כל מה שחשוב ויפה
סאלי אן פרידלנד, רטרו. צילומים: אביעד פוקס
סאלי אן פרידלנד, רטרו. צילומים: אביעד פוקס

סאלי אן פרידלנד: ״בשביל ליצור צריך אומץ, ובשביל אומץ צריך את היצירה״

במופע החדש ״רטרו״ הכוריאוגרפית סלי אן פרידלנד חוזרת לעבודתה ממלחמת המפרץ, דב הוז 19, ומפגישה אותה עם האקטואליה של 19 Co-Void. העולם הפנימי של הבית

בירכתי הבמה המוחשכת ניצב שולחן עץ כבד. לאט לאט, מתוך האפלה, מגיחות שתי נשים: האחת תמירה וארוכת גפיים, שיערה הבהיר אסוף בהידוק על קודקודה ולגופה שמלה פרחונית ארוכה. השנייה צעירה ממנה, עטויה חולצה ארוכה ומכנסיים צמודים. תנועותיה נמהרות ונסערות יותר, שיערה הארוך פזור ונע בגלים, בקצב החד של ניד ראשה.

במשך דקות ארוכות השתיים משתמשות בשולחן ככלי משחק שבו הן מתמסרות, או שמא כמקלט, שתחתיו הן מסתתרות מפני איום המבושש להגיע. הן מטיחות את גופן על גבי משטח העץ המצולק, זוחלות תחתיו, מתחרות זו בזו על מקום ישיבה בקצותיו, כאילו היה טריטוריה שיש לכבוש והן חיילות בצבא הרודף אחר שלל רהיטים.

לרגעים הן נראות כמו תמונת מראה זו של זו: האחת עומדת יציבה ומתוחה בעוד שהשנייה כפופה, כמעט קורסת אל הקרקע. לפרקים הן נדמות כאחיות המוצאות מחסה זו בזרועותיה של האחרת, נבלעות בחיבוק שהופך במהרה למחווה הודפת, מתגרה.

הופעתן ומחוותיהן הגופניות, המנוגדות אך משלימות, נראות כהד למחשבה על רעות נשית, כמו גם על התמורות שעוברות בגוף ובתודעה הנשית בחלוף הזמן – מנעורים לבשלות, מחרדה להתייצבות, ממשחק עליז למאבק עויין, מפתיחות לסגירות וחוזר חלילה.

ככה אומרים את זה? תקיעות?

על רקע התגרה המתפתחת בין שתי הרקדניות נשמע שוב ושוב צליל הקלטה של משיבון טלפון. בין צפצוף אחד למשנהו, קול נשי צרוד משאיר מסרים הנושאים אופי של וידוי. ״ככה אני, אני כזאת תקועה״, מבשרת האישה בהודעות הקוליות, כמודה בתבוסתנות בפני פסיכולוג או כומר מוודה על מצבה המנטלי. מבטאה כבד והיא מתקשה להגות חלק מהמילים בעברית. ״זה מצב של תקוע… ככה אומרים את זה? תקיעות?״.

הדמות המתוודה נטולת הגוף, שקולה מרחף בחלל – מהגגת על ציפייה מתוחה בשעות הלילה המאוחרות, שבהן היא מקווה שמישהו או משהו יגיח מאחורי דלת ביתה ויציע נחמה או פתרון לתקיעות שבה היא לכודה – היא לא אחרת מהכוריאוגרפית, סאלי אן פרידלנד, ילידת דרום אפריקה, שהייתה אז עולה חדשה יחסית.

את הדואט המתקוטט תחת הכותרת ״דב הוז 19״ יצרה ב־1991, בשיאה של מלחמת המפרץ, כדואט עם ענבל פינטו. ממרחק הזמן, בעיצומו של משבר אחר, בדמות מגפה עולמית המסרבת להיעלם, פרידלנד החליטה לבקר מחדש את אחת היצירות המשמעותיות ביותר ברפרטואר שלה, וכעת הוא עולה בעיבוד מחודש.

סאלי אן פרידלנד. צילום: יונתן הירשפלד

סאלי אן פרידלנד. צילום: יונתן הירשפלד

הגרסה החדשה, המוצגת בימים אלה במרכז סוזן דלל, במסגרת פסטיבל Tel Aviv Dance היא הפרק הראשון מתוך מופע בן שני פרקים, שפרידלנד מכנה Retro. בפרק השני עולה עבודה חדשה – 19 Co-Void, שיצרה פרידלנד במהלך 18 החודשים האחרונים, בין סגר אחד למשנהו.

גם במחול הזה, רהיט ביתי הוא העוגן שעליו נתלות שתי רקדניות צעירות, המלהטטות לאורכה ולצידה של קורת עץ ארוכה – ספסל סטנדרטי מאיקאה בעל ארבע רגליים, מהסוג שניתן למצוא כקישוט בבתים עירוניים רבים. הרקדניות, הנעות בתזזיתיות האקספרסיבית המאפיינת את שפתה התנועתית של פרידלנד, דוחקות זו את זו על גבי הספסל ומחוצה לו. הן מרכיבות את רגליו ומפרקות אותו, נושאות אותו לאורך ולרוחב הבמה, מנתרות על גביו ומתרסקות, משתרעות עליו למנוחה קצרה וניעורות לחיים, רק כדי להתקיף זו את זו בשנית, בדיאלוג תנודתי רווי תוקפנות שמהולה בהומור ובעדנה.

לנוע מתוך הריק

יצירה בתגובה למשברים ובמהלכם אינה זרה לפרידלנד בת ה־69, ילידת קייפטאון שהגיעה לישראל אחרי הכשרה נרחבת כרקדנית בלט בלהקות מחול בדרום אפריקה ובגרמניה. בארץ רקדה בלהקות בת דור ובת שבע, לפני שפנתה ליצור כוריאוגרפיה. ב־2002 הקימה את להקת המחול DDC – Dance Drama Company, ואת העבודות שיצרה עבור הלהקה וכיוצרת עצמאית הציגה על גבי במות נחשבות ופסטיבלי מחול בישראל, בדרום קוריאה, בשוודיה ובארצות הברית. כיום היא פועלת במסגרת להקה הנושאת את שמה, ומשמשת כדרמטורגית ביצירותיהם של כוריאוגרפים אחרים.

בראיון ל״הארץ״ ב־2019, עת עבדה על המופע Like a Ladybird, פרידלנד סיפרה בגילוי לב על התמודדותה עם סרטן הגרון והמשך העבודה במהלך ולאחר ההחלמה. גם המופע החדש עטוף בנסיבות כאובות, והוא מוקדש לבעלה, סשה, שנפטר לאחרונה.

״השנה וחצי האחרונות היו התקופה הקשה ביותר בחיי. זה היה הלם מוחלט, דיכאון וריקנות נוראית. פשוט ריק. אין כלום, מהבוקר עד הערב. להיות סגורה בבית, בחוסר וודאות, בלי להיות מסוגלת לתכנן, לעבוד או להופיע״, אומרת פרידלנד בראיון לפורטפוליו.

לדבריה, לאורך כל תהליך העבודה, לא הייתה משוכנעת שתוכל להעלות את המופע. ערב הגאלה היה עבורה נקודת מפנה: ״להגיע לערב הזה ולראות את כל האנשים שהגיעו במיוחד…״, היא מהרהרת ולוקחת נשימה עמוקה. ״זה היה כל כך מרגש. אנחנו לא היינו בטוחים בכלל שאנשים יגיעו לראות. את עובדת ואת לא יודעת אם אפשר יהיה לקיים מופע, ואם יהיה מופע אז איך נעשה את זה? יסגרו אותנו שוב? וגם אם יהיה מותר להופיע, את בכלל לא יודעת אם יגיע קהל. והוא הגיע. אני אסירת תודה.

״היועצים האמנותיים של המופע הם שני אמנים מופלאים שאני משתפת איתם פעולה לאורך הדרך וגם מלווה את העבודה שלהם, אבי קייזר וסרג׳יו אנטונינו. אבי וסרג׳יו הם גם שכנים שלי, והמפגשים איתם במהלך הסגרים היו קרן אור גדולה. בתוך החששות והלבטים, והריק הטוטאלי הזה שהרגשתי, זה היה נפלא שאפשר היה לצאת לרחוב ולשבת על ספסל עם שניהם, להתייעץ, לדבר, להעלות רעיונות ואפילו לצחוק״.

על אף האתגרים שהציבה בפניה התקופה האחרונה, פרידלנד מוצאת שדרך התנועה היא יכולה להתרפא ולהביע את עצמה. כשאני תוהה אם המצב המורכב לא שיתק את הדחף היצירתי, היא משיבה: ״בהתחלה כן, כי את לא יודעת מה יקרה, ואת פשוט נמצאת בתוך הבית, בלי לראות אנשים, בלי לשמוע קולות אחרים, בלי לדבר. כל מה שיש סביבך זה רק שקט ושקט. המון בדידות. הרבה עצב. אבל בסוף זה מגיע. בשביל ליצור צריך אומץ, ובשביל אומץ צריך את היצירה. וזה מה שנותן לי את הכוח״.

חזרות למופע רטרו. צילומים: רמי פלדמן

חזרות למופע רטרו. צילומים: רמי פלדמן

שמה של היצירה החדשה שהיא מציגה, 19 Co-Void, משקף בפשטות את הסערה הרגשית בה הייתה נתונה: ״ניסיתי כל מיני שמות לעבודה, בסופו של דבר הבנתי שזה השם. אם יש לי את דב הוז 19, ועכשיו מתרחשת COVID 19, אז זה מאוד מתאים, ה־19 הזה בכותרת. וככה נולד משחק המילים הזה, Co-Void, שנובע מהמילה האנגלית Void, כלומר ריק״ .

כשאני תוהה אם המילה הלועזית Co, שמשמעותה ״משותף״ או ״הדדי״, מרמזת על כך שהדואטים עוסקים במידה רבה בחברות נשית ובקשר בין בני אדם, פרידלנד אומרת שזו מחשבה שאינה זרה לה. ״אני לא יודעת להגיד אם העבודות מדברות בעיקר על חברות, אבל מחשבה על קשר זו מחשבה שתמיד נמצאת שם.

״את ׳דב הוז 19׳ יצרתי מתוך השיח והחברות עם ענבל פינטו, שבהתחלה הייתה תלמידה שלי וכיום אני לומדת ממנה ויש בינינו קשר חברות עמוק וארוך שנים, למרות פערי הגיל. בכלל, כשאני עובדת זו תמיד עבודה עם ובשביל אנשים. ועכשיו אני לגמרי מוקפת בנשים. כמעט כל מי שלקחה חלק במופע הזה היא אישה, ואני מאוד שמחה על העוצמה הנשית הזו״.

הפואטיקה של החלל הביתי

החוט המקשר בין שתי העבודות ועמוד התווך של שתיהן הוא מבטה הנוקב והחומל של פרידלנד על האפשרויות התנועתיות והרגשיות שעולות מתוך העולם הפנימי, הדומסטי; זה השגרתי ממנו אנו מבקשים לברוח ביתר שאת בתקופה העכשווית.

במהלך הצפייה הרצופה בשתיהן, עלו בדעתי מילותיו של הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר, שספרו ״הפואטיקה של החלל״ (1958) בוחן את האלמנטים הפנומנולוגיים של הארכיטקטורה והאמנות: ״אנחנו מנחמים את עצמנו על ידי כך שאנחנו חיים בשנית זיכרונות של הגנה. זיכרונות של העולם החיצון לעולם לא יהיו בעלי אותה טונאליות כזו של הזיכרונות הביתיים. באמצעות החזרה אל אותם זיכרונות, אנחנו מוסיפים חומר אל ארכיון החלומות שלנו״ (בתרגום של כותבת שורות אלה).

נראה כי דרך התנועה, פרידלנד מייצרת תחביר אישי משלה, המהרהר ומערער את התפיסה שלנו אודות החלל הביתי. הבט דומיננטי בשני הפרקים של Retro הוא הימצאותם של חפצי הבית על גבי הבמה. אצל פרידלנד החפצים אינם תפאורה דוממת אלא כלי שרת בידיהן של הרקדניות, אוביקט כלפיו הן מתנגדות, שבו הן נתמכות ושדרכו הן מספרות מבלי מילים, סיפור על הקירבה הנפרמת בחלל הביתי הסגור.

שולחן העץ שמככב ב״דב הוז 19״ הוא אותו השולחן שבו השתמשה בשנות ה־90 כשהיצירה הוצגה לראשונה. הוא הגיע איתה לארץ מדרום אפריקה, והיה חלק מדירתה בתל אביב, בכתובת שעל שמה נקראה העבודה.

נוכחותו על הבמה שספק מכבידה על הרקדניות ספק מקרקעת אותן, נראית כמו פרשנות כוריאוגרפית לדברי בשלאר בדבר התחייה המחודשת של זיכרונות מגנים. פרידלנד עצמה מתייחסת אל השולחן באהבה השמורה לחבר קרוב, ומשתפת אותי בצחוק ש״ממש לא היה ברור שהוא ישרוד ויגיע למופע. היינו צריכות לעשות לו ניתוח, הוא עבר כל כך הרבה״.

גם ספסל העץ, שסביבו נבנות תמונות משעשעות ואינטימיות ב־19 Co-Void הוא בעל חשיבות מרכזית באופן שבו פרידלנד תופסת את מעשה היצירה. ״בשלב מסוים בתהליך העבודה, עלתה האפשרות שהרקדניות יפרקו וירכיבו את הספסל. בהתחלה אמרתי: ׳מה פתאום׳, זה היה נראה לי רעיון משוגע. אבל זו מטאפורה נכונה וברורה לחוסר היציבות של כל התקופה האחרונה״, פרידלנד נזכרת.

מסתמן כי העבודה עם אוביקטים ביתיים, שנושאת אופי כה אישי, אפשרה לפרידלנד להחדיר אלמנטים חושפניים במיוחד לעבודה. באחד מהרגעים העוצמתיים ביצירה, רקדנית אחת פורצת בצחוק מתגלגל שמלווה אותה עד יציאתה מהבמה. הצחוק הופך למדבק וחולף בין הרקדניות כמו גל רוטט, עד שאחרת נחנקת ופורצת בבכי.

לשאלתי פרידלנד משיבה שהביטוי הקיצוני לאבל התפתח במהלך החזרות: ״יש שחקנים שאפשר להגיד להם לבכות on cue, וזה לא אותו הסיפור עם רקדנים. לראות רקדן מדבר או צוחק או בוכה, זה להראות את החלק הכי חשוף שלו. רקדנים הם כביכול כבר חשופים, כי את רואה את כל הגוף שלהם, אבל להשמיע את הקולות הפנימיים שלהם זה ממש כמו להראות אותם עירומים.

״זה נולד תוך כדי תהליך העבודה, ואני מודה מאוד לרקדניות על הנתינה שלהן. החלק הזה לא יכול להיראות אותו דבר כל פעם, ואני מניחה שזה ישתנה ממופע למופע. זה מתפתח תוך כדי תנועה״.


רטרו 
כוריאוגרפיה: סאלי אן פרידלנד
רקדניות: נועה שביט, נטע הייניק, נעה בר, שירלי ברבי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden