כל מה שחשוב ויפה
טליה טוקטלי, מתוך ״פוליפוניה ב־12 קולות״
טליה טוקטלי, מתוך ״פוליפוניה ב־12 קולות״. צילומים: מקסים דינשטיין

דליה דנון: אין עדיין אמנית־מורה שתופסת את מעמדו של רפי לביא

התערוכה ״פוליפוניה ב־12 קולות״, שיתוף פעולה בין הגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי, לעמותה למגדר וחקר אמנות נשים בישראל, מחברת בין אמנות, הוראה, מגדר וגיל

יובל: בוקר טוב דליה, מה שלומך בימים אלו של אמצע הקיץ?

דליה: יחסית לא רע. משתדלת לבלות כמה שיותר במזגן. עסוקה רוב הזמן בעבודה על התערוכה בטדי ובמקביל על תערוכות חדשות

יובל: יפה. שמח לשמוע שיש כבר תכניות הלאה. אגב, עשית פעם חישוב כמה תערוכות אצרת?

דליה: למען האמת, לא מזמן הזמנתי מישהו שיארגן לי את ארכיון התערוכות שאצרתי מאז מותו של בעלי שי דנון, שניהל את הגלריה שלנו, גלריה ד.ש. דנון. מספטמבר 2006 ועד היום אצרתי כ־80 תערוכות. עד סוף השנה אאצור עוד שתי תערוכות: לשחר קורנבליט בבית גורדון בראשון לציון ולאסד עזי במקום לאמנות

יובל: אז בואי נדבר על התערוכה שאצרת עכשיו בירושלים, פוליפוניה ב־12 קולות. מאיפה הגיע הרעיון לאצור תערוכה שמשלבת אמנות, הוראה, מגדר וגיל? זה כאילו אמרת, למה לעשות פשוט אם אפשר מסובך…

דליה: תמר גיספאן, מנהלת הגלריה החדשה – סדנאות האמנים בטדי, פנתה לעמותה למגדר וחקר אמנות נשים שאני פעילה בה. חשבתי שיהיה מעניין ומאתגר להציג נשים אמניות, מבוגרות ומורות, במיוחד לאור העובדה שגם אני מבוגרת. כאן החל המסע

דבורה מורג

דבורה מורג

פסי גירש

פסי גירש

אתי אברג׳ל

אתי אברג׳ל

מאיה כהן לוי

מאיה כהן לוי

דליה דנון

דליה דנון. צילום: אפרת דנון

יובל: מה עניין אותך בקשר בין הגיל להוראה ולעובדה שכולן אמניות פעילות?

דליה: פרמטר הגיל היה כרטיס הכניסה לתערוכה וכן ההוראה. אבל הרצון שלי היה להראות שלגיל אין חשיבות בתהליכי היצירה. 

צריך לזכור שהאמניות שהחלו להציג בסוף שנות ה־70 ובתחילת ה־80 היו טרודות בהתנהלות של חיי היום־יום. מצד אחד בית וילדים, עבודה מצד שני, בנוסף לרצון ליצור ולעבוד בסטודיו. זה לא היה פשוט, אבל הדבקות הנחושה בייעוד, כלומר ביצירת אמנות לאורך זמן, בתנאים קשים ובחוסר ההכרה שבו נתקלו לעיתים קרובות, זאת הסיבה העיקרית לבחירתי

יובל: את עניין הנשים והגיל אני מבין, אבל אני תוהה למה היה לך חשוב גם עניין ההוראה. איך זה בא לידי ביטוי באמנות שלהן? בתערוכה?

דליה: אומר לך מדוע. עד היום עולה שמו של רפי לביא כמורה איקוני, מתווה דרך, ואין עדיין באקדמיה אמנית־מורה שתופסת את מקומו ואת מעמדו. זה גם חלק שנובע מהעניין המגדרי. מסקרן אותי לדעת האם היחסים בין אמנית מורה לתלמיד.ה שונה מיחסים של אמן מורה לתלמיד.ה. האם יכולת ההכלה של אמנית מורה גדולה יותר משל אמן מורה? נושא זה נבדוק ברב־שיח שנקיים.

זה גם חלק שנובע מהעניין המגדרי. מסקרן אותי לדעת האם היחסים בין אמנית מורה לתלמיד.ה שונה מיחסים של אמן מורה לתלמיד.ה. האם יכולת ההכלה של אמנית מורה גדולה יותר משל אמן מורה?

אמנם נושא ההוראה לא בא לידי ביטויי ישיר באמנות שלהן, אבל יש לכך איזשהו אימפקט, גם אם לא מודע. הקטלוג הוא חלק אינטגרלי מהתערוכה ויש בו דיון והתייחסות לקשרים הבין־דוריים. מהשיחות שנהלתי עם האמניות הסתבר לי שעד היום, למרות שחלקן פרשו כבר מזמן מההוראה, הן עדיין בקשר מתמיד עם התלמידים שמתייעצים אתן ועוקבים אחרי עבודתן

יובל: מעניין. את יכולה לתת דוגמה ל־2-3 אמניות שמשתתפות בתערוכה. מה בחרת להציג מהעבודות שלהן ולמה?

דליה: מכיון שנושא התערוכה אינו נושא מוגדר כמו לדוגמה בית, משפחה וכדומה, ידעתי שאני צריכה להראות את הפנים והפרספקטיבות השונות של האמניות. חשוב היה לי להציג אמניות הפועלות מתוך המרחב האישי שלהן, וחלק אחר הוא פורמליסטי.

פנינה רייכמן, לדוגמה, עושה ציור ורישום מחוות לאבות הציור. זה פרוייקט שהיא עובדת עליו כבר שנים (בקרוב היא תציג חלק ממנו בתערוכה בגלריה גורדון). לדבריה, היא עושה ציור ורישום של הנגדה, תגובה רעיונית למסורת של ציור גדול גברי: אין לי מניפסט חד־משמעי, הציור והרישום שלי רושם ומצייר את עצמו; האמנות נוצרת למען האמנות – Art For Art.

בחרתי בפנינה מהסיבה הזאת, שבתערוכה של רק נשים בחרה אחת האמניות להתייחס לאבות הציור. מכיון שפנינה רושמת ומציירת החלטתי להציג שלושה ציורים ושני רישומים: מחווה לראושנברג, מלביץ׳ ופרנסיס פיקבייה.

דגנית ברסט, גם היא כפנינה, אמנית פורמליסטית. העבודות שבהן בחרתי ומוצגות בתערוכה על פי הנחיותיה של דגנית, שייכות לסדרה שעליה היא עדיין ממשיכה לעבוד. בכניסה לתערוכה ארבע עבודות שהן ניקוד לשירים שחלק מהצופים קוראים אותן ככתב סתרים או סימני מורס, ואז כשממשיכים לחלל השני מתגלים להם השירים שבחרה דגנית להציג. דגנית קוראת לעבודות הניקוד דיפטיך עצוב חלק א׳, ולשירים דיפטיך עצוב חלק ב׳. השירים הם של דליה רביקוביץ, אנדה עמיר ואחרים.

אתי אברג׳ל, כמו דבורה מורג וטליה טוקטלי, מציגות מיצבים הנובעים מתוך המרחב הפרטי והאישי שלהן. אתי בנתה מיצב שהוא המשך ווריאציה למיצבים שהציגה בעבר, וממשיכה לדון בקונפליקטים אוטוביוגרפיים, שאלות של הגירה והסתגלות להוויה הישראלית

מימין לשמאל: דבורה מורג, פנינה רייכמן, יהודית לוין ודגנית ברסט

מימין לשמאל: דבורה מורג, פנינה רייכמן, יהודית לוין ודגנית ברסט

מימין לשמאל: נעמי בריקמן, נעה בן נון מלמד, יהודית בריקמן, טסי כהן

מימין לשמאל: נעמי בריקמן, נעה בן נון מלמד, יהודית בריקמן, טסי כהן

מימין לשמאל: טליה טוקטלי,פסי גירש,נעה בן נון מלמד, יהודית לוין, טסי כהן, מרים גמבורד, נעמי בריקמן

מימין לשמאל: טליה טוקטלי,פסי גירש,נעה בן נון מלמד, יהודית לוין, טסי כהן, מרים גמבורד, נעמי בריקמן

יובל: את חושבת שמי שיכנס לתערוכה מבלי לדעת מי מציג בה יידע שכולן אמניות? ולא אמנים?

דליה: שאלה מצויינת שאין לי עליה תשובה חד־משמעית. יש עבודות בתערוכה שאולי יקשה לדעת את המגדר של האמן, אבל אני חושבת שיש כמה עבודות, מעטות, שאפשר לזהות או לנחש שאמנית אישה עשתה אותן. זה עוד נושא שדורש חקירה ובדיקה. היום באמת נפרצו כל הגבולות וההגדרות, קשה יותר להבחין

יובל: זה טוב, נכון? שאי אפשר לדעת?

דליה: אני מסכימה איתך. אני מאמינה שהמגדר ממש לא חשוב ולא צריך שתהיה לו נראות בכל תחומי חיינו ושיהיה שוויון בין המינים. גם היום, עדיין, כשתקרת הזכוכית נפרצה על ידי הנשים האמניות ובכך פרצו דרך לדורות הבאים, קיימת אפלייה לטובת האמנים הגברים.

אם בודקים במוזיאונים את מספר תערוכות היחיד של אמנים לעומת אמניות, חלקן של האמניות הוא כ־30 אחוזים. בתערוכות קבוצתיות יש כבר שוויון וזה למרות שמספר האוצרות במוזיאונים גדל מאוד, וחלקן אף הגיע לתפקידי ניהול. באקדמיה עדיין חלקן של הנשים בתפקידי ניהול קטן יותר, ולשם כך הוקמה העמותה למגדר ולחקר אמנות נשים.

birds

אני רוצה להוסיף שגם לגיל אין משמעות, ואת זה אפשר לראות תוך כדי סיור בתערוכה וברלוונטיות של העבודות המוצגות בה

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

דליה: בתערוכה ניסיתי להנכיח את הקשרים שבין האמניות ולשקף את עולם האמנות בארץ. אני רוצה שהמבקרים ייהנו מהעבודות היפות המוצגות בה, מההזדמנות החד־פעמית לפגוש 12 אמניות מהחשובות והפעילות בשדה האמנות תחת קורת גג אחת; ושגם שיעריכו את המעשה האוצרותי שלי בבחירת העבודות, את תפיסת החלל ואת ההקשרים שהצלחתי לעשות.

אסיים ואומר רק שהתחלתי את העבודה על התערוכה לפני יותר משנה. יצאתי למסע מעניין ומאתגר, הדרך הייתה מרתקת, משכילה ומלמדת, והמפגש עם האמניות – שכל אחת מהן סללה נתיב משלה והגיעה למקום חשוב בהיסטוריה של האמנות בארץ – היה מפרה. הנאה צרופה


פוליפוניה ב־12 קולות
אוצרת: דליה דנון
משתתפות: אתי אברג׳ל, דגנית ברסט, דבורה מורג, טליה טוקטלי, טסי כהן פפר, יהודית לוין, מאיה כהן לוי, מרים גמבורד, נעה בן־נון מלמד, נעמי בריקמן, פנינה רייכמן, פסי גירש
הגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי, ירושלים
נעילה: 12.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. מקס האנרי

    ולמי אכפת שאין אחת?

  2. דרורה דקל

    למה חשוב בכלל שיקום אמן/מורה שייצור הערצה לדרכו. שלא לומר ייצור חונטה מטופחת מחד, נידוי והעלבה בוטה של קבוצה שלא לרוחו. אותי זה משמח שלא קם משהו כמו רפי בתחום ההוראה. החופש, הפוליפוניה, האפשרויות הבלתי נגמרות נכונות יותר לתקופתנו.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden