בלי טרנדי ובלי עכשווי: בית בשרון שמספר סיפור

הבית ששוכן באחת מערי השרון תוכנן עבור בני זוג שילדיהם בגרו ועזבו את הקן, ונבנה כבית אחורי על מגרש בן דונם וחצי שבו ניצב מבנה קיים. המגרש גובל בשטח ציבורי פתוח, ותוכנן ועוצב על ידי האדריכליות השותפות יהודית בלומנפלד ותמר מור, בשיתוף עם האדריכל עופר מיארה.

״זו היתה הקשבה למקום״, הן אומרות. ״לאחר בחינת כל אפשרויות הבינוי הוחלט למקם את הבית בחלק האחורי של המגרש. במיקומו זה, הסמוך לשטח הפתוח, המבט אל החוץ מתוך הבית מתרחב ומעניק תחושת מרחב שלא ׳נגמרת׳ בקו המגרש, וכמו ממשיכה וזורמת הלאה״.

התכנון שגובש זרם עם תצורתו האלכסונית של המגרש, תוך יצירת בית נקי־קווים המשלב שני גושים – גוש מרכזי המגיע עד לנקודה שקו הבינוי מאפשר וגוש נוסף קטן יותר ונסוג ממנו מעט. הגוש המרכזי בנוי מבטון והגוש הקטן מחופה בטיח לבן, כשגובהם המשתנה של מעקות גגותיהם החורגים מעט מהמסה הבנויה מייצר עניין במופע המבני.

חלל הפנים משתרע על פני שטח של 340 מ״ר, ונחלק לקומת כניסה/קרקע ומרתף. הגוש המרכזי מכיל את הפונקציות הציבוריות ואת חדר העבודה של בעל הבית, הגוש הקטן את יחידת השינה של בני הזוג, וקומת המרתף מכילה סטודיו עם יציאה לחצר אנגלית, חדר שינה וחדר רחצה.

מפת החלל נרקמה באופן מושכל כשפה מאוזנת הנקראת כגולמית־משהו ואנינה כאחד. מחד, היא מעניקה במה מכבדת לכנות החומר, למופעו הראשוני־אותנטי; ומאידך מגלמת הקפדה רבה על פרטים

למעט חדר העבודה, הפונה לחזית הקדמית ושאליו הוגדר צורך בגישה נפרדת, כל יתר החללים פונים אל החוץ, אל החצר והבריכה שבשטחה ואל המרחב הפתוח הנפרש נכחה. אלה נחשפים דרך מפתחים גדולים מרצפה לתקרה, המייצרים חזית שקופה שמאפשרת לשלח מבטים ארוכים אל הסביבה ומדגישה קשרי חוץ־פנים הדוקים.

הדיירים, שוחרי תרבות בעלי מודעות גבוהה לאסתטיקה, ובכלל זה אהבה לחומר, הגדירו בפרוגרמה את העדפתם לשימוש בחומרים טבעיים. בתוך כך, שפת החלל נרקמה באופן מושכל כשפה מאוזנת הנקראת כגולמית־משהו ואנינה כאחד. מחד, היא מעניקה במה מכבדת לכנות החומר, למופעו הראשוני־אותנטי, דוגמת תקרת הבטון החשוף שבה עקבות תבניות היציקה נותרו גלויים; ומאידך מגלמת הקפדה רבה על פרטים. כך, לדוגמה, לצד מעקה הברזל של גרם המדרגות הבנוי שמוביל לקומת המרתף, שוקעו פנלים שחורים ופלאח שמורחק מהקיר עם חיבור של אומים.

לריצוף נבחרו אריחי גרניט פורצלן גדולים בגון מושחר־גרפיטי כלשהו, הפתחים נתונים במסגרות אלומיניום שחורות, ובין הקירות שנצבעו בלבן לבין תקרות הבטון מפרידים פסי ניתוק שחורים מאלומיניום. הפלטה החומרית כוללת גם פלדה שחורה, עץ ו־MDF (במטבח), ופלטת הצבעים מבוססת על גווני שחור ואפור.

תאורת החלל משלבת תאורה טכנית ודקורטיבית, ובדומה לרעיון החשיפה שננקט בחומריות, כך גם בשילוב התאורה הטכנית – נמנע התכנון מגופים שקועים המוצנעים מהעין ובחר לחשוף אותם. גם מערכת מיזוג האוויר מאופיינת במראה תעשייתי, המותיר את פתחי הג׳טים העגולים חשופים בחלל המרכזי.

בכניסה לבית מקדמת את פני הבאים מבואה שמנוצלת לשילוב ארונות, שמשטחה יורד גרם המדרגות לקומת המרתף, שמאחוריו ממוקם מעבר לחדרי השינה והעבודה. החלל הציבורי מכיל בשטחו את הסלון ופינת האוכל, ולהבדיל ממגמת התכנון הרווחת של מרחב אחד פתוח הכולל את כל הפונקציות הציבוריות, המטבח לא נכלל במרחב זה, אלא מופרד ממנו באמצעות חלקת קיר. זו לא מגיעה לתקרה, ולצד מעברי גישה אליו משני עבריה, משמרת אווריריות וקשר ישיר בין שני החללים.

הסלון הוא חלל ביתי מזמין, הנהנה מנוף החוץ שנשקף מבעד לוויטרינות וספוג אמירה אישית. פריטי הריהוט שבו מגלמים שילוב של פריטים שנרכשו עם המעבר לבית, עם פריטים אהובים שלוקטו במהלך השנים, שכל אחד מהם נושא איתו סיפור.

מונחים כ״עכשווי״ או ״טרנדי״ לא נכללים בעיצובו החף מ״סטים״, שנקרא כאקלקטיות הרמונית־מסוגננת, אבל לא מעונבת. כך לדוגמה, ארגז משאות/מסעות שניצב מתחת למסך הטלוויזיה; הכורסאות המוצבות בפיזור ולא כפינת ישיבה קלאסית כשכל אחת מהן מציגה סגנון עיצובי שונה; קמין הברזל היצוק שמחמם את האווירה תרתי משמע; או אובייקט נמוך מצויד בגלגלים המשמש כספק שולחן צד קטן ספק הדום.

ספרייה עשירה ויצירות אמנות

מרשימה במיוחד בחלל זה היא ספרייה עשירה המכסה את מרבית שטחו של הקיר, יוצקת בנוכחותה תוכן תרבותי־ערכי ומלמדת יותר מכל על עולמם של הדיירים. הספרייה עשויה מעץ אלון בגון כהה־עמוק, וכמו כל עבודות הנגרות עוצבה קאסטם־מייד על ידי המתכננים.

הספרייה שמרחפת מעט מעל הרצפה עוטה מראה מסורתי מכובד של ״ספרייה כמו ספרייה״, שתכליתה היא אכן להכיל את הספרים הרבים של בעלי הבית ולא להוות אלמנט לתצוגת פריטי נוי גרידא. כאלה משובצים בחלל במשורה מוקפדת, תוך שהם ממשיכים את רעיון כנות החומר, דוגמת קערות נוי על שולחן הקפה.

פינת האוכל, הממוקמת בנגישות נוחה למטבח מאחורי קיר ההפרדה, משלבת שולחן גדול ונוח המעוצב עם קונסטרוקציית מתכת ומשטח זכוכית. הכיסאות השונים שצוותו אליו מגלמים לקט עיצובי, תוך היצמדות לשפה משותפת, ומעליו מותקנים שני גופי תאורה דקורטיביים.

כמו החלל המרכזי, גם המטבח ״מסתיים״ בוויטרינה מרצפה לתקרה המהווה חלק מהחזית השקופה של כלל המרחב הציבורי, וגם בו ניכרת האמירה האישית בדמות עבודות אמנות ופריטים אהובים. עיצובו מבוסס על יחידות עשויות MDF בגון ירקרק־אפור, ובמרכזו ניצבת יחידת אי מעץ אלון בצביעה כהה בדומה לספרייה, ונישה עם דופן אחורית מבטון חשוף מעל משטח העבודה מכילה בתוכה פריטים ואביזרים בעלי זיקה אישית.

עבודות אמנות מהוות חלק בלתי נפרד מהנרטיב הביתי, כרובד נוסף המדברר את עולם התוכן של דייריו – עבודות מובחרות שבאו מאהבה, ומשובצות במידתיות אנינה ומעודנת אך נוכחת, בכל רחבי הקומה. כך לדוגמה עבודה של ניר הוד במטבח, עבודות של גרגורי וואטין ויובל מאירי משני עברי מסך הטלוויזיה בסלון, ועבודות של כרמל אילן, ורד נחמני, אייל דניאלי ז״ל, מירה ברגר ועוד.

סוג של היילייט אמנותי מגלמת עבודת פסיפס מרהיבה של בעלת הבית, יוצרת ואמנית, שרתמה את חומת הבטון המפרידה בין המגרש למגרש הסמוך לשמש כקנבס ליצירתה. העבודה, העשויה משברי פסיפס צבעוניים, נוצרה בהשראת שפתו של אמן הרחוב הגרפיטי הצרפתי Invader, בטכניקה המהדהדת פיקסלים, ומציגה בוקר רכוב על סוס. דמותו מרפררת ללאקי לוק, אקדוחן גיבור סדרת קומיקס מצליחה שיצר המאייר מוריס דה בוורה בשנת 1946, ובהמשך התפתחה לסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע.

היצירה המלבבת בצבעוניותה אמנם נמצאת מחוץ לבית, אבל ״נכנסת״ אליו מבעד שקיפות הוויטרינות. במטבח, לדוגמה, היא מתעתעת לרגע, כשהיא ניבטת מבעד לחלון שמעל משטח העבודה, והוא ממסגר אותה כאילו הייתה תמונה שתלויה בחללו.

מרחב החוץ מגלם היטב את קוויו האלכסוניים של השטח, וחלקו הרחב יותר הוא רחבת ישיבה מרוצפת בפלחי אבן ומקורה בפרגולת ברזל ועץ. בשטחה ניצבים שולחן אוכל תכול החובר הרמונית לגון הפסיפס שמחפה את הבריכה, ספת חוץ להתרווח בתוכה, ונקודת חן בדמות כיסא פיסולי בעיצובו של ברק פורת.

מאחורי מרחב החוץ נגלית צמחייה קיימת של האזור, שנושקת לגבולותיו ועוטפת אותו במופעה הטבעי – אפילוג ראוי לסיפורו של בית שצמח ממקומו כנטול יומרה או גחמנות, ובעיקר מספר את סיפורם של האנשים שחיים בו.