כל מה שחשוב ויפה
אריאן ליטמן, ארץ פצועה
אריאן ליטמן, ארץ פצועה, 2021. צילום: מ״ל

ארץ פצועה: אריאן ליטמן ממפה מחדש את המולדת הפנימית 

שני עשורים של התעסקות פוליטית, אישית ותרפויטית בשאלת המפה הישראלית, מסתכמים בתערוכת יחיד של האמנית השוויצרית־ישראלית אריאן ליטמן בסדנאות האמנים בירושלים

״מפה אינה הטריטוריה שהיא מייצגת, אך אם היא נכונה, יש לה מבנה דומה לטריטוריה, ועל כן היא שימושית״. את המשפט הכמעט מובן מאליו בפשטותו הזה הגה המתמטיקאי והמדען אלפרד קורז׳יבסקי. הוא כתב אותו בספרו ״מדע ושפיות הדעת״, שראה אור לראשונה ב־1933. 

בכרך זה הניח את היסודות לתיאוריה שלו אודות תחום שהמציא וכינה סמנטיקה כללית, להבדיל מחקר הסמנטיקה. על פי קורז׳יבסקי, מבנה השפות האנושיות ומבנה מערכת העצבים האנושית מגבילים את תפיסת המציאות של האדם, שלא מסוגל לחוות את המציאות אלא דרך ייצוגים הנוצרים מחוויות עצביות ומסימנים שנובעים מהשפה המדוברת. 

קורז׳יבסקי גרס שעל האדם לנסות ולהגיע למצב שבו יבחן את העולם באופן ניטרלי, מתוך רצון ללמוד ומעומקי הווית חוסר הידיעה. ״מפה אינה הטריטוריה״ הוא העיקרון הבסיסי ביותר להבנת השיטה שפיתח. 

כמעט 90 שנים אחרי שפירסם המדען הפולני־אמריקאי את הגיגיו, ובפרט את האנלוגיה הקרטוגרפית שמייצגת אותם, ובמרחק כמה יבשות והבדלי תרבות משמעותיים, חושפת האמנית השוויצרית־ישראלית אריאן ליטמן גוף עבודות בן כשני עשורים שנראה כמייצג חזותי מושלם של אותה אמירה. דרך סדרה של יצירות רדי־מייד מטופלות, עבודות וידאו ומיצב שהתהווה בעבודת יד עמלנית וסיזיפית המוצגת בסדנאות האמנים שבירושלים, ליטמן מפיחה נופך אוטוביוגרפי, פמיניסטי ואסתטי במשוואה הלוגית שקורז׳יבסקי ניסח. 

ארץ פצועה, 2021

ארץ פצועה, 2021. צילום: אודי קצמן

עוברים תאומים, 2018

עוברים תאומים, 2018. צילום: אבי חי

ארץ פצועה, 2010

ארץ פצועה, 2010. צילום: מ״ל

בתערוכה, שנפתחה בקיץ האחרון (אוצרת: גליה בר אור) ותוצג בחלל התעשייתי שבשכונת תלפיות עד סוף החודש, נפרשות פרשנויות חדשות של ליטמן לצד עבודות משנים עברו לנושא שמעסיק אותה ללא הרף: מפת הארץ. המפות של ליטמן מראות למתבוננים בהן מקטעים גרוסים, מחוקים, ערוכים, תפורים ומשתנים תדירות של חבל הארץ המסוכסך שאליו היגרה כנערה בת 18 מאירופה ובו השתקעה, הקימה משפחה ופעלה כאמנית. 

בין אם הן מתמקדות בשטחי הבירה שבה היא מתגוררת ועובדת, מעלות סימני שאלה אודות שטחי הגדה המערבית הכבושים או מהוות תזכורות ויזואליות לחוסר היציבות המאפיינת את סוגיית גבולות המדינה, המפות של ליטמן איננן הטריטוריה שהן מייצגות. מה הן כן? עדויות אילמות, כאובות אך יפות, לדיאלוג של אישה עם האדמה שעל פניה היא צועדת. 

המפות של ליטמן איננן הטריטוריה שהן מייצגות. מה הן כן? עדויות אילמות, כאובות אך יפות, לדיאלוג של אישה עם האדמה שעל פניה היא צועדת

עשויות קרעי נייר גס, מצונזרות, מכוסות בתפרים צבעוניים שרקמה במו ידיה, הן בעלות מבנה דומה לטריטוריה. בניגוד לערך שמציעה האקסיומה של קורז׳יבסקי, ליטמן מייתרת את המפות שלה מאופיין השימושי – הרי אי אפשר לקרוא בהן כדי לנווט בישראל. אך השימושיות שלהן מצויה דווקא בשיבוש שהן מציעות: כל חבל ארץ שנמחה מרמז על מחלוקות לאומיות, סכסוכים צבאיים, פיגועים ומלחמות שמכתיבים מחדש שוב ושוב את הגיאוגרפיה של המדינה שליטמן הפכה לבית.

כל פיסת תחבושת שבה היא עוטפת את נייר המפה מספרת פרק מקוטע אחד מתוך סיפור שעוד ממשיך להיכתב על חייה שלה כמהגרת וכיוצרת, סיפור שמהדהד את האמביוולנטיות שכמעט כל מי שאי פעם עזב בית אחד לטובת אחר יכול להזדהות עימה. 

לרקום זיכרון חדש

היצירה המרכזית, זו הנושאת שם זהה לשם התערוכה, היא עבודה אקטואלית ופוליטית. מוצבת על גבי משטח מורם בחלל התצוגה, ״ארץ פצועה״ היא מפת דרכים של ישראל־פלסטין בגודל שלושה וחצי מטרים, שאותה ליטמן עטפה בשכבות של גבס תעשייתי ותחבושות סטריליות. על גבי המפה, ליטמן רקמה בחוטים צבעוניים.

בחוטים ורודים, כחולים ושחורים היא הדגישה את הכבישים, הגשרים והצמתים של הפגנות מחאת הדגלים השחורים שהתרחשה בשנה החולפת. הכתמים האדומים מסמלים את סבב הלחימה האחרון בין ישראל לעזה ואת התסיסה האזרחית שהתרחשה בקיץ, בפרט בערים מעורבות יהודיות־ערביות. בחוטים ירוקים, ליטמן הגדירה את גבולות הארץ, כולל יהודה ושומרון והגדה המערבית. 

במבט ראשון, נדמה שהעבודה המאיימת במימדיה המונומנטליים זועקת בסימבוליות חד־ממדית, כמו צועקת ליטמן דרך מלאכת היד שלה מסר חד משמעי: ישראל מדממת, ואני האמנית נוטלת על עצמי את משימת החבישה כאילו הייתי אחות רחמנייה שמטפלת בפצעי הסכסוך. גם העיסוק במפה כמצע אמנותי וכנושא מחקר אינו ייחודי לליטמן, אלא שייך למסורת ארוכת שנים שהחלה עם התפתחותה של האמנות המושגית בארצות הברית ובאירופה בשלהי שנות ה־60 וחביבה במיוחד על אמנים ישראלים ויהודים.

מתוך רשימה משמעותית עולות בדעתי ״דרוקסלנד״, גוף העבודות שהחל מיכאל דרוקס כבר ב־1940, שכלל פורטרט עצמי כמפה; פרויקט מצר־מסר, מיזם בהשתתפותם של מיכה אולמן, אביטל גבע, משה גרשוני ואחרים, שנפרש על פני כמה חודשים ב־1972 וכלל סדרה של פעולות אמנותיות, וביניהן החלפת אדמות באזור קיבוץ מצר והכפר הערבי מייסר; העבודה האיקונית של דגנית ברסט מ־1976, ״מפת ארץ ישראל עם גבול מעוין״; וסדרת ״ערי אפר״ של יהושע נוישטיין, שנחתמה במיצב שעסק בעיר בני ברק והוצג במוזיאון הרצליה בשנת 2000. 

מראה הצבה, סדנאות האמנים

מראה הצבה, סדנאות האמנים. צילום: אודי קצמן

אם כן, ליטמן אינה פועלת בריק אמנותי. עם זאת, מבט נוסף בעבודה הזו, ובסדרת המפות האחרות שהיא מציגה על פני קירות הגלריה, מעיד על כך שיש מקוריות ותעוזה ביצירתה. המקוריות נובעת מכך שליטמן אמנם מתעסקת בתמה שהעסיקה אינספור אמנים בני דורה וכאלו שקדמו לה, אך נדמה שהיא אינה עושה זאת מתוך מניעים של התכתבות אינטלקטואלית. 

נראה שליטמן לא מבקשת לקרוץ אל צופים בקיאים, אלא להראות להם שאפשר להתמודד עם שאלת המפה דרך נקודת מבט נשית ובאמצעות ריטואלים נשיים במהותם – את המפה שלה ליטמן חובשת ורוקמת. כשליטמן בוחרת לכסות את מפת המדינה בתפרים רקומים, היא מבצעת סוג מלאכה שמזוהה על פי רוב עם יצירת פולקלור נשית ומציבה את עצמה הרחק ממסורות הציור והמיצב הגבריות־משהו שבולטות לאורך תולדות האמנות המקומית. 

נראה שליטמן לא מבקשת לקרוץ אל צופים בקיאים, אלא להראות להם שאפשר להתמודד עם שאלת המפה דרך נקודת מבט נשית ובאמצעות ריטואלים נשיים במהותם – את המפה שלה ליטמן חובשת ורוקמת

מעצם ביצוע מהלך זה, ליטמן שולפת את עצמה מתוך הבריכה העמוסה לעייפה של אמנות ישראלית שמנסה לנסח אמירה על המחיר שגובה הכיבוש. מעשה הרקמה של ליטמן בהקשר של עבודת מפה ממקם אותה דווקא בהקשר של פרקטיקות בינלאומיות, כאלו שבישראל עדיין נהוג להתייחס אליהן באורח מזלזל וזניח כאל ״קראפט״.

אני מוצאת בו הד לעבודות רקמה מהסוג שהתבלטו באמצעותן אמניות פמיניסטיות רדיקליות כדוגמת ג׳ודי שיקגו, שכבר ב־1980 התחילה לתעד את חווית הלידה הנשית בפרויקט קולקטיבי המתכנה Birth Project; אך גם ליצירות כמו סדרת תיקי הבד עשויים תפרים־תפרים שהחל ליצור האמן האיטלקי אלברטו בורי בתום מלחמת העולם השנייה. בעולם שבו מבצע אחד רודף מרי אזרחי אחר, נדמה שליטמן רוקמת כדי לזכור איך נראו גבולות הארץ אתמול, וכדי לא לאבד תקווה כשישתנו שוב מחר. 

 היצירה כניסיון ריפוי של הגוף 

כשאני מצביעה על כך שליטמן מציגה יצירה נשית, אינני שוללת את ההבט הפוליטי האמיץ של עבודתה. הוא קורן במיוחד ביצירות כמו Twin Embroys (עוברים תאומים, 2017-2018), עבודות ששייכות לסדרה שליטמן החלה ליצור במהלך האינתיפאדה השנייה, המורכבות ממפות סגרים של ירושלים שחתכה ועטפה בגאזה.

מעשה החבישה כאקט פרפורמטיבי־קטרטי ניכר גם בסדרה של עבודות שבהן ליטמן חבשה אנדרטאות ומונומנטים שונים בארץ וצילמה אותם, כמו בתצלום ״עץ הזית״ מ־2011 שנולד כמיצג שבו חבשה עץ זית במחסום חיזמה בכניסה הצפון־מזרחית לירושלים, אגב התבוננות שלה דרך עדשת מצלמתה במתחים שגעשו ברחבי הארץ בתקופה שבה פעלה כצלמת עיתונות. 

על אף שזו אמירה שחוקה, אצל ליטמן מתבקש לאבחן שהפוליטי הוא בהכרח אישי. עובדה זו ניכרת מתוך צפייה בעבודת הווידאו שמקדמת את פניהם של המבקרים בחלל התערוכה, ״המוזה״ (2020), יצירה שצולמה על רקע הנוף המדברי של מצוקי דרגות ושמככבת בה ביתה של האמנית, קליה.

בעבודה, ליטמן המתהלכת באיטיות ועטויה כולה מלבושים לבנים פוגשת את קליה, היום נערה, ועוטפת אותה בתכריכי תחבושות המכסים את עיניה ואת גופה. לקראת הפרידה של השתיים, קליה משתחררת מהבדים המגוננים שעטפו אותה ומתייחסים לפציעה קשה שספגה בילדותה, עת נכוותה בטיול של הצופים בהיותה בת תשע ונזקקה לטיפול של אמה. לבסוף, האם והבת נראות כשהן מתחבקות בחום ואז נפרדות זו מזו, כשכל אחת צועדת לכיוון אחר. 

מחיקה, 2006, מיצג במוזאון המדע

מחיקה, 2006, מיצג במוזאון המדע. צילום: עודד אנטמן

עץ הזית, 2011

עץ הזית, 2011. צילום: רינה קסטלנובו

birds

המפגש בין השתיים, חושפני על אף אופיו המבוים, הוא מרגש. נוגעת גם המחשבה הכמעט נאיבית אך בלתי נמנעת שמעורר המפגש עם עבודתה של ליטמן על כוחה המרפא של האמנות, על התקווה שיש ביכולתה של היצירה להבריא את הגוף ואת הנפש הדואבים. כאן גם נוצר כפל משמעות עקרוני למעשה החבישה, כשליטמן מתיקה אותו מהמבנים המצולמים ומהמפות אל גוף חי ופועם, זה שהיא עצמה הביאה אל העולם. 

אך ״המוזה״, בדומה ליתר עבודות הווידאו והתצלומים שליטמן מציגה בתערוכה, מתאפיינת בשפה קולנועית וצילומית רווית פאתוס – שלא לצורך. עבודת וידאו שצולמה במצדה (2018), שבה ליטמן מספרת מחדש סיפור שהופיע לראשונה בספר מלחמות היהודים שכתב יוסף מתתיהו על נשים שפעלו באופן שהיפך את מסר הגבורה של מצדה, רוויה באפקטים מוזיקליים ותנועתיים מסיחי דעת, כאלו שקשה לעכלם לצד החומריות המרובדת והמרתקת של עבודות המפה.

לא רחוק ממנה, ליטמן מציגה את ״אריאנט הקטנה והיקרה״ (Dear Little Arianette, 2020), עבודת וידאו נוגה שבה היא נוברת בפצעי ילדותה באמצעות קריינות של גלויות שקיבלה מהוריה. זו יצירה ישירה ומכמירת לב, שבה ליטמן מקריאה בקול גלויות שכתבה לה אמה בזמן שהיא ואביה טיילו ברחבי העולם והותירו את ילדתם מאחור על רקע תצלומי ארכיון אישיים. אך למעט העובדה שהיא מציעה הצצה אל העבר שהוביל את האמנית כאישה בוגרת להגר לישראל, אותה היא בוחנת ואליה היא מגיבה בעבודתה, לא ברור כיצד היא מתכתבת עם היצירות האחרות. 

בעת ההתבוננות ביצירות הווידאו, התעוררה בי הכמיהה לגלות לאו דווקא את ליטמן הצלמת או את ליטמן התסריטאית שכותבת סרטים קצרים עוצמתיים, אלא דווקא את ליטמן אמנית הפרפורמנס, זו שנמשכה כבר ב־2004 במהלך ימי האינתיפאדה השנייה להזמין את הקהל להשתתף איתה בפעולה כירורגית בבית הספר האנגליקני בירושלים, שאותו הפכה לבית חולים שדה.

בתגובה לפיגוע שהתרחש דאז בקפה מומנט הירושלמי, ליטמן הורתה לרופאים לשאת מפות סגר של ירושלים על אלונקות וביקשה מנשים לבושות לבן שתיפקדו כאחיות לתפור את המפות בתפרים ירוקים (לא נכחתי במיצג, ולכן אני מכירה אותו רק מתוך צפייה בתיעוד וידאו). דווקא בשל ההתמקדות של ליטמן בפצעים לאומיים ואישיים ובמאמצים לאחותם, מתבקש לראות אותה מבצעת את אותו ניסיון בגופה שלה ובזמן אמת. 

עם זאת, ״ארץ פצועה״ היא תערוכה חשובה ומעניינת, ולו משום שהיא מטילה זרקור על גוף עבודה ותיק של אמנית שטרם זכתה לכזה מעמד בקאנון הלוקאלי. זו תערוכה שחושפת בתצוגה אינטימית ואינטליגנטית קורפוס אלטרנטיבי ועשיר, כזה המזכיר שהמפה אינה הטריטוריה, ומוכיח שאמנות פוליטית יכולה להיות גם בועטת וגם רכה, ביקורתית ובה בעת חומלת. 


אריאן ליטמן | ארץ פצועה
אוצרת: גליה בר אור
סדנאות האמנים, רחוב האומן 26, תלפיות, ירושלים
נעילה: 30.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden