אורית חסון ולדר: ״ציפור בלי מקור״, בדיקת מקורות מלאכותית

חגית: שלום אורית, ברכות על התערוכה ״ציפור בלי מקור״, שאצרה גליה בר אור במוזיאון פתח תקווה

אורית: תודה רבה

חגית: לפני שניכנס לתערוכה, ספרי בכמה מילים על עצמך – את אמנית ומרצה לאמנות הרבה שנים, אבל את לא מרבה להציג

אורית: זה נכון, אני מאוד ביקורתית והתהליכים אצלי איטיים 😊 אני אמנית, מרצה בסמינר הקיבוצים ובתוכנית לאמניות מהמגזר החרדי, ובשנים האחרונות גם יועצת אמנותית ללובי מקום לאמנות ומלווה מספר אמנים באופן אישי. תערוכת היחיד הקודמת שלי הייתה בגלריה מאיה

חגית: איפה התחלת לעסוק באמנות ואיך התפתחה דרכך האמנותית?

אורית: למדתי במדרשה לאמנות ואחר כך באוניברסיטת תל אביב. כשסיימתי את המדרשה ציירתי ופיסלתי והתערוכות הראשונות שלי היו במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ובמוזיאון הרצליה. הצגתי גם בגלריה השיתופית – אולי הראשונה – גלריה לימבוס

אורית: במוזיאון פתח תקווה הצגתי לפני למעלה מעשור, באוצרותה של דרורית גור אריה שניהלה את המוזיאון שנים רבות. אז התחיל העיסוק שלי בביוגרפיה ויצרתי עבודת אנימציה שנקראה ״חברון, בנה לך בית בנה לך משפחה״. בעבודה יצרתי את המשפחה של אבי כדמויות אנימציה, בהשראת משחק המחשב סימס.

אני אוהבת לעשות דברים שאין לי מושג בהם וללמוד אותם. מפחיד אבל כיף. וגם הפעם נכנסתי לטריטוריה מסובכת של מוזיקה ולמדתי אותה תוך שיתוף פעולה עם מוזיקאים

חגית: אכן התערוכה משוטטת בטריטוריה לא פשוטה בכלל – מצד אחד מוזיקה ופסטיבלים, בעיקר כאלה ״של פעם״, ומצד שני ילדות, עדות ושאלות של שייכות. יש בה איזכורים של ביאליק ויהדות בבל, פיוט וזמר עממי – מאיפה הגיע כל העושר הזה?

אורית: בשנת 2020 יצרתי מופע מוזיקלי עם סולן רוקפור אלי לולאי, לאירוע הנעילה של התערוכה ״באוהאוס חברתי״ בפירמידה בחיפה. והווידאו של ההופעה ההיא מוצג כעת לראשונה בתערוכה במוזיאון פתח תקווה. גליה בר אור הייתה אז המנהלת האמנותית והאוצרת של גלריה ״הפירמידה״.

במהלך העבודה לקראת התערוכה הנוכחית, גליה הציעה ״לחזור למסלול המוזיקלי״. חזרתי לשיחות שניהלתי לאורך שנים עם הדוד שלי חנוך חסון, שבילדותי היה העורך ומפיק של פסטיבלי הזמר העברי, והבנתי שנמצא השער והמחולל לתערוכה, וזה השיר ״בין נהר פרת ונהר חידקל״. הוא קשור לזהות מזרחית, לסוגיות פוליטיות, בין הנהר לים, וסביבו הכול התגלגל ונוצר.

בילדות המוזיקה הייתה נוכחת במשפחה שלי תמיד, ובכל שנה נסענו לפסטיבל הזמר בבנייני האומה, כי דוד שלי היה העורך ומפיק של פסטיבלי הזמר, והשפיע על הקאנון. הוא סיפר לי שנסע להביא את שלמה ארצי שהיה סולן בלהקת חיל הים, לשיר בפסטיבל הזמר. הוא היה מי שהציע ליהודית רביץ לשיר את ״סליחות״, השיר שאיתו התפרסמה. היה לו חלק חשוב בהיסטוריה ובתחייה של הזמר העברי

חגית: אבל כדרכך, לא הלכת לחפש את כוכבי הזמר העברי ואיך הם צצו שם לראשונה, למרות שאלה סיפורים שהיו יכולים להחזיק תערוכת בלוק באסטר…

אורית: נכון. הפסטיבל והכוכבים הם חלק מהילדות שלי, אבל זו הייתה נקודת יציאה. כשראיינתי את חנוך, שהוא אח של אבא שלי, שאלתי על המוזיקה במשפחה. איזו מוזיקה שרה הסבתא שלי, חמדה, שהגיעה מסוריה? ומה שר סבא שנולד בחברון? והוא נזכר שסבתא שרה שיר אחד – וזמזם לי את ״בין נהר פרת ונהר חידקל״, זה לחן ממקורות תורכיים וערביים.

ולא משנה אם זה נכון או לא נכון – כי באמנות יש דיון על אמת ועל בדיון, ומה שזוכרים או מה שמספרים (כמו בפסיכולוגיה או בטיפול בטראומה). יש יחסים מורכבים ושאלות של אמת ובידיון ואיך אני מספרת סיפור, בטח בפוסט־מודרניזם עם ריבוי הנרטיבים, ובעידן הפוסט אמת

חגית: בחרת לטפל בשיר מאוד ייחודי, שבאמת מעלה שאלות על המקום הזה והמקום ההוא, ומאין באנו ולמי שייך המקום (ולמי שייך השיר, בהשאלה). שיר כמיהה אוריינטליסטי, שכתב ביאליק. מצד אחד את קושרת אותו לכאן ועכשיו, עם ביצוע ראפ של נעה שבתאי, ומצד שני למקורות עיראקיים, תורכיים, סוריים, ארץ ישראליים – כל הסהר הפורה וארדואן אצלך על השולחן

אורית: נכון. את השיר כתב ביאליק כשהיה ברוסיה, והוא מספר על תשוקה של בחורה שמחכה לאהוב, לבן הזוג הנכסף. ומעבר זה שיש בו הרבה רפרנס ורמזים לשיר השירים, הוא שיר כמיהה לארץ ישראל. התחלתי לחשוב איך ״בין הנהר לים״ מהדהד את שלילת קיומה של הארץ, וגם את הנהרות מן התנ״ך, ולשאול איך השיר הזה היה עובר היום, בגירסה חדשה.

אמא שלי נולדה ועלתה מעיראק וסבתי מצד אבא מסוריה, אבל מבחינתי, התערוכה היא לא מסע להבנת השורשים המשפחתיים והתרבותיים. זאת לא מחווה נוסטלגית ולא הזיכרונות שלי. החזרה לאותנטי ולמקור הייתה עבורי מלאכותית, בגלל שאין לי שורשים שם וזה לא המקור שלי. אני גדלתי על אריק אינשטיין ויהודית רביץ, וגם על ביטלס וקרול קינג. כמו שם התערוכה: ״ציפור בלי מקור״ – מצא חן בעיני שזה גם ״מקור״ במובן של מוצא (origin) וגם המקור הקונקרטי של הציפור, שאיתו היא אוכלת ומזמרת

חשבתי שאפשר לאהוב את השפה העברית ולחיות בה, וראיתי את השנאה והפחד מכל מה שיש בו זיקה לערבים ולערביוּת. כל כך שונה מהבית שלי, הספרדי, שהיה מתון, וסבי וסבתי שדיברו ערבית ביניהם. לכאוב את המקום הגזעני שהפכנו להיות, שיש בו יש הפרדות בין ערביוּת וזהות יהודית

חגית: זה נראה כמהלך אסוציאטיבי מאוד אישי, אבל הרפרנס – גם המילולי וגם המוזיקלי וגם הביצוע של ״הליין החדש״ מדבר בקול חברתי, מתבונן בקהל, או מוגש לקהל

אורית: זאת אבחנה ממש מעניינת. זה מזמין את הקהל לנוע בין פרשנויות וגרסאות, קצת מסע בזמן. אל הראפ הגעתי במקרה. התקבלתי לתוכנית של אמנים־עמיתים בעלמא – בית מדרש ליהדות ותרבות חילונית. למדתי גמרא וקבלה והיסטוריה של יהדות ספרד, ושם פגשתי את נעה שבתאי, עורכת שירה וחוקרת ראפ צעירה, שסיימה בדיוק כתיבת תזה על ראפ ישראלי. היא הופיעה בעלמא על הגג, ושרה ראפ אקדמי, שבו הציגה את המחקר שלה, וזה תפס אותי. הצעתי לה ליצור יחד ורסיה נוספת לשיר של ביאליק

חגית: איך הכול מתחבר בתערוכה?

אורית: בתערוכה אני מציגה תחריטים ושלוש עבודות וידאו, וממש שיניתי את החלל כי בכל ״תחנה״ הקהל יושב ומאזין. בכולן יש מוזיקה ושירה – הזמר, אלי לולאי ושתי זמרות, נעה שבתאי והדס פל ירדן, שהיא זמרת, פייטנית וחזנית. המהלך האמנותי הוא של תנועה וחיפוש בין גרסאות ופרשנויות.

עניין אותי מה שבין העבודות, המעברים והפער שבין הגרסאות. גם הפער בזמנים כמו לאחוז בכל הזמנים למתוח קווים כמו שרטוטים של מסלולי טיסה או של ציפורים. אני חושבת שגם הקהל חווה את זה מסע בין מקומות וזמנים

חגית: איך התחיל הרעיון לתערוכה?

אורית: יש לי קשר מתמשך עם גליה בר אור, ובנסיון לגבש חומרים לתערוכה, היא זו שהציעה לי לחזור למוזיקה ולשפה, ולדברים שמחברים אותי לכאן. גליה עזרה לי להחזיק את האמונה בפרויקט המסובך.

זה התחיל ברגע הפוליטי של ההפיכה המשטרית, חוק הלאום והעליונות של השפה העברית. וחשבתי שאפשר לאהוב את השפה העברית ולחיות בה, אבל גם ראיתי את השנאה והפחד מכל מה שיש בו זיקה לערבים ולערביוּת. כל כך שונה מהבית שלי, הספרדי, שהיה מתון, וסבי וסבתי שדיברו ערבית ביניהם. לכאוב את המקום הגזעני שהפכנו להיות, שיש בו יש הפרדות בין ערביוּת וזהות יהודית, ובעבודות הווידאו זה קיים ביחד

חגית: זה גם גלגול די מקסים – לחן עממי תורכי ערבי לשיר אהבה גלותי־מלעילי של ביאליק, שמדמיין את הנוף של ארצות המזרח ״ארץ אבות״, כמעין גן עדן או גן אהבים

אורית: בדיוק. זה מטורף, זה גן האהבים של שיר השירים, וביאליק כתב את זה לפני 100 שנה וכל הדמיון של המזרח עם הדקלים והדוכיפת – שהפכה להיות הציפור הלאומית. כנראה יהודים שהגיעו מארצות ערב, כמו סבתא שלי, הכירו את המנגינות, ושרו את ביאליק עם המנגינה שהכירו מהבית

חגית: בקונטרסט לעבודות הווידאו והשירים, שדרשו ממך ומשותפייך ליצירה הפקה מאוד מושקעת, התחריטים שלך מינוריים ונוסטלגיים. כאילו בעצמם מנסים ללכוד איזה זיכרון מעומעם

אורית: נכון. גליה רצתה לתלות אותם כמו בועת מחשבה או זיכרון, כמו בדירה. התחריטים מבוססים על צילומי ארכיון של פסטיבלי הזמר והפזמון הישראלי

חגית: את מרגישה שאת נאחזת באיזה ״בדל זיכרון״ כמקור לנחמה, לאופטימיות, להתרפקות, או רק תיעוד?

אורית: עצם היצירה והמוזיקה הייתה נחמה – כי הצילומים היו ממש בתוך המלחמה בתקופה עם איראן נסענו (הצלם עדי טולדנו, שהיה פנוי כי התבטלו לו צילומים במכסיקו, ואני) לצילומים בירושלים תחת טילים, בכבישים צדדיים כדי לעקוף את שדה התעופה, שיום קודם חטף מטח. אבל בטח לא התרפקות. אפילו אנטי התרפקות על העבר.

בפתיחה האמנית חן שיש אמרה לי שהמוזיקה הזאת מרימה. אולי יצרתי ליין מרים מצב רוח, לתקופה הזאת, המאוד מערערת

---

אורית חסון ולדר | ציפור בלי מקור
אוצרת: גליה בר אור
מוזיאון פתח תקווה, רחוב ארלוזורוב 30.

נעילה: 31.10