כל מה שחשוב ויפה
הילה כדי, נערה באגם בסוף הקיץ
הילה כדי, נערה באגם בסוף הקיץ

הילה כדי // נערה באגם בסוף הקיץ

סיפור על אגם ונערה, אוכלת פירות קיץ ונמצאת במעין תקופת נעורים. הילה כדי בהפקת אופנה עצמאית בעקבות שער מגזין שצילם יורגן טלר והסרט ״אני והחברה״ של רוב ריינר

אני מצלמת אופנה ופורטרטים כבר כמעט שמונה שנים. למדתי תואר ראשון בתקשורת צילומית במכללת הדסה, ירושלים. ההפקות שאני בונה יחד עם הצוות שלי התפרסמו במגזיני אופנה בינלאומיים והצגתי עבודות בגלריות בארץ ובחו״ל. אני מצלמת בפילם, 35 מ״מ ופורמט בינוני.

כשאני בוחרת דוגמנית אני צריכה ״להתאהב״ בה. לא במובן הרומנטי, אלא במה שהיא משדרת, במי שהיא, באישיות, במבט, ברוך, בתנועה. עם עלמה זה קרה בעקבות תמונה אחת. אין לה הרבה ניסיון, ואהבתי את הרעיון שאפשר לפתח איתה דברים חדשים. שמחתי שההפקה תהיה נקיה מ״דוגמנות״ ונוכל לעשות מה שרוצים, בצורה אובייקטיבית יותר.

האור, הלוקיישן, הבגדים והאווירה, כווננו להיות ״אירופאים״ – רפרנס למקומות יותר קרירים, באווירה סתווית של סוף קיץ. מזג האוויר שיתף פעולה ושיחק לטובתנו, והאור היה עדין, אפילו קצת קודר, מה שלא קורה כמעט לעולם בקיץ הישראלי.

בניגוד לרוב ההפקות הקיציות שלי, שמצולמות בים, ההפקה הזו היתה קצת שונה. הבחירה בלוקיישן של האגם נעשתה במודע (אם כי לא בקלות התגברתי על התחושה שאני ״נוטשת״ את הים). מעניין לשנות לוקיישן ולראות איך זה משפיע על הצילום.

הים הוא המקום הטבעי עבורי, סוג של בית, safe zone. חשוב לצאת מאיזור הנוחות כדי לגלות מה אפשר לראות בצורה אחרת. האופן שבו אני מצלמת לא משתנה, אבל החשיבה, האנרגיה, צורת ההסתכלות, שונות.

birds

בבניית הפקה צריך לברר מה אני רוצה להגיד? מאיפה זה מגיע? האם בעקבות חוויה שעברתי, או בעקבות רפרנס והשראה כזו או אחרת. אם כי לפעמים קורה שאני כלל לא מודעת לכך שאני ״תחת השראה״. קרה שצילמתי פריים מאוד ספציפי, של אישה עם מטריה – ולא הבנתי למה אני מתעקשת על הפריים הזה. רק לאחר זמן מה הבנתי שאני פועלת בעקבות רפרנס לשער מגזין שצילם יורגן טלר הגרמני.

בעבודה שלי אין חוקים ותכתיבים. אפשר לקרוא לזה אופנה, אפשר לקרוא לזה פורטרט ואולי זה נראה כמו פרויקט אינסטגרמי. אני מביאה את עצמי בכנות לחוויה, ליצירה, וכשזה עובד אפשר ממש להרגיש פיזית בגוף. כך, בתחילת הצילומים עמדתי מול עלמה ועלו לי דמעות (עד היום לא הבנתי למה).

ההפקה מספרת את הסיפור בפשטות: סיפור על אגם ונערה, אוכלת פירות קיץ ונמצאת במעין תקופת נעורים. הסיפור מקבל עומק ואסתטיקה וינטג׳ית, בעקבות הצילום בפילם, תחושה של חומר וצריבה של זכרונות מצולמים. אווירת הצילום והאור המרוכך מחזירים אותנו לתמימות של פעם.

רפרנס נוסף בהקשר זה הוא הסרט ״אני והחברה״ של רוב ריינר מ־1986. אני יכולה לדמיין את הדמות המצולמת כחלק מחבורה בקיץ, בעיירה שכוחת אל בארה״ב, בתקופה שבה היא מגלה את עצמה ואת העולם.

בכל סט צילומים יש ציפייה למשהו, תמונה שלא בהכרח תתגלה או תצא כמו שדמיינתי אותה. חלק מלהיות צלמת, עבורי, הוא להבין שבכל מקרה – זה שלי. משהו שיצרתי מרעיון לתמונה.

*
צילומים: הילה כדי; ארט דירקטורית: אורית פייג; סטייליסטית: אורי לשם; דוגמנית: עלמה ברנשטיין ל־R&R. תלבושות: אופנת ברכה, דורון אשכנזי, we must shop, eios_jewelry,  kuki studios, Ella Levi, precious individuals


*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden