds

יובל: ומה היא מציגה?

ליאת: גם אדוה קרני מתעדת את מושאיה בצילום. היא יוצרת מעין ארכיון צילום שמשמש לה מתווה לסדרת ציורים מוקפדת וריאליסטית. אדוה משתמשת בסדרת ציוריה קולקטיב לארבעה ימים / Off the Grid בצבעי שמן על בד ובצבעי מים על נייר, חומריות ששימשה עמוד תווך במסורת האמנות הגבוהה של אירופה. מסורת זו עומדת בניגוד עז למושא הציור שלה – אוהל בדואי ארעי שסך מרכיביו הוא ייצוג של דלות חומרית (מבנה מאולתר עשוי שאריות של ברזנטים ועצים, טלאי בד, מזרונים ורהיטים מכל הבא ליד).

המבט של קרני אוהד את נרטיב השיתוף והריחוק שהסביבה הארעית מייצרת, והיא מתמקדת ברגעים קטנים של חמלה: מגע, שיחות של גברים על זוטות, רגע פרטי של אישה לבדה, בהייה, שינה, משחק ילדים ובעלי חיים

האוהל הבדואי המתואר אצל קרני, משמש להתכנסות שנתית עבור קבוצת חברים, שקרני עצמה חברה בה; מבטה אוהד את נרטיב השיתוף והריחוק שהסביבה הארעית מייצרת, והיא מתמקדת ברגעים קטנים של חמלה: מגע, שיחות של גברים על זוטות, רגע פרטי של אישה לבדה, בהייה, שינה, משחק ילדים ובעלי חיים.

בד בבד, היא מציעה התבוננות רפלקסיבית על מה שהיא מכנה ״נדידה בזמן״: האוהל מהווה מקום של מפלט מתכתיבים חברתיים של אינדבדואליזם וקפיטליזם או שיקוף למסע של חיפוש דרך, תהייה ובדידות

חזרה לשבטיות

יובל: אם אני מבין נכון זה גוף עבודות של שני יוצרים שהתחיל לפני הקורונה ושאת כאוצרת מחברת ביניהם ומעניקה לו קריאה נוספת בחיבור ולאור התקופה

ליאת: העבודות של מוסא נוצרו ממש בעת הקורונה (כמה מבני משפחתו המצולמים מנהלים שיח נוקב עם מסכות) והעבודות של אדוה נתהוו בשנים האחרונות עוד טרם הקורונה; אם כי את הציור האחרון היא השלימה לאחרונה ובמיוחד עבור התערוכה.

ומעניין מה שאתה אומר ביחס לתקופת הקורונה, כי מלכתחילה התעניינתי במרחב המשפחתי ביחס לשינויים המתחוללים בו בעקבות מצבי הבידוד, אך לא ייחסתי חשיבות רבה להבט של בחינת מגמה – של חזרה לשבטיות – דווקא בעת הזו (כשברקע קיימת תפיסה רווחת ששיבטיות נחלשת כשהדת מתחזקת). זו תופעה מעניינת שצריך אולי להוסיף לחקור אותה בפריזמה מרוחקת מעט יותר.

אך למעשה, זהו הנושא המשותף לשני האמנים, שניהם מתמודדים עם חזרה לשבטיות, מוסא מבצלאל, ואדוה מהסביבה העירונית שבה היא גרה. שניהם, מוציאים את השבט – החמולה או הקומונה – מאיזשהו בוידעם היסטורי, מהצירים ההיסטוריים שלהם בזמן הקדום, אגב אימרה ששיתפה אותי בה ד״ר ליאת פרידמן: הזמן יצא מהצירים (של דרידה). זה בדיוק זה, אבל זה מתרחש בכל תרבות קצת אחרת, ומשתקף כך אצל כל אחד מהאמנים.

אפשר לומר שתרבות אחת שומרת על השבטיות תוך שהיא מטמיעה בה קורטוב מהעכשווי, והאחרת מייצגת כמיהה אחר אותנטיות שבטית שאבדה בתרבות שמקדשת קפיטליזם ואינדבידואליזם

ליאת יהודה

ליאת יהודה. צילום: גוסטבו סגורסקי

מראות הצבה

מראות הצבה

מראות הצבה

יובל: מעניין אותי איך מוסא ואדוה הגיבו לחיבור בין גוף העבודות. אני יודע שאת זה אני צריך לשאול אותם, אבל ספרי את…

ליאת: טוב, מוסא היה מאוד נוח… הוא היה מאוד עסוק בהשלמת ההגשות עם סיום לימודיו האקדמיים ולכן סמך על הבחירות שלי מבלי שהיה מעורב בהן ממש. הוא ניהל עימי שיח באמצעות הודעות ושיחות טלפון ונחשף כמובן לעבודות של אדוה. 

הוא הוקסם מהאפשרות לייצר שיח באמצעות דימוי צילומי ולהציג את סדרת הצילומים ״דם״ שתחילתה במחקר לימודי־אדריכלי, במוזאון של תרבות בדואית. לטענתו, האוהל הבדואי (כיום) הוא מבנה ארעי שמקימים, חוגגים בו, ומפרקים; רעיון העומד בהיפוך לקרבת הדם הכורכת את אלו שדרים בו יחד. בהקשר זה למוסא חשוב לציין כי הקשר אל האדמה כרוך לדידו דווקא בשבטיות ולא בגלגוליו המשתנים של האוהל.

birds

אדוה התעניינה בעבודות של מוסא וכמובן נחשפה אליהן במהלך סיום עבודתה. עניין מהותי הוא שאין פה תגובה, העבודות אינן מגיבות זו לזו, כי הן לא נוצרו באותה עת ומתוך רפרור אמנותי. אך הצבתן יחד של שתי הסדרות המייצגת כל אחת קהילה שונה, מאפשרת שלא בכוונת תחילה לראות קווי דמיון והרבה משותף לשתי הקהילות

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

ליאת: הרבה מחשבות…. יש דמיון בין־תרבותי ויש גם הבדלים. אי אפשר להתחמק מהמבט השוואתי שצף מתוך העבודות, אבל דרושה התבוננות פנימית תחילה, שהרי אז הפריזמה על התרבות האחרת היא הרבה יותר מכילה ופחות שיפוטית.

לסיום, חשוב לי לומר שמסגרת מוזאלית עכשווית, ובעיקר כזו שמעוניינת להשפיע על שיח תרבותי איזורי, ובמיוחד בעת הזו (כשנדרש תיקון על היעדר שיח), צריכה לשמש פלטפורמה יוזמת וחיה של שיח בין קהילות ובשפה שהיא מוכרת ונוחה לשתי תרבויות ששפת האמנות כרוכה בתרבותן


מוסא אלעטאונה ואדוה קרני | חמולה/קומונה
אוצרת: ליאת יהודה
מוזיאון תרבות הבדואים, מרכז ג׳ו אלון, ליד קיבוץ להב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. שיאל נירן יהלום

    תערוכה נהדרת ומעוררת סקרנות.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden