כל מה שחשוב ויפה
נועה אירוניק. צילום: טאנצ׳ בולוטיניקוב
נועה אירוניק. צילום: טאנצ׳ בולוטיניקוב

20 ומשהו // נועה אירוניק

היא מוצאת קסם בגסות הישראלית (ומתחברת לסמלי סטטוס מתולדות האמנות); לא תמיד יש לה כוח לריב ולהטריל (אבל חושבת שהמערכת צריכה להתעדכן); שנתיים אחרי הלימודים, עם תערוכות בחו״ל ובארץ, נועה אירוניק עושה מה שבא לה. וזה עובד

נועה אירוניק, 27, ציירת, תל אביב (במקור מאילת).

ללמוד לצייר עם יוטיוב ובאנגים

גדלתי במשפחה דתית־לאומית וההורים שלי נפרדו כשהייתי בכיתה ב׳. אמא שלי נהייתה רפורמית עם הזמן, אז נהייתה דואליות מצחיקה, כי הייתי שומרת שבת כן שבת לא. אפילו למדתי באולפנה עד כיתה ח׳. אמא שלי גידלה אותי לבד וכשהייתי בת 13 עברנו לאילת, להתחיל מחדש.

אני מגדירה את עצמי כאילתית – בדיבור, בהתנהגות, בחשיבה – השנים הכי מעצבות בחיים שלי קרו שם. אני מהפריפריה פול־און. אילת נשארה באייטיז, כולם שם סטלנים. זו עיר הארדקור אבל גם מאוד צ׳יל, במקביל.

אני מציירת מאז שאני זוכרת עצמי ואמא שלי מאוד עודדה את זה. היא הייתה מורה לרישום ואמנית ויטראז׳ לפני הגירושים, אבל החיים אילצו אותה לשנות כיוון. לא גדלתי בבית עם שיח על תרבות וטיסות למוזיאונים בחו״ל. ציירתי ממקום של הנאה, לא ראיתי בציור אופציה מקצועית.

למדתי מוזיקה ותיאוריה ובכלל רציתי להיות מוזיקאית. התעלמתי מהאמנות הפלסטית ורק בגיל 19 חזרתי לצייר. קניתי בדים וצבעים ולימדתי את עצמי לעבוד בשמן, עם יוטיוב ובאנגים. ממש גיליתי את התשוקה שלי בציור.

נרשמתי ללימודי תקשורת חזותית ואמנות בבצלאל ובשנקר. התקבלתי, אבל החלטתי לעזוב לארצות הברית. זו הייתה תקופה מבלבלת ולא בריאה, ניסיתי לברוח מעצמי. גרתי שם כמה חודשים, אבל לא הצלחתי למצוא עבודה בגלל שלא למדתי בקולג׳. הייתי צעירה מדי, זרה מידי, ובעיקר לא מלומדת. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה ״אני צריכה לחזור ללמוד, מה עשיתי?״.

למזלי, שנקר הבינו את הסיטואציה על אף שהסמסטר כבר התחיל, ועליתי על טיסה הביתה.

נועה אירוניק. צילומים: מ״ל

נועה אירוניק. צילומים: מ״ל

ערסית מדי לאקדמיה

בגיל 21 התחלתי לימודי אמנות בשנקר, וזו הייתה חוויה מורכבת. הרגשתי שאני צריכה לשנות את עצמי כדי להשתלב ושאני ערסית מידי לאקדמיה, ולא שכחו להזכיר לי את זה. הבאתי רפרנסים שהמרצים לא הבינו, כמו תרבות אינטרנט. חשבו שזה מטופש וקראו למה שאני עושה ילדותי.

ברור שזה היה ילדותי, הייתי צעירה אז יצרתי תוכן צעיר. בכל זאת דאגתי להיות אקטיבית, לשמור על קשר עם מרצים, לעשות דברים אקסטרה. מבחינתי הייתי סטודנטית מעולה, אבל יכול להיות ששנקר לא יסכימו איתי. אין לי אישיו עם המערכת כמכלול. אני חושבת שהמערכת צריכה להתעדכן, היא מנוהלת על ידי גברים מבוגרים – אין מרצים צעירים ואין מספיק מרצות בפרט.

אני פועלת ככה, כי אני מבינה רק מצבי קיצון; תגובות מעודנות או רמזים עוברים לי מעל הראש. יכול להיות שאשנה את דעתי עוד שנה, אבל כרגע אני במקום ובגיל של לעשות מה שבא לי

בשנה ג׳ התחלתי לעבוד על הדימויים של הרוכבים – הגעתי אליהם באחד מהטיולים שלי בגוגל אימג׳ס. בהתחלה חיפשתי תאונות דרכים של בעלי חיים וכלי רכב, ההתנגשות של האורגני והמכאני יחד ממש הדליקה אותי. החיפוש לקח אותי לתאונות של כרכרות, ואז לתאונות מתחרויות רכיבה, שזה פשוט פאקינג יפה:

הכל סופר צבעוני, המדים בצבעי נאון, הדשא ירוק והחיות האציליות שנופלות. זה אבסורדי וכאוטי. סוס הוא מוטיב מאוד עתיק בציור, מציורי המערות עד לרנסנס ולציורים של דיקטטורים. סוסים הם סמל סטטוס, זו חיה טעונה. רציתי לעשות אמנות עכשווית אבל עם עוגן בעבר, לבנות מתוך בסיס היסטורי חזק.

אבירים פוסט פוסט מודרניים

מאז הקורונה אני מנסה להביא יותר מעצמי לתוך העבודה, מהזהות הישראלית שלי, מאילת, מהבית עם ההומור העקום ומהטלוויזיה ששרפה לי את המוח. למשל הציור של הסוס עם השקית על הראש – סיטואציות כאלו עוברות לי בראש, אני מגחכת ביני לבין עצמי ועושה סקיצה. כמו בכל אספקט אחר בחיים שלי, אני בעיקר מצחיקה את עצמי ומה שיוצא יוצא.

עשיתי כמה ציורים של קרבות סוסים והמרתי את האבירים לגברים ישראלים ערסים, אבירים פוסט פוסט מודרניים, שנלחמים על הכבוד שלהם. הדמויות בציורים שלי אמנם נראות מגוחכות, אבל הן מהוות ייצוג של המשיכה שלי לגס, לגבריות החייתית שמייחדת אותנו כמזרח תיכוניים – מערביים. הן מאוד קריקטוריסטיות ופראיות, משהו בשפה הזו מאפשר לי אקספרסיביות מוגברת.

אני פועלת ככה, כי אני מבינה רק מצבי קיצון, תגובות מעודנות או רמזים עוברים לי מעל הראש. יכול להיות שאשנה את דעתי עוד שנה, אבל כרגע אני במקום ובגיל של לעשות מה שבא לי.

birds

ניתוק לצורך קירוב

ההליכה לעבר ישראליות או מקומיות הגיעה מתוך רצון להביא יותר מעצמי. היום אני מרגישה יותר שלמה, כבת אדם וכיוצרת, להכניס את עצמי חזרה פנימה. כמו לצאת עם מישהו חודשיים – באיזשהו שלב את תפליצי לידו. עכשיו אנחנו בשלב של להשאיר את הדלת פתוחה בשירותים (עם הציורים שלי כן?).

קודם לא הייתי מוכנה, וקצת התביישתי להיות עצמי. הרגשתי שאין לי מקום בשיח. התמיכה שאני מקבלת מחבריי האמנים ומהשיח הגלובלי שרואים באינסטגרם, עזרה לי להבין שיש לי מקום להיות עצמי ללא פשרות. אני לא מתביישת בישראליות שלי. לא במובן שאצייר עבודות על פוליטיקה ואפרטהייד, אבל יש כאן קסם מקומי, וזה שיחוק להכניס אותו בעיניי. החברה הישראלית היא מאצ׳ואיסטית ולא מתנצלת. לטובה ולרעה. זו לא ביקורת, להפך, זו היקסמות.

קודם לא הייתי מוכנה, וקצת התביישתי להיות עצמי. הרגשתי שאין לי מקום בשיח. התמיכה שאני מקבלת מחבריי האמנים ומהשיח הגלובלי שרואים באינסטגרם, עזרה לי להבין שיש לי מקום להיות עצמי ללא פשרות

בכל דבר יש ביקורת, אבל ביקורת היא לא דבר שלילי. אני זוכרת שכתבו לי פעם טוקבק על איזה קל זה להתברג בעולם האמנות משנאת גברים. ברור שיש לי ביקורת וברור שנכוויתי, אינטראקציות בין נשים וגברים הן מורכבות, אז יש לי מה להגיד על זה. אבל האם מה שאני עושה הוא מחאתי נגד? לא. אני לא נגד, אני מביאה פרספקטיבה שאפשר לראות מכמה כיוונים.

באחד הציורים הרוכב והסוסה מתנקשים זה בזו: הסוסה משתינה עליו ומצד שני הוא דוקר אותה בעין, כאילו עושה לה כריתת אונה – שיטה שהייתה נפוצה לטיפול בנשים היסטריות בעבר. האילוף הקל ביותר. ספורט הוא דוגמה טובה, אבל הכול עובד ככה. הייטקיסטים מכורים לאפרים, נשארים ערים מול המחשב 20 שעות, דופקים משכורות. הכול מאוד אגרסיבי ורעיל ברגע שעושים זום אין.

באמצעות משהו זר, אני בוחרת לדבר על דברים יומיומיים. אם הייתי מציירת מישהו בפלאפל יש קונוטציה מיידית, ישר נדמיין את עצמנו בתוך הסיטואציה, כי היא הרבה יותר מוכרת לנו. ההזרה הזו שיש בעבודות שלי היא חלק אקוטי מתוך הסיפור, ניתוק לצורך קירוב.

 להמשיך את הציור מחוץ לבד

כשסיימתי את הלימודים הגשתי לקול קורא לתערוכה בדנמרק. חשבתי ״טוב, מה הסיכויים?״ והתקבלתי. נסעתי עם העבודות מגולגלות כמו ציוד סקי על המטוס. במאי השנה הצגתי במילאנו, בלונדון ובגלריה רוזנפלד.

הגלריה במילאנו – Plan X – פנתה אליי דרך האינסטגרם. זו גלריה יחסית חדשה שמנסה לתת תשובה עכשווית לגלריות המסורתיות יותר. בלונדון הצגתי תערוכה קבוצתית עם קולקטיב ההדפס של Moosey art, שעובדים עם ציירים מכל העולם ומייצרים הדפסי רשת של הציורים במחירים נגישים. בתערוכה בגלריה רוזנפלד, ״חיות מחמד״, הצגתי לצד האמנים איזבלה וולובניק (חברה מאוד טובה שלי) ואלעד רוזן.

הצגתי עבודת קרמיקה עשויה מאריחים פורטוגזיים מסורתיים, מכשול רכיבה עשוי עץ שחסם את חלל החדר, ומעליהם ציור של אדם מנשק גביע עם ההשתקפות העצמית שלו. הציור השתקף בגלזורה של האריחים על הרצפה, ומשם המשמעות המשולשת של שם העבודה ״מלא בעצמי״.

אני אנצל כל הזדמנות להציג מיצבים. החוויה הכוללת של הצבה שמשתלטת על החדר ומפעילה את תנועת הצופה מרתקת אותי. הציור הנרטיבי המסורתי לא נגמר בחלל הבד, הסיפור יכול להמשיך מחוצה לו.

להטריל את עולם האמנות

ביולי האחרון השתתפתי ברזידנסי בן חודש בלונדון, ב־Unit1 gallery workshop; גם שם הצגתי עבודת אינסטליישן. ניסיתי להביא את המהות של תרבות הטראש הבריטית, שאני מכירה כצופת ראליטי אדוקה. הצגתי ציור של אישה ערסית בהריון, מעיר קטנה, אוחזת תינוק. לצידה חיתוך לייזר שתפקד כחלון צפייה, דימוי גבר שרוכב על סוס לתוך האופק.

בקצה התערוכה הוצב הפוזיטיב של החיתוך של הרוכב והסוס, כמעין פאנצ׳ סופי לבדיחה (העצובה) על האישה העממית, שהחבר העשיר שלה עזב כדי לחזור למסלול שהמשפחה שלו ייעדה לו. אני ציירת בכל רמ״ח איבריי, אני הכי נהנית מציור, אבל כצופה הרבה יותר כיף לי לחוות מיצב, והכי מרגש אותי לעבור דרך הצבה. החוויה של צפייה במיצב היא כל כך אגרסיבית וכוללת, את ממש בתוך זה.

מה שאני עושה הוא פרובוקטיבי מעצם היותי קיימת, אבל לא כל הקיום שלי הוא לצעוק ולגדף. אני עושה מה שאני רוצה ולפעמים זה מעצבן אנשים. וזהו. אני לא יודעת למה

אני מעריצה גדולה של מאוריציו קטלן, בעיקר בגלל שהוא מטריל את עולם האמנות כל הזמן. בזמן התערוכה ברוזנפלד ניגש אליי בחור שאני לא מכירה ואמר לי ״ואי נועה ממש התאכזבתי. התערוכה מעולה, אבל ציפיתי ממך להטריל יותר״. אמרתי לו שלא תמיד יש לי כוח לריב.

מה שאני עושה הוא פרובוקטיבי מעצם היותי קיימת, אבל לא כל הקיום שלי הוא לצעוק ולגדף. אני עושה מה שאני רוצה ולפעמים זה מעצבן אנשים. וזהו. אני לא יודעת למה. אני לא רואה בעצמי, במה שאני אומרת או יוצרת משהו פרובוקטיבי וקיצוני. אני מקבלת תגובות של ״ואו זה קצת הרבה, זה לא לכולם״.

תוצר לוואי של האינטרנט

אני לא רוצה שום דבר מלבד להיות אמנית טובה ומצליחה. זה לא קל, זה תובעני, זה מלווה בהרבה סטרס, וחוסר הוודאות בתחום יכול להאפיר את השיער העיראקי שלי בדקה. אני אוהבת את מה שאני עושה וזה העיקר עבורי.

אני לא באה לייצג, אבל אני שמחה שאנשים יכולים לראות את עצמם בעבודה שלי. אני מי שאני, לטוב ולרע: אני ההורים שלי, שמעולם לא היו צריכים להכיר; אני תלמידת אולפנה; הפריקית מהסנטר; ילדת פנימייה; אילתית שעבדה בטיילת; חצי עיראקית חצי אשכנזייה; אני פה גדול שלא יודע מתי לשתוק; אני תוצר לוואי של האינטרנט.

הקורונה נתנה לי זמן להסתגר בסטודיו, להתנתק מכל הרעש מסביב, להשיל חלק מהטראומה של הלימודים והשיח האקדמי, להתמקד בלצייר מה שאני רוצה, ואיך שאני רוצה. כי במילא העולם ייגמר מתישהו, ומי כבר יראה או יזכור את זה? אז פאק איט.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden