כל מה שחשוב ויפה

ראש חדש לשנה החדשה // 2021

מיוחד לפורטפוליו: 15 בעלות ובעלי תפקידים במוסדות תרבות בארץ, שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה - מציגים את עצמם ומספרות על החזון ועל התכניות לעתיד

לקראת ראש השנה פנינו לבעלות ובעלי תפקידים במוסדות תרבות בארץ, שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. כולן המשיכו להתמודד בשנה החולפת עם אתגרי מגיפת הקורונה, הסגרים, הריחוק החברתי, ותקופת הלחימה. כעת הם נערכים ליצירת שגרת עבודה בתקופת משבר מתמשך.

ראשי המחלקות, האוצרים והאוצרות, מנהלות ומנהלי המוזיאונים – רואים בתפקידם החדש הזדמנות לפיתוח רב־תחומי; מדגישים את האחריות הסביבתית, הפוליטית והחברתית שבתפקיד; ושואפים למצוא את המרכיבים הקריטיים שמאפיינים יצירה ועשייה במאה ה־21.

תמי מנור־פרידמן, יעל עצמוני, אתי גלס גיסיס, מירה לפידות, אפרת קליפשטיין, אורית לב־שגב, אסף חנוכה, ערן אריה, גלעד לביאן, קובי בן־מאיר, נעם ונקרט, שאול סתר, שחר פרדי כסלו, יערה רז חקלאי, גיא חיות – מציגים את עצמם ומספרות על החזון ועל התכניות לעתיד.


לא פשוט לשרטט תוכניות וחזון בעיצומו של משבר בריאות עולמי המחולל תגובות שרשרת חמורות בתחומי התרבות, המוזיאונים, התיירות והכלכלה. העשייה המוזיאלית ניבטת מבעד לתכנית התערוכות

תמי מנור פרידמן. צילום לורה לכמן, מוזיאון ישראל

תמי מנור פרידמן. צילום: לורה לכמן, מוזיאון ישראל

תמי מנור־פרידמן

בת 65, האוצרת הראשית של האגף לאמנויות במוזיאון ישראל, ירושלים

מה עשיתי קודם

התחלתי את דרכי המקצועית לפני ארבעה עשורים כחוקרת ואוצרת של תערוכות היסטוריות בבית התפוצות ואחר כך שימשתי עוזרת לאוצרת במחלקה לאמנות מודרנית במוזיאון ישראל. מאז הייתי לאוצרת עצמאית, ערכתי תערוכות רבות במגוון נושאים מתחום האמנות הישראלית והאמנות המודרנית במוזיאונים בארץ ובחו״ל, ובהם מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון אשדוד לאמנות, בית האמנים וסדנת ההדפס בירושלים. כמו כן ייעצתי בנושאי אוצרות ומוזיאולוגיה למשרד החוץ ולאקדמיה ללשון העברית.

ציון דרך מהשנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי – רקפות: צומח, מקום, משל – נפתחה בבית טיכו לפני כשנתיים והתמקדה בנושא שמלווה אותי שנים: הדימוי הבוטני, גילוייו וגלגוליו באמנות הישראלית מראשיתה ועד היום. כעבור חודשים ספורים פרצה מגפת הקורונה ושיבשה כידוע את זירת התרבות והמוזיאונים, ובכללה את עבודת האוצרים. ציון הדרך החשוב ביותר בעבורי בשנה החולפת הוא כמובן המינוי לתפקיד אוצרת ראשית של האגף לאמנויות במוזיאון ישראל – בעבורי הוא סגירת מעגל אישית ומקצועית, חזרה לנמל הבית, שליחות ואחריות כבדות משקל. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לא פשוט לשרטט תוכניות וחזון בעיצומו של משבר בריאות עולמי המחולל תגובות שרשרת חמורות בתחומי התרבות, המוזיאונים, התיירות והכלכלה. העשייה המוזיאלית ניבטת מבעד לתכנית התערוכות, ולקראת השנה הקרובה מוזיאון ישראל מזמן לקהל אשכול תערוכות החושף את אוצרותיו העשירים לצד רכישות חדשות באמנות עכשווית ישראלית ובינלאומית. עוד חשוב להאיר את הפעילות הענפה הרוחשת מאחורי הקלעים – טיפול באוספים והרחבתם, מחקר ופרסום, קשרים עם קהילת האמנים, תקשורת חברתית ודיגיטלית, טיפוח מעגלי שוחרים ותורמים ועוד. 

האוצר הראשי באגף לאמנויות מופקד על עשר מחלקות ומנהל רב־שיח סואן בין יוצרים, אוצרים, רעיונות ומיזמים רבים. אני מקווה לעמוד באתגר המורכב הזה ולהמשיך במורשת הנכבדה של מוזיאון ישראל כמקדש של יצירה והגות – אתר עלייה לרגל המעורר התפעלות, השראה ושיח ביקורתי.


אני רואה את המחלקה כמקום מרכזי ומשפיע על התרבות החומרית בארץ, מקום ייחודי המפתח כישורים אנושיים ותבונת כפיים הרלוונטיים היום יותר מתמיד

יעל עצמוני

יעל עצמוני. צילום: שירי בורכרד

יעל עצמוני

בת 64, ראש המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל.

מה עשיתי קודם

קודם עשיתי הרבה כדים! אני אמנית וקרמיקאית שעובדת בעיקר בחומר ובווידאו, ופועלת על הציר שבין הקראפט לאמנות. עבודה בסדרות ופרויקטים מתמשכים העסיקו אותי בסטודיו ודרכם התמחיתי בפרקטיקות קרמיות ובטכנולוגיות מתקדמות. במקביל לעשייה בסטודיו אני מרצה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בצלאל מאמצע שנות ה־90, ועד לשנה זו עמדתי בראש תחום החומר. אני מובילה במחלקה את תחום המחקר החומרי־תיאורטי, עדכון ופיתוח תכניות הלימודים ותכנית התמחות הסטודנטים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בעיקר החלטתי שאני רוצה להיות ראשת המחלקה לקרמיקה וזכוכית הבאה. הצגתי את התערוכה ״רכבנו על אטלס״ פרי שיתוף פעולה עם האמנית גורית מגן במקום לאמנות, ואת המיצב ״לווינים״ בביאנלה לאמנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל. יחד עם ערן ארליך אצרתי את תערוכת הבוגרים הנפלאה של שנה זו. כרגע אני עובדת על פרויקט מתמשך של מיפויים אישיים בחומר שיוצג בגלריה פריסקופ בתחילת 2022.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני רואה את המחלקה כמקום מרכזי ומשפיע על התרבות החומרית בארץ, מקום ייחודי המפתח כישורים אנושיים ותבונת כפיים הרלוונטיים היום יותר מתמיד. אני שואפת למחלקה שתפרוץ תפיסות חומריות שגורות, דרך מחקרים מעמיקים, פיתוח רעיוני וידע חדשני מעולמות טכנולוגים. בעולם דינמי ומואץ אני רואה את העשייה במחלקה מחזירה ומכיילת את היוצר אל האינטימי והאנושי תוך מודעות לנעשה סביב.

אנו נמצאים בתקופה של חיבור מדהים בין נגישות לאינפורמציה לבין טכנולוגיה ואמצעים, המסוגלים לממש פנטזיות חומריות חדשניות. ברצוני להוביל את המחלקה למקצועיות ומצויינות ולהציב רף עשייה גבוה. ואי אפשר שלא לציין את ההתרגשות מהמעבר הצפוי של בצלאל למרכז העיר. זה עומד להיות אתגר מרתק ופתח של תקופה חדשה. יש במחלקה הרכב אנושי עשיר וייחודי, הן מבחינת סטודנטים והן מבחינת מרצים, ובבסיסה שמחת עשייה בחומר וזכוכית. זו תחושה נפלאה להתחיל ככה שנה.


החזון האמנותי כולל את הצגת האוסף המיוחד של המוזיאון בהקשרים חדשים דרך נקודות המפגש בין אמנות יפנית לאמנות ישראלית, ובין אמנות יפנית מסורתית לאמנות יפנית מודרנית ועכשווית

אתי גלס גיסיס

אתי גלס גיסיס. צילום: עמית גיסיס

אתי גלס גיסיס

בת 54, אוצרת ראשית, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית.

מה עשיתי קודם

סיימתי את לימודי הדוקטורט ביפן. בעבר עבדתי כעוזרת אוצרת במוזיאון ישראל וכאוצרת עצמאית. מרצה אודות אמנות יפנית על כל תקופותיה במסגרות שונות. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

כתיבת ספר אודות תולדות האמנות היפנית על כל תקופותיה. בתקווה לסיים את הפרויקט בעתיד הקרוב. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

החזון האמנותי כולל את הצגת האוסף המיוחד של המוזיאון בהקשרים חדשים דרך נקודות המפגש בין אמנות יפנית לאמנות ישראלית, ובין אמנות יפנית מסורתית לאמנות יפנית מודרנית ועכשווית; יצירת מפגשים של הקהל שוחר האמנות עם עבודותיהם של אמנים יפניים איכותיים שטרם פרצו את גבולותיה של יפן. בנוסף, לשמש בית חם עבור שוחרי האמנות והתרבות היפנית. 


מוזיאון תל אביב חוגג 90, ואני מתרגשת במיוחד מההזדמנות לחשוב מחדש על האוספים, יחד עם צוות האוצרות, ולהציג אותם כפי שלא הוצגו קודם לכן

מירה לפידות

מירה לפידות. צילום: גבריאל בהרליה

​​מירה לפידות

בת 50, אוצרת ראשית, מוזיאון תל אביב לאמנות.

מה עשיתי קודם

הגעתי לתפקיד הנוכחי אחרי ״שנת קורונה״ בבית ולאחר 22 שנים במוזיאון ישראל, ירושלים, מתוכן כמעט שמונה שנים כאוצרת ראשית לאמנויות. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

הצטרפתי לצוות מוזיאון תל אביב לפני כחצי שנה, מיד אל תוך רצף של תערוכות נהדרות – חלקן גדולות ומורכבות – שנפתחו בזו אחר זו, כמו פקק שהשתחרר מבקבוק. הרגע שנחרט לי היה לפני כשבועיים: עמדתי במבואת הכניסה מתחת לתבליט היפה של דני קרוון לחכות לקבוצה, והמוזיאון היה הומה אדם – צעירים ומבוגרים חלפו על פני, עולים ברמפה עוברים בין הבניינים והתערוכות – והיתה באוויר איזו תחושה של ויטאליות, של שמחה להיות במקום הזה, שמה שקורה פה נוגע.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

תחילת השנה תעמוד בסימן התערוכה המונומטלית והמבטיחה של יאיוי קוסמה; ולאחריה מוזיאון תל אביב חוגג 90! יש הרבה מאוד תכניות, תערוכות ואירועים מתוכננים, אבל אני מתרגשת במיוחד מההזדמנות לחשוב מחדש על האוספים, יחד עם צוות האוצרות, ולהציג אותם כפי שלא הוצגו קודם לכן: לחשוף אחרת את האמנות המצויינת שנאספה, נרכשה, וניתנה במתנה לאורך עשורים, שיוצרת את תעודת הזהות המיוחדת של המוזיאון ומשקפת את התרבות שנוצרה פה. ובמקביל לעצב את התכנית קדימה שתשמר את אותה חיוניות ועניין.


החזון הוא שהמפגש בין אוצרות המוזיאון למבקרים, קטנים כגדולים, יצמיח את דור העתיד של אמנים ואנשי תרבות בעלי מודעות חברתית, שירחיבו את גבולות היצירה ויפרצו דרכים חדשות בארץ ובעולם

אפרת קליפשטיין

אפרת קליפשטיין. צילום: לנה גומון

אפרת קליפשטיין

בת 50, אוצרת ראשית, אגף הנוער והחינוך לאמנות ע״ש רות, מוזיאון ישראל.

מה עשיתי קודם

אני אמנית ומרצה לאמנות, בעלת תואר שני בעיצוב תעשייתי ולימודי אמנות במדרשה. בתפקידי האחרון ניהלתי את תוכניות הלימודים בבית הספר בסיס לאמנות ותרבות. שנים ארוכות הייתי המעצבת הגרפית של המרכז הזואולוגי, הספארי, ברמת גן, ונמניתי עם צוות החינוך בו.

ציון דרך מהשנה האחרונה

תערוכת היחיד שלי ״בוקר צהריים ערב״ במשכן האמנים הרצליה, שאצר רן קסמי אילן, עקבה אחר נתיבו של סיפור אהבה, פירקה אותו לפרגמנטים וחשפה את הסדקים שמרכיבים אותו. הוצגו בה אוביקטים מעץ, יציקות זכוכית, רישומים והדפסי בלט. ספר־אמן שיופק בשנה הבאה יחתום את הפרויקט.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה 

אגף הנוער והחינוך לאמנות הוא בעיני ליבו התוסס של מוזיאון ישראל; מקום מעורר השראה עם צוות המורים והמדריכים הכי מקצועי בארץ. מדי שנה האגף מחבר אלפי מבקרים עם עולם היצירה ועם אוצרותיו של מוזיאון ישראל. מעורבות חברתית מקבלת בו ביטוי הלכה למעשה בתוכניות לקהילות שונות ובטווח גילים רחב. השאיפה היא להרחיב את הרלוונטיות של המוזיאון למבקריו ולהעמיק את המפגש באמצעות תוכניות ואמצעי הנגשה עכשוויים מעוררי מחשבה, דיאלוג והנאה.

תערוכות האגף יכוונו אל הקהל הצעיר ויהיו מלהיבות ומציתות דמיון. יוצגו בהן יצירות מתקופות שונות ומעולמות תוכן מגוונים שנוצרו במדיומים שונים, והקהל יוזמן להשתתף בהן השתתפות פעילה. החזון הוא שהמפגש בין אוצרות המוזיאון למבקרים, קטנים כגדולים, יצמיח את דור העתיד של אמנים ואנשי תרבות בעלי מודעות חברתית, שירחיבו את גבולות היצירה ויפרצו דרכים חדשות בארץ ובעולם.


על מקומו החשוב של המוזיאון בשדה האמנות הישראלית, אני מבקשת להוסיף את התפקיד החשוב שהוא ממלא במציאות הישראלית היום, של חברה מקוטבת ומשוסעת מאי פעם

אורית לב־שגב

אורית לב־שגב. צילום: יולי שוורץ

אורית לב־שגב

בת 49, מנכ״לית המשכן לאמנות עין חרוד

מה עשיתי קודם

מנהלת המרכז הלאומי לעתיקות ישראל של רשות העתיקות; סמנכ״לית מוזיאון ארצות המקרא ירושלים; חברה בוועד הפעולה של פורום מנהלי מוסדות התרבות הירושלמים; מנהלת בכירה בשוק ההון והביטוח ויועצת משפטית במשרד האוצר. מכהנת כחברה בוועדה המשפטית הקבועה של מועצת המוזיאונים העולמי (ICOM).

ציון דרך מהשנה האחרונה

נהוג לדבר על איכויותיו של המשכן לאמנות בתערוכות המוצגות בו ובהקשרי אדריכלות האור שלו, האוסף הייחודי, הסיפור ההיסטורי רב־ההשראה שלו והיותו נטוע בקהילה קיבוצית־חלוצית. על מקומו החשוב בשדה האמנות הישראלית אני מבקשת להוסיף את התפקיד החשוב שהוא ממלא במציאות הישראלית היום, של חברה מקוטבת ומשוסעת מאי פעם.

חווינו זאת על בשרנו ממש לאחרונה בסערה הציבורית־תקשורתית שעוררה יצירתו של האמן גרגורי אבו שהוצגה אצלנו. הדרך שהובלתי בתגובה לסערה עוררה כשלעצמה פולמוס בשדה התרבות, אך הציעה אופציה אחרת לפתרון קונפליקטים בהידברות ובהקשבה בין קבוצות בחברה הישראלית. וכך גם הבחירה בתערוכות המשכן במהלך שנת 2021: בכולן ממדים של תיקון חברתי, תיקון עצמי ותיקון עולם לצד איכות אמנותית בלתי מתפשרת.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה 

אנו מייחסים חשיבות רבה למקום שבו האמנות פוגשת את המציאות ולכוח שיש לאמן, ליצירת אמנות, לתערוכה ולמוזיאון לפעול בתוך המציאות, לעצב אותה ולשנות אותה. חיבורו של המוזיאון לקהילה שהוא נמצא בה חשוב לי מאוד. באזור הגלבוע חיים חלקי החברה הישראלית כולה – חברי קיבוץ, עולים ותיקים, עולים חדשים וערבים. אנחנו נטועים בקרבם וזוהי זכות גדולה לשמש בית לאמנים הישראלים, ומשכן לתרבות ואמנות במיטבן דווקא כאן, בפריפריה הצפונית של הארץ. בשנה הבאה תיפתח במשכן תצוגת קבע מאוסף המשכן, המונה כ־20,000 יצירות מהחשובות בעולם של אמנות יהודית וישראלית. בתצוגה זו יבואו לידי ביטוי 100 שנות ההתיישבות בעמק בראי האמנות.

נמשיך לפתח תכניות חינוכיות ייחודיות ליצירת הון תרבותי שיסייע להצמיח את הדור שוחר האמנות הבא, דוגמת פרויקט ״זומשכן״ – סיור מודרך היברידי שפותח במהלך ימי הקורונה ויועד למערכת חינוך תחת סגר. הפיילוט זכה להצלחה אדירה והוזמנתי להציג אותו בוועידה הארצית הראשונה לחינוך לאמנות של סל תרבות ארצי. בימים אלה אנו עורכים פיילוט עם בתי ספר בארצות הברית, ומביאים את המשכן לאמנות מעין חרוד, גם אל מעבר לים. 


אחרי חודשים שהמחלקה הייתה סגורה, חזרנו בסמסטר השני ללימודים פיזיים. הכיתות התמלאו בסטודנטים. התור למעליות, שתמיד היה קצת מעצבן, חזר, הפעם כחגיגה

אסף חנוכה. צילום: טל שחר

אסף חנוכה. צילום: טל שחר

אסף חנוכה

בן47, ראש המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר.

מה עשיתי קודם

מאייר עבור עיתונות, פרסום, קולנוע וטלוויזיה. יוצר קומיקס. מרצה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

להמתין בתור למעלית. אחרי חודשים שהמחלקה הייתה סגורה, חזרנו בסמסטר השני ללימודים פיזיים. הכיתות התמלאו בסטודנטים. התור למעליות, שתמיד היה קצת מעצבן, חזר, הפעם כחגיגה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

להמשיך ולפתח שתי התמחויות חדשות יחסית: וידאו ומוצרים דיגיטליים. להמשיך לטפח שתי התמחויות מבוססות: עיצוב רב־תחומי ואיור. לשכלל את כלי הלמידה ההיברידיים, המשלבים מפגשים פיזיים ומקוונים, ולמידה סינכרונית וא־סינכרונית. להמשיך לעלות ולרדת במעליות צפופות.


המוזיאון צפוי לעבור תהליך של התרחבות, חידוש ורענון. מלבד הקמת גן הפסלים, אושרה בנייתו של אגף חדש שיציג את מורשת היהדות דוברת הגרמנית, יחודשו אגפי הארכיאולוגיה והאמנות, וייבנה מערך כניסה חדש למוזיאון

ערן אריה

ערן אריה. צילום: שי לוי

ערן אריה

בן 46, מנהל ואוצר מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה.

מה עשיתי קודם

בשמונה השנים האחרונות הייתי אוצר לארכיאולוגיה של ימי המקרא במוזיאון ישראל. בין יתר פעילויותיי שם, הייתי שותף בהקמת תצוגת הקבע של הגלריה ״ישראל בימי המקרא״ באגף לארכיאולוגיה בשנת 2010, ושימשתי אוצר־שותף של תערוכת הדגל לשנת 2016 ״פרעה בכנען: הסיפור שלא סופר״. במהלך שנות עבודתי במוזיאון סיימתי את עבודת הדוקטורט שלי שעסקה בעמק יזרעאל בימי המקרא (אוניברסיטת תל אביב), ולאחריה חקרתי את התרבות הפיניקית במסגרת השתלמות פוסט־דוקטורט באוניברסיטת חיפה. בשנים האחרונות התרכזו מחקריי בחפצים מאוסף מוזיאון ישראל.

ציון דרך מהשנה האחרונה

כניסתי לתפקיד לוותה ברוח של שינוי למוזיאון הכט. בין יתר הדברים, יזמתי את הקמתו של גן פסלים חדש, הצופה על כל מפרץ חיפה ועמק עכו. לשם כך קלט המוזיאון כ־30 עבודות פיסול מונומנטאליות, כגון ״הבדלה״ של מיכה אולמן, ״מברטה עד רוזה״ של יגאל תומרקין ו״לידה״ של מנשה קדישמן. הפסלים הקנוניים הועברו מהמוזיאון הפתוח בגן התעשייה תפן, שנעל באחרונה את שעריו. הפרויקט הלוגיסטי המורכב מצריך התמודדות עם שאלות מאתגרות, בדבר שימור החזון האוטופי של מייסדי המוזיאון הפתוח, התעשיין סטף ורטהיימר והמשורר והסופר עמוס קינן, והתאמתו לעת הנוכחית ולאופיו של מוזיאון הכט. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

מוזיאון הכט מתייחד בהיותו חלק אורגני מהמרחב הפיזי והאקדמי של קמפוס אוניברסיטת חיפה. אני מאמין שיש לטפח את המוזיאון כמקום של לימוד ומחקר, ובה בעת, לחשוף ולהנגיש את תכניו לקהל הרחב.

בשנים הקרובות המוזיאון צפוי לעבור תהליך של התרחבות, חידוש ורענון. מלבד הקמת גן הפסלים, אושרה בנייתו של אגף חדש שיציג את מורשת היהדות דוברת הגרמנית, יחודשו אגפי הארכיאולוגיה והאמנות, וייבנה מערך כניסה חדש למוזיאון, שיחבר אותו עם המשכן לאמנויות. כל אלה יאפשרו למוזיאון להפוך למרכז תרבות עדכני ופעיל, ששורשיו נטועים באזור חיפה והצפון, ושמושך אליו מבקרים מכל רחבי הארץ ומכל פלחי האוכלוסייה. 


יצירת קשרים מוזיאלים בינלאומיים וקידום מעמדו של המוזיאון לאמנות האסלאם בזירה המקומית והבינלאומית. יצירת שיתופי פעולה מקומיים וחיבור המוזיאון לעיר ירושלים ולסצינת התרבות והאמנות בעיר

גלעד לביאן

גלעד לביאן. צילום: שי בן אפרים

גלעד לביאן

בן 46, מנכ״ל המוזיאון לאמנות האסלאם.

מה עשיתי קודם 

שימשתי כמנכ״ל מוזיאון יהדות איטליה במשך שש שנים, שבהן חיברתי את המוזיאון למרחב העירוני תוך הובלת פרויקטים משותפים בין מוסדות שונים בעיר, בהם פרויקט ״הכוכב הירושלמי״ – שיתוף פעולה בין שמונה מוזיאונים בירושלים; ייסוד וניהול פסטיבל חצרות בירושלים; חידוש פסטיבל הקיץ האיטלקי ״פסטיבל הפסטה״. הובלת פרויקטים של שימור ושחזור בהם שימור סוכה מוונציה בת כ־300 שנה ושימור ושחזור ויטואלי של הפרוכת העתיקה ביותר בעולם. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

ניהול המוזאון לאמנות האסלאם והובלת שיתוף פעולה עם הקרן הקטארית אל־ת׳אני ובית המכירה סות׳ביס. במסגרת שיתוף הפעולה יושאלו פריטים ייחודיים מאוסף המוזיאון לטובת פתיחת אגף אמנות אסלאמית בהוטל דה לה מרין בפריז ואפשרות לשאילת פריטים מאוסף האמנות של קרן אל־ת׳אני. זהו שיתוף פעולה ראשון מסוגו, החושף את אוסף המוזיאון הנדיר בזירה הבינלאומית.  

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

חידוש חזונה של מייסדת המוזיאון, ורה סולומונס, תוך התאמתו למציאות ולהתפתחות של המוזיאונים בארץ ובעולם. יצירת קשרים מוזיאלים בינלאומיים וקידום מעמדו של המוזיאון לאמנות האסלאם בזירה המקומית והבינלאומית. יצירת שיתופי פעולה מקומיים וחיבור המוזיאון לעיר ירושלים ולסצינת התרבות והאמנות בעיר. המשך מיצובו של אוסף השעונים הנדיר המוצג במוזיאון כאחד מאוספי השעונים החשובים והיוקרתיים בעולם.


השאיפה שלי היא שמוזיאון חיפה לאמנות יהיה בית לכל תושבי חיפה, ומקור גאווה עבורם. ברצוני לחבר את המוזיאון באופן הדוק יותר לעיר שלו, דרך הצגת תערוכות שמהדהדות אותה

קובי בן־מאיר

קובי בן מאיר. צילום: קסני קולסניק

קובי בן־מאיר

בן 42, אוצר ראשי, מוזיאון חיפה לאמנות

מה עשיתי קודם

עבדתי במשך 17 שנים במוזיאון ישראל, ירושלים, במבחר תפקידים בחינוך ובאוצרות תערוכות, באגף הנוער ובמחלקה לאמנות עכשווית. אחרי השלמת הדוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים, הייתי בשנים 2019-2017 עמית מחקר פוסט־דוקטורט במחלקה לתולדות האמנות של האוניברסיטה החופשית בברלין.

ציון דרך מהשנה האחרונה

גיליתי עד כמה האמנות שבחיפה מעולה, היסטורית ועכשווית. המפגש עם יצירות המופת ששמורות באוסף הגדול, העשיר והייחודי של מוזיאון חיפה לאמנות זימן לי הרבה רגעים של עונג צרוף, שבעקבותיהם נולדה התערוכה ״דרך חיפה״ שמסמנת את שנת ה־70 לייסוד המוזיאון דרך התמקדות באוספיו. במקביל, מפגשים וביקורי סטודיו בחיפה והצפון, חשפו אותי לעומק ולאיכות של היצירה של אמניות ואמנים באזור זה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

השאיפה שלי היא שמוזיאון חיפה לאמנות יהיה בית לכל תושבי חיפה, ומקור גאווה עבורם. ברצוני לחבר את המוזיאון באופן הדוק יותר לעיר שלו, דרך הצגת תערוכות שמהדהדות אותה. בשנה הבאה המוזיאון ייצא ממפרץ חיפה, ויפליג אל הים התיכון לבחינת השפעות בין־תרבותיות, עם תערוכות יחיד לאנה לוקשבסקי (חיפה), וולקן קיזלטונץ׳ (תורכיה), ואדריאן פאצ׳י (אלבניה/איטליה).


פיתוח החשיבה הרעיונית ולימוד מעמיק של החומר. אני מאמינה שאמנות יכולה להיות חכמה ורלוונטית מבלי לוותר על ידע ושליטה בטכניקה

נעם ונקרט

נעם ונקרט. צילום: יערה אורן

נעם ונקרט

בת 42, ראש המחלקה לאמנות, מנשר

מה עשיתי קודם

בשנים האחרונות, לצד עבודת הסטודיו שלי כציירת, לימדתי ציור, רישום ותולדות האמנות במנשר, במכללת קיי בבאר שבע ובתיכון גלילי בכפר סבא. במהלך השנים נעתי בין העשייה האמנותית לעשייה החינוכית והקהילתית. ניהלתי עמותה חברתית, יזמתי אירועי אמנות בשכונת שפירא ועוד. בנוסף אני אמא לילד קטן. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

אספר על יוזמה מינורית אך משמעותית בשבילי: הקמתי קבוצת לימוד משותפת של מרצות ומורות לאמנות שמעוניינות להרחיב את ידיעותיהן על אמנות ערבית. היוזמה הזו קשורה להבנה ששינוי חברתי, חינוך ואמנות לא חייבים להיות נפרדים זה מזה ועם ההבנה הזו אני נכנסת גם לתפקיד במנשר. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני שואפת לחזק את תכנית הלימודים ככזו שיש לה שתי רגליים: פיתוח החשיבה הרעיונית ולימוד מעמיק של החומר. אני מאמינה שאמנות יכולה להיות חכמה ורלוונטית מבלי לוותר על ידע ושליטה בטכניקה.

מלבד הכשרת הסטודנטים בכיתה, אני חושבת שיש לתת לסטודנטים את הכלים והאפשרות לגעת במציאות ולהגיב אליה. נעבוד על חיבור אל העולם שבחוץ דרך היכרות ופעולה אמנותית שמתייחסת לסביבה הפיזית של מנשר, הצגת תערוכות סטודנטים מחוץ למכללה, מפגשים עם יוצרים מתחומים שונים ועוד. 

ומעבר לכל אלה, אני מקווה לשמור על הקיים: בשיחותי עם הסטודנטים אני שומעת שהם חשים באופי התומך והמצמיח של קבוצת הסטודנטים, ביחס האישי מהמורים ובחופש ובעידוד שהם מקבלים להתפתח כאמנים, כל אחד בדרכו. 


על מחשבת האמנות העכשווית לא להיענות למצב העניינים האמנותי הנוכחי, אלא לעמוד על כשליו ולהצביע על דרכים להטות אותו. הדיון בעכשווי אינו יכול להתחיל בעכשווי או להיספח אליו

שאול סתר

שאול סתר. צילום: תמר עבאדי

שאול סתר

בן 41, ראש התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות, בצלאל.

מה עשיתי קודם

אני חוקר ספרות, אמנות ותיאוריה שעוסק בקשרים בין עשייה אמנותית למחשבה הפוליטית. לימדתי באוניברסיטת תל אביב, במכללת ספיר ובבצלאל. למשך כמה שנים הייתי מבקר האמנות של עיתון הארץ, ומשנת 2019 אני עורך את כתב העת ״תיאוריה וביקורת״. 

ציון דרך מהשנה האחרונה 

מאז פרוץ המגיפה הוצאנו לאור שלושה גיליונות ב״תיאוריה וביקורת״ – גיליון 52 על הימין החדש; גיליון 53 שעסק בשביתה ואי־פעילות; וגיליון 54, שמתפרסם בימים אלה, בנושא הדרום הגלובלי והישראלי. בכל אחד מן הגיליונות ישנו תיק עבודות אמנות באוצרות מתחלפת – של רולא ח׳ורי, אורי דסאו והדס קידר – וכל אחד מהם נושא הבנה אחרת באשר לאפשרות הופעתה של אמנות בכתב עת לתיאוריה ולמחשבה פוליטית. כך, אל מול קדחת הפעילות האמנותית שאליה התרגלנו בשני העשורים האחרונים – מגה־תערוכות, ירידי מסחר עצומי־ממדים, ארועי ענק – יש כאן קריאה להתיר את הקשר בין אמנות, פעילות, הצבה ותצוגה, ולבחון באופן מושגי או ביקורתי צורות שבהן אמנות מתרחשת שלא רק מתוך תלייתה על קירות והצבתה בחלל. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

ייחודה של תכנית האם.איי בבצלאל נעוץ בכך שהיא תכנית עיונית ומחקרית שמתקיימת באקדמיה לאמנות ולעיצוב – כלומר תכנית שיוצרת מחקר ומעמידה מחשבה ודעת מתוך המפגש עם העשייה האמנותית וביחס אליה. מרכזה של התכנית הוא טווית הקשר בין התיאוריה של האמנות לפרקסיס האמנותי, קשר שנרקם בין מעשה היצירה בחומר ובדימוי ומחשבת היצירה, תולדותיה והקשריה. 

בתקופה שבה האמנות נמצאת במבוי סתום ובאובדן דרך, כוחה נחלש ואין היא מצליחה לחרוג מהשיח החברתי השגור ולרוב רק נגררת אחריו ומתקפת אותו, על מחשבת האמנות העכשווית – שתעמוד במרכזה של התכנית בבצלאל – לא להיענות למצב העניינים האמנותי הנוכחי, אלא לעמוד על כשליו ולהצביע על דרכים להטות אותו. הדיון בעכשווי אינו יכול להתחיל בעכשווי או להיספח אליו. בתכנית שמשלבת לימודי אוצרות, כתיבה ביקורתית, תיאוריה של אמנות ולימודי תרבות, האמנות, במובנה הרחב והמרובה, תהיה מושא העיון, ובמקביל גם פריזמה שדרכה מתבוננים בעולם החוץ־אמנותי, מעניקים לו פשר ומתמודדים איתו.


נרצה להפוך את בית הספר למקום שמשרת גם את מרציו. אוניברסיטאות מיועדת לא רק להכשרת תלמידים, אלא גם – ובעיקר – כמעטפת לחוקרים. נדמה לי שזה אפיק התפתחותי חשוב – לא רק לבית הספר לאמנות בשנקר, אלא לאופן שבו אמנות בישראל נעשית ומתוקצבת 

שחר פרדי כסלו

שחר פרדי כסלו. צילום: נח דובי כסלו

שחר פרדי כסלו

בן 38, ראש בית הספר לאמנות, שנקר.

מה עשיתי קודם

כל מיני דברים: עשיתי והצגתי אמנות, במובן הרחב והאמורפי של המונח; פיתחתי משחקים; למדתי פרקים בתולדות הפילוסופיה, עם התמחות בגלגוליה של הסתעפות מסוימת מן האידיאליזם הגרמני; שימשתי, ועודי משמש, יושב ראש איגוד האמנים הפלסטיים; עסקתי במה שנקרא ״מדעי הרוח הדיגיטליים״. באופן כללי הייתי מפוזר באופן מניב, לא־ממוקד באופן פורה, ואני מקפיד להיות כזה גם בתפקידי החדש. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

בקורס בין־מחלקתי שהעברתי בסמסטר הראשון, נערך טורניר של אחד ממשחקי הלוח העמוקים ביותר בתולדות המשחקים – Twilight Struggle, משחק לשני שחקנים המדמה את המלחמה הקרה. הטורניר, שארך כחודש, נגמר בהישג אדיר לבית הספר לאמנות: המנצחת הגדולה היתה עומר אוחנה, תלמידת בית הספר, ילידת 1989 ובת זכרון יעקב.

בדרך אל הגביע עומר גברה על תלמידי עיצוב ועל תלמידי הנדסה; בגמר היא הכריעה תלמידת תקשורת חזותית, בקרב שעורר הדים בקרב הנהלת הפקולטה. זה היה ניצחון היסטורי, שהוציא את תהילת בית הספר למרחקים. כדי לציין את המאורע החשוב הוכרזה תחרות דיוקנאות של עומר בקרב תלמידי בית הספר. הדיוקן הזוכה, פרי עמלה של הבוגרת הטרייה ליז שניידר, נתלה בחדרי, ומתוכנן להישאר שם במשך שנה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אנחנו בתנופת בניה ובשצף עשייה מהנה. ראשית, תכנית הלימודים תהפוך בהדרגה למבוססת כמעט לגמרי על בחירה. שנית, אנחנו בתנופה כמעט בולמוסית של הצטיידות, במטרה להפוך את בית הספר לאמנות בשנקר לבית חלומותיי (כפי שנקרא פעם הלונה פארק בקיבוץ גבעת ברנר): המקום שאפשר לעשות בו הכל.

שלישית, בתוך כמה שנים אנחנו מתכוונים להיות בית ספר עם גלריה פעילה (שאותה הוזמנה לאצור מיטל אבירם), עם כתב עת (שאותו הוזמן לערוך יונתן אמיר), עם תכנית רזידנסי (שאותה מיועד לנהל עדי ברנדה), עם סינמטק קטן, עם סדנאות עבודה מגוונות וזמינות לאמנים פעילים, ועם קהילת בוגרים פעילה שמחייה בניינים נטושים (שאותה הוזמנו להוביל יניב עמר ולילך ירון).

ולבסוף נרצה להפוך את בית הספר לאמנות בשנקר למקום שמשרת גם את מרציו. אוניברסיטאות מיועדת לא רק להכשרת תלמידים, אלא גם – ובעיקר – כמעטפת לחוקרים. נדמה לי שזה אפיק התפתחותי חשוב – לא רק לבית הספר לאמנות בשנקר, אלא לאופן שבו אמנות בישראל נעשית ומתוקצבת. 


אני רואה חשיבות אדירה בהצגת אמנות ותרבות במרחב הציבורי, ורוצה לתת במה לסוגיות חברתיות שונות, ביניהן שוויון, סוגיות של דת ומדינה, יחס השלטון לתושביו, ומגדר

יערה רז חקלאי

יערה רז חקלאי. צילום: מלכיאלה בן־שבת

יערה רז חקלאי

בת 37, אוצרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ומנהלת תוכן PHOTO IS:RAEL.

מה עשיתי קודם

בשנים האחרונות הייתי אוצרת עצמאית והתמקדתי במחקר ובכתיבה על אמנות חברתית וצילום. במקביל עסקתי בקידום אמנים וליווי תהליכים יצירתיים. בין היתר אצרתי תערוכות בפסטיבל הצילום הבינלאומי השביעי והשמיני, והייתי העוזרת של מיה ענר, קודמתי בתפקיד. לפני כן, אצרתי אוספי אמנות לפרויקטים בינלאומיים בתחום האירוח והשייט, מטעם חברת ArtLink ועבדתי במשך שבע שנים באגף החינוך של מוזיאון ארץ ישראל. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

אצרתי תערוכת יחיד מקיפה לאחת הצלמות האהובות עלי – דליה אמוץ (1938- 1994), שהוצגה בגלריה קיבוץ גן שמואל, שבו דליה נולדה וגדלה. במסגרת התערוכה ערכתי יום עיון שהתקיים ב״תלת־ממד״ ולא אונליין, מה שהיה מאוד מרגש. נקודת ציון משמעותית נוספת מהשנה האחרונה היא העבודה האינטנסיבית עם צוות של נשים מופלאות על הספר ״פועלות לשינוי: אמנות ואקטיביזם בישראל״ בהוצאת אחותי למען נשים בישראל, בעריכת שולה קשת וד״ר טל דקל ובאוצרות משותפת של שולה ושלי, שצפוי לצאת לאור בחודש הבא. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני רואה חשיבות אדירה בהצגת אמנות ותרבות במרחב הציבורי. גם השנה, כמו בשנה שעברה, פסטיבל הצילום הבינלאומי יתקיים במתכונת שתאפשר לנו להציג צילום מצוין מהארץ ומהעולם בפני הקהל הרחב ומחוץ למסכים. באמצעות הצילומים שיוצגו בפסטיבל הצילום הבינלאומי ובמסגרת הפעילות החברתית והתרבותית של PHOTO IS:RAEL, אני רוצה לתת במה לסוגיות חברתיות שונות, ביניהן שוויון, סוגיות של דת ומדינה, יחס השלטון לתושביו, ומגדר.

פסטיבל הצילום הבינלאומי נדד במהלך השנה מחוץ לתל אביב והגיע למקומות שונים – מקיבוץ לוחמי הגטאות שבצפון, דרך כפר יונה ועד לרהט שבדרום. אני רואה בנדידה הזו אפשרות חשובה להגיע לא.נשים, בני נוער וילדים בכל רחבי הארץ ומכל המגזרים, ושואפת להמשיך ולהרחיב את נדידת הפסטיבל גם בשנים הבאות.


בשנה הקרובה אני מכניס למחלקה קורסים של עיצוב וגיימינג כדי לסגל לסטודנטים מיומנויות שיכולות להועיל להם.ן בחיים המקצועיים שאחרי הלימודים

גיא חיות

גיא חיות. צילום: אילון פז

גיא חיות

בן 32, ראש המחלקה לאנימציה, מנשר

מה עשית קודם

לפני התפקיד (ועדיין בחצי משרה) ניהלתי עסק עצמאי לאנימציה, אצרתי והשתתפתי בתערוכות שמשלבות איורים, אנימציה ואומנות רחוב.

ציון דרך מהשנה האחרונה

למדתי להכיר את המחלקה, את המרצים, הסטודנטים וסגל המכללה ושילבתי פרויקטים משמעותיים בתוכנית הלימודים – לדוגמה שיתוף פעולה בין הסטודנטים לעמותת נעמת, הכנת סרטוני אנימציה להעלאת המודעות בנוגע לאלימות נגד נשים ומגדר. (ונהייתי אבא 🙃)

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

בשנה הקרובה אני מכניס למחלקה קורסים של עיצוב וגיימינג כדי לסגל לסטודנטים מיומנויות שיכולות להועיל להם.ן בחיים המקצועיים שאחרי הלימודים. אנחנו עובדים על תערוכה מאוד מעניינת של אנימציה אנלוגית בשבוע האיור. אני רוצה לייצר עוד שיתופי פעולה מעניינים ולחזק את שיתוף הפעולה השוטף עם מחלקת סאונד ופסקול במכללת ספיר. וליהנות מהדרך!

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

3 תגובות על הכתבה

  1. שושי שמר

    האם ערן אריה יתמודד עם הממותה המצחינה שבחדר ע"ש ראובן הכט? נראה לי שמוזיאון הכט קנה לו שם כמקום חשוך ולמטה מזה, לאחר שביטל שיח גלריה שנקבע שם עם האמן הגלילי סאהר מיעארי

  2. אלי גולבהר

    לא צויין השם של ד"ר אירנה גורדון ממוזיאון פתח תקוה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden