מגלים את אפריקה: אוסף סרג׳ תירוש בסטודיו אריק בן שמחון

חגית: בוקר טוב סרג׳, מה שלומך? ברכות על שיתוף הפעולה החדש עם אריק בן שמחון. מאין צמח הרעיון?

סרג׳: אנחנו מכירים הרבה שנים, והמפגש המחודש נוצר דרך מכרים משותפים. העולמות של דיזיין ואמנות הולכים ומתקרבים, וזה מתעצם. בכלל, הקהל מבקש חוויות הוליסטיות. החלל הסטרילי שמציג אמנות על קירות לבנים מאבד בהדרגה את העניין בקרב הקהל. אני חש זאת היטב בירידי האמנות. הירידים שמושכים הכי הרבה קהל הם אלה שמערבים סגנונות, תקופות, וזרמים שונים. דוגמאות בולטות זה PAD ו־TEFAF

חגית: וזה גם מה שעשית בביתן שלך ביריד צבע טרי האחרון. ביתן שמשלב ארט ודיזיין, בהשראת בית אספנים מאמצע המאה ה־20. אני מאוד אהבתי. הקהל לא מיד הבין איך ולמה זה עובד 😊

סרג׳: בצבע טרי השנה הצגנו ביתן של אמנות ישראלית, בשילוב ריהוט ואובייקטים מקולקציות וינטג׳ בינלאומיות משנות ה־50-70. הפרוייקט עם אריק ממשיך את הרעיון הזה. כאן יש חלל קבע שיציג תערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית מהאוספים שלנו, לצד הדיזיין העכשווי הייחודי של אריק

חגית: והשבוע (ביום רביעי, 2.9) אתם משיקים את התערוכה הראשונה בסטודיו אריק בן שמחון בפלורנטין, PATTERNS, והפוקוס על אמנות אפריקאית. למה?

סרג׳: התערוכה PATTERNS משלבת אמנות אפריקאית עכשווית בחלל התצוגה. הסיבה שמתחילים עם אפריקה, זה סוג של הומאז׳ לביאנלה בוונציה באוצרותה של קויו קואו ז״ל, שמתקיימת במקביל בימים אלה, והמודעות לאמנות אפריקה נמצאת בשיאה כרגע. בתערוכה הבאה אנחנו מתכננים לשלב אמנות ישראלית מהאוסף. התערוכות יתחלפו 3-4 פעמים בשנה.

חגית: כבר הרבה שנים שיש לך אישית חיבה והשקעה עסקית באמנות אפריקאית, ואכן זה מתחבר לרוח התקופה. לפני שנדבר על הביאנלה, תספר קצת על הקשר האפריקאי שלך. איך זה התחיל?

סרג׳: אכן. ב־2011 הקמתי וניהלתי קרן השקעות באמנות עכשווית ממדינות מתפתחות. הקרן הייתה הבעלים של אוסף תירוש דילאון, שמנה כ־250 יצירות של כ־120 אמנים מדרום אמריקה, מכל רחבי אסיה, מזרח אירופה, המזרח התיכון ואפריקה.

בשנים שהתחלתי לרכוש אמנות אפריקאית, הייתי באמת חלוץ. התאהבתי בסצנה ונסעתי לשם המון – לדרום אפריקה, אתיופיה, זימבבווה, גאנה, מרוקו, ניגריה. האוסף של AFRICA FIRST גדל מאד, גם באמצעות הרבה שיתופי פעולה ישירים עם אמנים. בין היתר הקמנו תוכנית רזידנסי שפעלה בארץ וגם בדרום אפריקה ובוונציה

במובן של השוק האפריקאי באותן שנים, כשהתחלתי לרכוש אמנות אפריקאית, הייתי באמת חלוץ. התאהבתי בסצנה ונסעתי לשם המון – לדרום אפריקה, אתיופיה, זימבבווה, גאנה, מרוקו, ניגריה ועוד… זו הגיאוגרפיה שמצאתי בה הכי הרבה עניין, והשוק שלה היה הכי בתולי. במרוצת השנים מאז, החשיפה במערב לאמנות זו החלה להתרחב, הרבה בזכות הקמת היריד 1-54, שהתחיל את דרכו בלונדון ומאז התרחב לניו־יורק, למרקש ולפריז, לצד ירידים ייעודיים אחרים שנפתחו

חגית: מה קרה עם הקרן? ואיך המשכת – העבודה שלך עם אמנים אפריקאים כיום היא יותר על בסיס אישי?

סרג׳: על פי התכנית המקורית, הקרן הייתה לתקופה של 10 שנים. סגרנו אותה בפועל בשנת 2022, אבל כבר ב־2017 הפסקתי לרכוש אמנות עבורה. במקום זאת, הקמתי את הפלטפורמה הפרטית שלי לרכישה וקידום של אמנים אפריקאיים עכשווים ״אפריקה פירסט״.

האוסף של אפריקה פירסט גדל מאד, דרך רכישות מגלריות מובילות בתחום, אבל גם באמצעות הרבה שיתופי פעולה ישירים עם אמנים. בין היתר הקמנו תוכנית רזידנסי שפעלה בארץ וגם בדרום אפריקה ובוונציה. לדוגמה, במשך שנתיים היה לנו שיתוף פעולה עם גלריה גורדון ואיתם עשינו כ-10 תערוכות ורזידנסי.

בעשור האחרון, חילקנו פרסים לאמנים מבטיחים בירידים; עזרנו במימון פרוייקטים, תרמנו עבודות למוזיאונים; השתתפנו בירידי אמנות ועשינו שיתופי פעולה עם גלריות בארץ ובעולם

אפקט קהינדה וויילי

חגית: אם מדברים על ונציה ואפריקה – כבר יותר מעשור שהמגמה של הצגת אמנים מאפריקה הולכת ותופסת מקום בעקביות. לפחות מאז הביאנלה שאצר אוקווי אנווזור ב־2015 ״כל עתידי העולם״. והשנה אמנם נראה שהטרנד בשיאו – בהשפעת הבחירה בקויו קואו, ועוד יותר מכך –  בהשפעת מותה בטרם עת.

מעניין לציין, שרוב האמנים האפריקאים בביאנלה השנה הם מהתפוצה האפריקאית (דיאספורה) ומעטים יחסית חיים באמת באפריקה. אבל זה פחות חשוב. בעיניי השאלה החשובה היא, אם הייצוג של אמנות מאפריקה בזירה האירופית המיינסטרימית ״יוקרתית״ הולם ועשוי היטב או פופוליסטי ומבולבל?

סרג׳: זו שאלה מצויינת והתשובה מורכבת. היה טרנד מאד חזק של כוחות שוק, שהשפיעו מאד על מה שרואים ומזהים כאמנות אפריקאית. אני קורא לזה ״אפקט קהינדה וויילי״: דמויות שחורות, אופנתיות ומלאות גאווה המישירות מבט לצופה, על רקעים צבעוניים. לעיתים בשילוב בדים עם עיצוב או פטרן שמשוייך תדמיתית לאפריקה (למרות שבמקור נוצרו באירופה).

בתוך הבליל של אמנים שיצרו בשפה הזאת, היו הרבה חקיינים, אבל גם כמה באמת מוכשרים. מה שקרה זה שהשוק לא הבחין כל כך ביניהם

חגית: כמו שקורה בדרך כלל בשוק טרנדי

סרג׳: וזה גם מה שהפך את השוק לספקולטיבי מאוד. אבל בסוף הגיע תיקון משמעותי, ובשנתיים האחרונות נצפו ירידות חדות בביקוש ובמחירים של אמנות בז׳נר הזה. האמנות האפריקאית הגבוהה כביכול, היא של אמנים שלרוב יוצרים עבודות מופשטות, ואלה הם גם מי שמיוצגים על ידי הגלריות המובילות. ומכיוון שהגלריות הגדולות הן בעלות האמצעים, האמנים האלה הם אלה שמקבלים הכי הרבה חשיפה מוסדית

חגית: הטרנד האפריקאי הכללי פוגש בביאנלה בוונציה השנה עוד שני טרנדים מקבילים: הערצת האמן האנונימי, הנון ארטיסט או זה שלא נחשב עד לאחרונה כ״חשוב״; ומתן במה משמעותית לאמנים מהעולם הערבי והמזרח התיכון (גם כאן מדובר בדיאספורה, ולא כל כך אלה שממש גרים בלבנון או פלסטין).

שלושת הזרמים האלה מתאחדים בביאנלה לשטף כוחני ואינטנסיבי – שלא ממש עולה בקנה אחד עם הכותרת ״בסולמות מינוריים״… אני לא חושבת על זה כרגע במונחים של טוב או רע, או אמנות טובה יותר וטובה פחות, אלא בעיקר מתבוננת על האינטנסיביות. על כך שההעדפות הללו – בהובלתו של צוות יורשי האוצרת – דחקו את הגיוון האנושי ואמנותי שהייתי מצפה לראות בביאנלה

סרג׳: קשה לי להביע דעה בעניין כי עוד לא הספקתי לבקר בביאנלה השנה ☹ אבל להבנתי הכוונה המקורית ב״סולמות מינוריים״ הייתה להתייחס לרגישות והפיוטיות שבעבודות, ולא כל כך במוצא האמנים. אולי זה השתבש בדרך. הזרם של האמן האנונימי ש״מגלים״ הוא גם לא חדש, אבל כנראה מקבל בוונציה במה משמעותית. את התנופה שמקבלים אמני המזרח התיכון קל להסביר (ולצערי יש לנו חלק ניכר בכיוון הזה)

הכי כיף זה להיות אספן, אבל אני אספן אובססיבי וכדי להמשיך לרצות את התיאבון צריך גם להתפרנס. אני יותר מ־30 שנה בשוק האמנות, משלב בין העולמות ומסתכל לטווחים ארוכים; קונה אמנים בתחילת הדרך, עוזר להם לבנות קריירה ובבוא הזמן מוכר חלק מהעבודות כדי לממן את הדור הבא

חגית: אינדיד… אז בוא נחזור לאפריקה ״שלך״ – מיהם האמנים שאתה מציג? האם אתה גם אוסף אותם? האם יש ביניהם ישראלים יוצאי אתיופיה?

סרג׳: בתערוכה אצל אריק מוצגים רק אמנים אפריקאיים מהיבשת עצמה. את כולם אני אוסף, ובעצם מדובר בעבודות מתוך האוסף שלי, שאני שמח להעביר למשמורת של אחרים (וגם שומר עבודות אחרות שלהם לעצמי…)

חגית: למה דווקא עכשיו?

סרזג׳: באופן אישי – אני תיכף בן 60, ומתחיל לחשוב על הפרישה ההדרגתית שלי והורדת קצב הפעילות וצמצום האוסף (של כ־2000 יצירות ב־5 יבשות) למימדים סבירים יותר 😊

חגית: אתה מייצג זן נדיר (בישראל במיחד) של אספן־משקיע־דילר. אתה נהנה להיות בעמדות השונות?

סרג׳: הכי כיף זה להיות אספן. אבל אני אספן אובססיבי וכדי להמשיך לרצות את התיאבון צריך גם להתפרנס ממשהו. אני יותר מ־30 שנה בשוק האמנות. מבין אותו די טוב, אני חושב, ויש לי תשוקה אמיתית ועין שיודעת לזהות אמנים מבטיחים. וכן, מאוד מאוד נהנה מהעשייה.

אני משלב בין כל העולמות ומסתכל לטווחים ארוכים. קונה אמנים בתחילת הדרך, עוזר להם לבנות קריירה ובבוא הזמן מוכר חלק מהעבודות כדי לממן את הדור הבא. להגיד לך שזו השקעה טובה בסופו של דבר זה יהיה עיוות שת המציאות. היה הרבה הרבה הרבה יותר כלכלי וקל להכניס את הכסף שהושקע לבורסה… אבל מה הכיף בזה?

חגית: אז מה שרואים אצל אריק בן שמחון אלה עבודות שירדו מהקירות שלך או שאמנים שאתה אוהב ומאמין בהם גם מבחינה מסחרית?

סרז׳: התשובה היא גם וגם

חגית: שיהיה בהצלחה ושנה טובה

---

Patterns
אמנות מאוסף סרג׳ תירוש Africa First
סטודיו אריק בן שמחון, נחלת בנימין 110
פתיחה: 2.9