כל מה שחשוב ויפה
השייחים האחרונים של הנגב
השייחים האחרונים של הנגב. צילומים: אריאל ואן סטרטן

30 שייחים בדואים מגיעים לבית האמנים תל אביב

בארבע השנים האחרונות צילם אריאל ואן סטרטן את השייחים הבדואים בנגב. ״היום אני מבין כמה הפרויקט חשוב מבחינה אנתרפולוגית וחברתית. התיעוד הזה ישמר לדורות, ויראה תמונה של החברה הבדואית במעבר בין הדורות״

יובל: הי אריאל, בוקר טוב, מה שלומך? איך אתה מתמודד עם הקיץ בינתיים?

אריאל: בוקר טוב. משתדל להיות הרבה בים, אני אוהב את הקיץ

יובל: וואלה. אתה מאלה. לא פלא שמצאת את עצמך בסוף מצלם בנגב…

אריאל: גדלתי בנגב כך שתמיד הייתי בחום. הבדואים יודעים ליצר צל וקרירות; כיף להגיע אליהם בקיץ, אם זה בצהריים תמיד בא לי לעשות שנ״צ אצלם בצל וברוח הנעימה

יובל: רחוק מהנגב, הפעם האחרונה שהיינו בקשר הייתה מזמן, בדיוק חזרת מלונדון. נכון?

אריאל: כן, זה היה בדיוק לפני 14 שנה כשנפגשנו. תמיד שאלו אותי איך אני מסתדר עם הקור והאפור של לונדון. כשאני חושב על זה מזג אוויר זה דבר שולי אצלי: אני תמיד עסוק עם פרויקט כזה או אחר כך שמלא באושר פנימי ומזג האוויר לא משפיע עלי. לכל מזג אוויר יתרונות משלו

יובל: זה נכון אם כי קשה לי לחשוב על יתרונות בלחות ובחום של חודש אוגוסט, אבל בוא נתקדם לתערוכה בבית האמנים: השייחים האחרונים של הנגב. מה אתה מציג בה?

אריאל: אני הולך להציג 30 פורטרטים בגודל טבעי של השייחים הבדואים שיש כרגע בנגב

שייח סלימאן יוסף אבו בלאל

שייח סלימאן יוסף אבו בלאל

שייח יוסף אלדנפירי אבו סברי

שייח יוסף אלדנפירי אבו סברי

שייח אחמד סלימאן אלנסאסרה

שייח אחמד סלימאן אלנסאסרה

יובל: תסביר. מה זה אומר שיש כרגע, מי הם השייחים האלו ואיך התגלגלת לצלם אותם

אריאל: השייחים הם הנציגים של שבטים או קהילות; הם אמונים על פתרון בעיות שיש לאנשים, אם בסכסוכים או בעזרה אישית ומול הרשויות.

זה היה חלום שלי לצלם אותם מגיל צעיר. עליתי לארץ בגיל 7 מארצות הברית לשכונת צפון ד׳ בבאר שבע, שם היה מרכז קליטה. הייתה קליטה מאוד קשה ולא נעימה.

המדבר היה בקצה הרחוב שלנו וכשנחשפתי לבדואים שמסתובבים שם עלתה בי סקרנות גדולה. כמה שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי באוהל בדואי – שנקרא שיג בערבית, אוהל אירוח. טיילתי עם אחי במדבר והזמינו אותנו פנימי. שם התחיל סיפור האהבה שלי איתם

יובל: והצילום?

אריאל: תמיד רציתי לצלם אותם בלבוש המרשים שלהם וזה לא יצא מכל מיני סיבות. כשחזרתי מלונדון אחרי 20 שנה של שהות, חזרתי למציאות שונה וכואבת אצל הבדואים, הרגשתי שכל מה שחוויתי וראיתי הולך ונעלם.

לפני כמה שנים צילמתי קמפיין לכבוד 70 שנה למדינת ישראל. התבקשתי לצלם אנשים מכל המגזרים שתרמו לחברה הישראלית וביקשתי לצלם מישהו מהמגזר הבדואי. צילמתי ילדה בדואית בת 12 שמדורגת מספר 1 בארץ בטניס ומייצגת את המדינה בתחרויות בחו׳׳ל. 

בזמן הצילומים הבנתי שהחברה שונה ומשתנה במהירות. הבנתי שזה הזמן לתעד את השייחים לפני שנאבד את הדור האחרון והמסורתי. לצערי שלושה מהשייחים נפטרו בזמן הפרויקט. מזל שהצלחתי לצלם אותם

יובל: ספר עוד על התהליך: כולם הסכימו שתצלם אותם? מה ביקשת מהם לעשות? איך להתלבש? איפה התקיימו הצילומים? היה לך סטינג קבוע מראש?

אריאל: בהתחלה לא היה לי ברור אם הם יסכימו להצטלם ואיך אני אעשה את זה. לתהדהמתי גיליתי שאף אחד מהם לא חי באוהל כמו פעם מלבד אחד; זה די זרק אותי את התכנית שלי.

מראה הצבה, בית האמנים תל אביב

מראה הצבה, בית האמנים תל אביב

אריאל ואן סטרטן

אריאל ואן סטרטן

רציתי לפתח שפה צילומית שתגרום למתבונן לעצור מול כל תמונה מבלי להתעייף, ולכן החלטתי שאני זורם עם מה שיש לי ומשאיר את הרומנטיקה של הילדות מאחור. ביקשתי מכל אחד שיעמוד ב״שיג״ שלו; אוהל האירוח והמקום הכי חשוב, שם מקבלים אורחים, אוכלים, והילדים לומדים שם את המסורת.

העמדתי אותם וביקשתי שיסתכלו ישירות לאמצע העדשה כך שהמתבונן יחווה  engagment  עם המצולם. נתתי להם את האפשרות לבחור גם חפץ שמסמל עבורם את החיים הבדואים ולהכניס אותו לצילום. הם זרמו איתי, למרות שרובם לא הבינו מה אני עושה ומה זו תערוכה, אבל הם הבינו את החשיבות של התיעוד

יובל: לגמרי

אריאל: השותף שלי, סאלים אלטורי, הוא בדואי מרהט שלמד המון שנים בגרמניה. בלעדיו היה בלתי אפשרי לעשות את הפרויקט, בזכותו הם נתנו בי אמון והוא יכל להסביר להם את חשיבות הפרויקט.

לגבי הלבוש, הם מאוד שמחו ללבוש את מיטב הבגדים המסורתים שלהם. חלקם הצטלמו עם בגדים מערביים, דבר שהיה לי קשה לעכל בהתחלה. בתור אמן הייתה לי השקפה רומנטית ורצון שכולם ישמרו על המסורת.

birds

בהתחלה ניסיתי לשכנע אותם ללבוש בגדים מסורתיים אבל מהר מאוד הבנתי שאני חייב לשמור על אותנטיות ואם כך הם מתלבשים, כך הם צריכים להצטלם. היה רק שייח אחד שלא הסכים להצטלם; נפגשתי איתו ועם כל העצב קיבלתי את החלטתו

יובל: למה הוא לא רצה להצטלם?

אריאל: יש המון פוליטיקה והיסטוריה בחברה הבדואית. לקח לי שנים בתוך הפרויקט הזה להבין את זה, הסיבה שלו הייתה פוליטית

יובל: כמה זמן לקח לך כל הפרויקט ומה אתה עוד מבין עכשיו על המהלך שלך שלא ידעת או הבנת שיצאת לדרך? מה הפרספקטיבה שיש לך כעת על הפרויקט רגע לפני שהוא מוצג בבית האמנים?

אריאל: הפרויקט לקח כמעט ארבע שנים: הקורונה, חגים, מוות ושני מבצעים/מלחמות עיכבו אותנו בדרך.

היום אני מבין כמה הפרויקט הזה חשוב מבחינה אנתרפולוגית וחברתית. התיעוד הזה ישמר לדורות, ויראה תמונה של החברה הבדואית במעבר בין הדורות. השייחים הבאים, כבר יש שני חדשים, הם דור שגדל לאינטרנט ולמציאות מודרנית של חיים בתוך עיר. הם בטוח לא יידעו את כל הסודות של החברה שלהם ויהיו בקיאים במשפט הבדואי. חלק מהדור הבא לא זכה לעבור את החוויות שאני עברתי באוהלים ובחיי הנוודות.

שייח סלים סלמאה סלאמן אלהוזייל

שייח סלים סלמאה סלאמן אלהוזייל

שייח חמאד חסן איברהים אל סאנע

שייח חמאד חסן איברהים אל סאנע

שייח עאמר עודה מנסור אבו מעמר

שייח עאמר עודה מנסור אבו מעמר

אני מרגיש שזה הפרויקט הכי חשוב שצילמתי עד כה ומאוד מתרגש מהפתיחה. רק המחשבה של כל השייחים והפמליות שלהם שיגיעו לערב הפתיחה לגלריה בתל אביב מרגשת אותי מאוד. זו תהיה הפעם הראשונה שכל השייחים של הנגב יפגשו באותו המקום, ועוד בגלריה בתל אביב. זו זכות גדולה בשביל אמן

יובל: וואוו. זה באמת נראה כמו ערב בלתי נשכח. אתה מציג את כל הפורטרטים? והבנתי שכולם בגודל אמיתי 1:1

אריאל: כל הפורטרטים יוצגו מלבד אלו של השייחים שנפטרו. לשניים מהם מינו מחליפים שצולמו, ולאחד שנפטר לפני שבועיים אין עדיין מחליף.

הצילומים הם בגודל של 2 מטר על מטר עשרה. בגלל המדפסת הייתי מוגבל לרוחב של מטר ועשרה, עובדה שהקשתה עלי מאוד בבנית הקומפוזיציה. זה פריים מאוד צר וגרם לי לאבד חלק גדול מהתמונה, וחלק מהשייחים צולמו בשנית בגלל זה.

אני רוצה לציין שכל תמונה כזו מאוד יקרה, ואפסון אירופה תרמו לנו את כל הניר והדיו וממש לקחו חסות על הפרויקט. כל שאר ההוצאות שולמו על ידי תרומות של אנשי עסקים בדואים כך שהפרויקט הזה הוא פרויקט חברתי נטו, דבר שעוד יותר מרגש בפרויקט הזה

יובל: יפה. משהו חשוב נוסף להגיד על התערוכה או בכלל שלא אמרנו?

אריאל: חשוב לי שאנשים יבואו לראות ולהכיר את החברה הבדואית כפי שאני מכיר אותה. אולי התערוכה הזו תוכל לתרום לצעד קטן בגישה ובהכרה לחברה זו, ואינשאללה שההזנחה של שנים לחברה הזו תשתנה ויתחיל שיח לקבל, לתרום ולעזור להם כמו לכל תושבי ישראל


אריאל ואן סטרטן | השייחים האחרונים של הנגב
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה: 26.8; נעילה: 25.9

שייח חליל חמיס אלקרנאוי

שייח חליל חמיס אלקרנאוי

שייח סאלם סלמאן אלסאם

שייח סאלם סלמאן אלסאם

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden