אביגיל קולקר עושה ״רקמה רעה״, בקטע טוב

ההודעה באינסטגרם שהגיעה לאביגיל קולקר מארצות הברית הייתה מסוג ההודעות שצריך לקרוא פעמיים. מישהי ראתה חולצה שיצרה וביקשה לקנות אותה. אלא שהמישהי הזו לא הייתה עוד לקוחה, אלא האמנית האמריקאית ג׳ני הולצר – מהאמניות המשפיעות בעולם בתחום אמנות מבוססת טקסט, ומי שקולקר עצמה מצטטת בעבודותיה כבר שנים.

״זה כל כך ריגש אותי״, היא אומרת, ״לא בגלל הפוטנציאל השיווקי שבסיפור, אלא הודות למפגש הבלתי צפוי שנוצר דרך העבודה: אמנית שנמצאת בצד השני של העולם ראתה פריט שרקמתי ורצתה אותו. מבחינתי היה בזה אקט של אינטימיות מטורפת עם הולצר״.

בסיפור הזה יש משהו שמזקק היטב את העולם היצירתי של קולקר. היא בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, אבל לא מגדירה את עצמה כמעצבת אופנה; היא יוצרת גופי עבודה אבל מסתייגת מהגדרה חד־משמעית של עצמה כאמנית. כשהיא נשאלת מה היא עושה, התשובה שלה היא ״אני רוקמת״.

הקשר להולצר הוא לא מקרי: ״אני בן אדם של טקסטים. אני רוקמת המון טקסטים, אני לא מפחדת מהמילה הכתובה״. במשך שנים קולקר מצטטת את הולצר בדרכים שונות בעבודותיה, ומספרת שהולצר השפיעה עליה לא רק בשימוש בטקסט, אלא גם באופן שבו היא חושבת על השאלה מהי בכלל אמנות, ועל האפשרות להעביר אותה בין מדיומים.

מעצבת אופנה אני לא. ניסיתי ללמוד גם במדרשה לאמנות, גם שם הבנתי שאני ״לא״, ואחרי תקופה של חיפוש חזרתי לעשייה בידיים. לאט לאט הפכו הבגדים הקיימים למרכז העבודה והרקמה הפכה לשפה שלי

הטקסטים של קולקר נרקמים על מצעים שכבר יש להם חיים והיסטוריה משלהם. היא עובדת עם בגדים קיימים – סווטשירטים וטישירטים וינטג׳ וגם קימונו ישנים. את רובם היא מלקטת וקונה בחו״ל או ב־eBay. מבחינתה הבגד הוא לא רק מצע לרקמה. הזמן שכבר עבר עליו, התרבות שממנה הגיע וסימני השימוש שלו – הם חלק מהעבודה החדשה.

התפר הלא מושלם

קולקר סיימה את לימודיה בשנקר ב־2006 ועבדה תקופה קצרה בתחום, בין היתר כעוזרת מעצבת ובעיקר כמוכרת. ״אני צוחקת שאין בוטיק ישראלי של מעצבת מקומית שלא עבדתי בו כמוכרת. אני מכירה את כולן״. אבל די מהר הבינה שעיצוב אופנה במובנו הקלאסי הוא לא המקום שלה.

היא מעריכה את היכולת של מעצבים לעבוד בתוך מערכת של דרישות מסחריות, ולשמור על כתב יד אישי, אבל על עצמה היא אומרת ״מעצבת אופנה אני לא. ניסיתי ללמוד גם במדרשה לאמנות, גם שם הבנתי שאני ׳לא׳, ואחרי תקופה של חיפוש חזרתי לעשייה בידיים״.

אחד הניסיונות המוקדמים היה עם חולצות וינטג׳ לתינוקות שאותה שינתה אותה באמצעות עבודת יד. ״לאט לאט הפכו הבגדים הקיימים למרכז העבודה והרקמה הפכה לשפה שלי. אני רוקמת לפחות עשר שעות ביום. בכל מקום – בבית, באוטובוס, כשאני מחכה בתור. כל הזמן״.

אבל היא רחוקה מהמסורת של רקמה מוקפדת ומושלמת, ומתעקשת כמעט על ההפך. ״כשאומרים לי שאני רוקמת טוב, אני מתכווצת באי נוחות, כי אני יודעת שאני לא רוקמת טוב״. את הטכניקה שלה היא מכנה בחיוך ״רקמה רעה״ – התפרים לא אחידים, הקווים חופשיים והיד נוכחת בהם כל הזמן. אבל זהו בדיוק המקום שבו נולד כתב היד שלה, ושם היא שמחה להיות.

זה קו יד, זו שפה, זה גרפי. רקמה מושלמת אפשר היום לייצר באמצעות מכונה. דווקא התפר הלא מושלם, החד־פעמי, הוא זה שמכונה לא יכולה לשחזר

״זה קו יד, זו שפה, זה גרפי. רקמה מושלמת אפשר היום לייצר באמצעות מכונה. דווקא התפר הלא מושלם, החד־פעמי, הוא זה שמכונה לא יכולה לשחזר״.

בתוך השפה הזו נמצאים שורשים פאנקיסטיים. היא מתייחסת למסורת ה־DIY של הפאנק האנגלי של שנות ה־80, לתרבות שלקחה בגדים קיימים, פירקה, חתכה, חיברה ושינתה אותם באמצעות החומרים שהיו זמינים. לכן גם ההתערבות שלה בפריטי וינטג׳ נדירים היא לא מובנת מאליה. אספנים כבר העירו לה שהיא ״הורסת״ פריטים בעלי ערך כשהיא חותכת או רוקמת עליהם. אבל היא, בדרכה, לא מעוניינת לשמר אותם מאחורי זכוכית – היא מוסיפה להם שכבת זמן נוספת וזהות.

למרות שהעבודות שלה לבישות ונמכרות, קולקר לא חושבת במונחים המקובלים של קולקציות ועונות. ״אני לא מייצרת אופנה ברקמה שלי, אני מייצרת גופי עבודות״. כשהיא מרגישה שגוף עבודה מסוים הסתיים, היא עוברת לבא אחריו.

גם הגבול בין יצירה למסחר נשאר אצלה פתוח. היא מציעה את הפריטים למכירה, אבל גילתה שכשהיא מנסה לחשוב מראש מה הקהל ירצה ומה יימכר, היא בדרך כלל טועה. לכן היא מעדיפה להתחיל במה שהיא עצמה רוצה לעשות. ״אני מסיימת עבודת רקמה, מעלה אותה לאינסטגרם, ולרוב היא נמכרת מאוד מהר״.

לצד העבודה הזו היא מקיימת גם שיתופי פעולה, שמאפשרים לה לעבוד בקנה מידה אחר. ״בשיתוף הפעולה שעשיתי עם מאיה בש, לדוגמה, רקמתי מספר גדול יותר של פריטים, שנמכרו בחנות שלה״. גם אז היא לא פועלת במתכונת הקלאסית. נקודת המוצא נשארת אותה עבודת יד המזוהה איתה, ושיתוף הפעולה פשוט מאפשר לה להרחיב אותה מפריט יחיד לסדרה גדולה יותר.

אותה חירות מאפשרת לה גם להגיב באמצעות הרקמה לנושאים חברתיים. כשנתבקשה ליצור עבודה במיוחד לתערוכה ״הקיץ של אביה״ שתיפתח בחודש הבא בגלריה העירונית לאמנות עכשווית (אוצרים: גיא מורג צפלביץ׳ וקרן שפילשר) ועוסקת באלימות כלפי ילדים, היא ידעה בדיוק מה היא רוצה לרקום. ״הטקסט והבגד נפגשים באופן טבעי – אובייקט שנמצא בצמוד לגוף הופך למשטח שעליו אפשר לכתוב, להגיב ולמחות״.

לצד כל הדיבור על אופנה, אמנות ופאנק, קולקר חוזרת שוב ושוב לדבר הרבה פחות זוהר – עבודה. ״אנשים מתמסרים לתהליך העיצוב ולחיים היצירתיים, ושוכחים לעשות את העבודה השחורה. זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם״. אולי זו גם הסיבה שהרקמה מתאימה לה כל כך – היא דורשת זמן, ריכוז וחזרתיות. אי אפשר לדלג על מאות ואלפי התפרים בדרך אל התוצאה.

הסיפור על ג׳ני הולצר גם סוגר את המעגל – במשך שנים קולקר לקחה מילים של אמנית שהיא מעריצה ורקמה אותן אל תוך העולם שלה. יום אחד, בצד השני של האוקיינוס, אותה אמנית ראתה את מה שקולקר עשתה – ורצתה ללבוש אותו.

---

הקיץ של אביה
אוצרים: גיא מורג צפלביץ׳ וקרן שפילשר
הגלריה העירונית לאמנות עכשווית, שדרות ויצמן 20, רמת השרון
פתיחה: 18.9