כל מה שחשוב ויפה
אדוארד קפרוב, מתוך התערוכה בגלריה בארי
אדוארד קפרוב, מתוך התערוכה בגלריה בארי

אדוארד קפרוב מישיר מבט אל פני האומה 

פורטפוליו Promotion: סדרת עבודות המשלבות טכניקת צילום משלהי המאה ה־19 לצד תצלומים דיגיטליים, חושפת את נקודת מבטו של אדוארד קפרוב על אנשים ומקומות ישראלים נעלמים מן העין, בתערוכה חדשה בגלריה בארי

אדמת מדבר זחיחה ממלאת את קדמת הפריים. בחזיתו ערימת עלים מאובקים לוכדת את העין, ברקע מתקמר קצהו של כביש ריק. לרגע נדמה שמדובר במחווה לגיא הצלמוות שתיעד רוג׳ר פנטון במלחמת קרימייה ב־1855, גרסת הלבנט. בדימוי אחר מטוס קל חונה מקופל לתוך עצמו, אולי רגע אחרי התרסקות. ייתכן שנשכח היכן שנפל או הושבת וכעת הוא מיותם, מבלי שאיש יבחין בו.

בתמונה אחרת, האדמה מושלגת ומתוך ערפל כבד דמויות עטויות בדים ארוכים מתקדמות הרחק מהעדשה, כאילו מדשדשות מתוך שברי חלום. בפריים נוסף, בשחור־לבן, ילדה קטנה ישובה על הקרקע בפנים מכורכמות. היא מיישרת מבט ספק־מתריס ספק־עייף אל המצלמה; לרגע היא נראית כאילו הגיחה מעידן אחר, בין דפי אלבום של יצירות פרי עדשתן של דורותיאה לאנג או דיאן ארבוס. 

אך האיש מאחורי כל אותם רגעים לימינליים, פואטיים בזניחות שלהם, הוא לא צלם דרכים אמריקאי מהמאה הקודמת אלא האמן וצלם העיתונות הישראלי אדוארד קפרוב. בתערוכת היחיד Borderlines. Personalities. Disorder, שתיפתח מחר (23.9) בגלריה בקיבוץ בארי (אוצרת: סופי ברזון מקאי), קפרוב מציג שלל יצירות השייכות לשלושה גופי עבודה שונים שעליהם עמל בעשור האחרון.

התערוכה חושפת הצצה אל עולמו הפנימי של יוצר הנודד בין חללים, מקומות וטכניקות. את התמונות ואת האנשים המככבים בהן, הנראים לפרקים כאילו תועדו בימי ראשיתו של היישוב העברי, קפרוב צילם גם בצבע במצלמה דיגיטלית אך גם באמברוטייפ – שיטה משלהי המאה ה־19 לצילום דימוי פוזיטיבי על גבי לוחיות זכוכיות, שעובר עיבוד בתהליך הקולודיון. 

דרך מצלמתו, קפרוב מתעמת עם נופי הארץ הפריפריאליים והמרכזיים, הכבישים המתפתלים לאורכה ואנשי השוליים שחולפים דרכם. מי שהיגר לישראל בנעוריו מברית המועצות לשעבר, למד בארץ צילום והחל את דרכו המקצועית כצלם עיתונות, פועל כיום כיוצר המנסה להבין ולעבד את התמורות שחולל הזמן הן במדיום הצילומי והן במדינה שהפך לבית. 

ג׳וי: אדוארד, ספר לי איך התהווה השם של תערוכתך החדשה, Borderlines. Personalities. Disorder. נראה שיש כאן קריצה למה שמכונה בעגה הפסיכיאטרית ״הפרעת אישיות גבולית״, אבל במקרה של התצלומים שלך, רבים מהסוביקטים הם לאו דווקא בני אדם אלא נופי הארץ. האם התכוונת לרמוז שאתה חווה את המדינה דרך עדשת המצלמה שלך כשסועה ובעלת גבולות מעורערים? 

אדוארד: ״כן, כמו שניחשת שם התערוכה לקוח מהתחום הפסיכיאטרי ומתייחס להגדרה עבור אנשים שהם בורדרליין. יש כאן כמובן משחק מילים, כי הנושאים שהפרויקט שלי עוסק בו הם גבולות ודמויות.

הפרויקט גם מתעסק במקומות אוטופיים, לעומת המציאות העגומה שאנחנו חיים בה כאן. המילה Borderlines אכן מתייחסת לגבולות המדינה, המילה Personalities מתייחסת לדמויות שאני בוחר לצלם, וה־Disorder מתייחס לעולמות שאנחנו חווים 

שם התערוכה לקוח מהתחום הפסיכיאטרי ומתייחס להגדרה עבור אנשים שהם בורדרליין. יש כאן כמובן משחק מילים, כי הנושאים שהפרויקט שלי עוסק בו הם גבולות ודמויות. הפרויקט גם מתעסק במקומות אוטופיים, לעומת המציאות העגומה שאנחנו חיים בה כאן

ג׳וי: יש לך עניין מיוחד בעולם הפסיכיאטריה והפסיכואנליזה? 

אדוארד: לא, אני צלם, אבל צלם הוא תמיד גם קצת פסיכולוג… 

ג׳וי: אני יכולה לתאר לעצמי. הסדרה שעל בסיסה נאצרה התערוכה הנוכחית נכנסה לרשימת המועמדים הסופיים בתחרות ה־International Photography Awards, שזה השג מרגש. לצידה פרסמת טקסט שחיברת, שבו ציינת שבהקשר של העבודות שלך עלה בדעתך הספר ״אלטנוילד״ שחיבר חוזה המדינה, תיאודור בנימין הרצל. התייחסת גם לפער בין החזון שהוא שטח בספרו לבין המציאות שמתנהלת בישראל בשטח. 

אני חושבת שבימינו אי אפשר להיות אדם מודע שמתגורר כאן מבלי להיווכח שהציניות חטפה מכת מוות, או טלטלה מאוד רצינית. לכן הרפרנס הטקסטואלי שבחרת בו הפתיע אותי. מרגיש כמעט נאיבי להסתכל על ישראל 2021 ולחשוב על מדינת היהודים כפי שהוא דמיין אותה אז 

אדוארד קפרוב

אדוארד קפרוב

אדוארד: אני מבין למה את מרגישה שזה נאיבי, אבל במקרה שלי הרפרנס הזה מאוד אישי. אני מגיע ממדינה שהיה לה חזון, והוא התפרק למול עיניי בשנת 1991. המדינה שבה נולדתי בתוך ברית המועצות כבר לא קיימת יותר היום.

שם גם היה פער בין החזון המוכרז לבין המציאות כפי שהיא התרחשה באמת. לצערי, פה בארץ גם נתקלתי בתופעה הזו. הבעתי את התחושה הזו בפרויקט צילום שנקרא ״כביש 60״, שמוצג בתערוכה. זהו פרויקט אחד מתוך שלושה שאני מציג. הפרויקטים נוצרו אחד אחרי השני, והתמזגו אחד בשני. 

כשעסקתי בפרויקט של כביש 60, הרגשתי בפעם הראשונה בוודאות שהחזון שהיה לי לגבי ארץ ישראל חומק לי מבין האצבעות. גם הדמויות שאני מחפש ומצלם, בפרויקט הזה ובפרויקטים אחרים, הן די נאיביות במובן הזה שהן עדיין מנסות לאזן בין איזשהו חזון לגבי החיים כאן לבין המציאות

ג׳וי: אז אתה מדבר על חוויה פרסונלית של התפכחות שהרגשת כשעלית לכאן מסיביר. האם הכוונה גם לנסיבות הפוליטיות הקיצוניות שאנחנו עדים להן לאחרונה? 

אדוארד: כן, יש פה מציאות פוליטית אבל אני איש מאוד לא פוליטי ואני לא רוצה להכניס את הפוליטיקה לאמנות שלי. אני מתנגד לפוליטיקה בכל כוחי, אני לא הולך להצביע בבחירות, אני לא איש של ימין ולא איש של שמאל. לכן, בתצלומים הפרשנות שלי אינה פוליטית אלא אישית כאדם וכיוצר

ג׳וי: לחלוטין אפשר להבין את ההסתייגות מפוליטיקה. אז בוא נדבר על חללים: ספר לי קצת על המקומות המיוחדים שבהם צילמת את העבודות שאתה חושף כעת

אדוארד: במקביל לתערוכה אני מפרסם גם ספר אמן, שיש בו חלוקה של העבודות לכמה חלקים. גוף העבודות הראשון שמוצג שם עוסק בכביש 60, הכביש שעובר מבאר שבע ועד נצרת, וחולף דרך חברון. זהו כביש שחוצה את השטחים, וזה לוקיישן אחד. הלוקיישן השני הוא גבולות המדינה; נסעתי לכל אורכם ורוחבם, וצילמתי במקומות שונים: ברמת הגולן על גבול סוריה ועל גבול לבנון, על גבול מצרים ועל גבול ירדן 

ג׳וי: מאחר ואתה מצלם בטכניקה מיושנת, אני משערת שאתה צריך לשאת איתך הרבה יותר ציוד מכל צלם אחר שמסתובב בעולם עם מצלמה דיגיטלית וקלה לנשיאה. אני תוהה אם הצילום אצלך בכלל יכול לנבוע מאינסטינקט השיטוט, או שמא יש בחירת לוקיישנים מתוכננת מראש וברורה? 

זו טכניקה מאוד מסורבלת, ואין שם עניין של רגע מכריע, אז הצילום צריך להיות מתוכנן. אני יודע לאן אני נוסע, וגם מכיר את הדמויות שאני מצלם. אני שואל אנשים אם הם מוכנים להצטלם, כי מדובר בתהליך צילום ארוך – לוקח שלוש או ארבע שעות לצלם פריים אחד. הדמויות שאני מצלם צריכות להתמסר לגמרי ולהקדיש לזה לא מעט זמן

אדוארד: במקור אני בכלל צלם עיתונות, אז חלק מהעבודות שאני מציג צולמו במצלמה רגילה בצורה יותר עיתונאית וספונטנית, תוך שוטטות בכל מיני מקומות. לפני חמש שנים רציתי להעמיק את הפרויקט הצילומי שלי, ולכן החלטתי להתמקצע בצילום בטכניקה שהיא יותר ראשונית. 

באמצעות הטכניקה הזאת הצילומים הראשונים מארץ הקודש נפוצו אל העולם. לקח לי זמן ללמוד את הטכניקה, כי היום כמעט אף אחד לא משתמש בה. זו טכניקה מאוד מסורבלת, ואין שם עניין של רגע מכריע, אז הצילום צריך להיות מתוכנן.

זה כרוך בעבודת הכנה מוקדמת: אני יודע לאן אני נוסע, וגם מכיר את הדמויות שאני מצלם. אני שואל אנשים אם הם מוכנים להצטלם, כי מדובר בתהליך צילום ארוך – לוקח שלוש או ארבע שעות לצלם פריים אחד. הדמויות שאני מצלם צריכות להתמסר לגמרי ולהקדיש לזה לא מעט זמן. כשמדובר בלוקיישן טבעי וסטטי שלא כולל בני אדם זה מעט יותר קל, כי שם אני לא צריך לתאם עם אף אחד אלא יודע מראש מה אני מחפש ואיפה זה נמצא. בנוסף, אני מגלה כל הזמן מקומות חדשים 

ג׳וי: זה מעניין שאתה מתעקש לדבוק בטכניקה שמאתגרת לא רק את המצולמים שלך, אלא גם אותך

אדוארד: בהחלט. במקביל ל־personal crisis הזה, קיים היום גם מה שנקרא The crisis of film; כלומר, משבר הצילום והייצוג. כל עולם הצילום התהפך היום לגמרי. מרגע שנכנסו לתמונה הטלפונים החכמים שאיתם אפשר לצלם, צלמים נאלצו להמציא את עצמם מחדש. זה תהליך דומה לתהליך שעברו הציירים כשהומצא הצילום לפני כ־200 שנים.

היום אני כבר לא פועל כצלם עיתונות עבור גופי תקשורת ישראלים. אני שולח את עצמי למקומות שונים ומחליט מה לצלם, ואני מרגיש שצילום במצלמה דיגיטלית הוא נדוש, שאין לזה שום ערך. זה תהליך ארוך שעברתי אבל כיום אני מצלם בעיקר בטכניקה של קולודיון וכמעט לא מצלם צילום דיגיטלי. בגלל שזו טכניקה כל כך מסובכת, אני שואל את עצמי הרבה שאלות לפני שאני מתחיל לצלם

ג׳וי: אתה מדבר על המשבר של הצילום בעידן הפוסט מודרני, ואני תוהה אם הבחירה הטכנית שלך היא מעין קריאת תיגר על תרבות הצילום המיידית שאנחנו נחשפים אליה מכל עבר בעולם שבו האינסטגרם וחללים דיגיטליים נוספים הם המקומות העיקריים בהם אנחנו צורכים דימויים חזותיים, ושבאמצעותם כמעט כל אחד יכול להפוך לצלם

birds

אדוארד: תראי, המשבר הזה לא התחיל בנקודת הזמן שבה אנחנו חיים. סוזן סונטאג כתבה כבר בשנות ה־70 של המאה הקודמת על מה שקורה ועוד צפוי לקרות לצילום. כשאתה קורא את זה היום אתה מזדעזע, כי היא זיהתה את זה הרבה לפני שנכנס הצילום הדיגיטלי לחיינו. התהליכים שהיא תיארה בשנות ה־70 הם היום פי כמה וכמה נוכחים

ג׳וי: בהחלט, שלא לדבר על קהות החושים שאנחנו חווים כמתבוננים לנוכח ההצפה של דימויים, תופעה שהיא זיהתה בטקסטים המכוננים שלה. ועם זאת אתה מקיים תהליך צילומי שמצליח להיות מאוד אישי ואינטימי; זה ניכר גם בעבודות הנוכחיות שאתה מציג וגם ביצירות אחרות שלך. נדמה שאתה פורטרטיסט מאוד קשוב. שתף אותי קצת ביחסים שאתה בונה עם הדמויות שאתה מצלם

אדוארד: ״בפרויקטים של צילומים מהגבולות ומכביש 60, שהם צילומים בצבע, לא מדובר בדיוקנאות אלא בדמויות שנמצאות שם בדרך. בתצלומים שצילמתי בטכניקה של לוחות הזכוכית, הדמויות הן מהותיות. 

הדמויות שאני מחפש הן דמויות מעניינות. הרבה פעמים מדובר באמנים למיניהם שגרים במקומות פריפריאליים. לדוגמה, צילמתי זוג אחד שפגשתי בחאן בערבה. הם נדדו עם הילדים שלהם במשך שנתיים באמצע שום מקום במדבר. הם נראו כמו פריקים, אבל כשהתחלתי לדבר איתם התברר שהם אנשים שגרתיים. שניהם קופירייטרים, שבחרו לצאת מהשגרה של תל אביב ולהסתובב בארץ.

דמות אחרת היא מפיק סרטים שהחליט לעבור לערבה לפני עשור, ושם הוא הקים פסטיבל סרטים בינלאומי. מדובר באדם עם חזון חזק שהצליח לממש אותו. אלו לא אנשים שעובדים מתשע עד חמש, נוסעים לחו״ל פעם בשנה ועושים סקס פעם בשבוע. אלו דמויות בעלות חזון, והם מצליחים לממש אותו בצורה כזו או אחרת 

ג׳וי: ואתה דורש מהם התמסרות טוטאלית אליך. איך בונים כזה אמון? 

אדוארד: ״אני טוב בלדבר עם אנשים, הם מחבבים אותי ומתחברים למה שאני עושה

ג׳וי: אפשר להבין. כמו שציינת, צלם הוא סוג של פסיכולוג. אז מה הלאה? יש לך מחשבה להמשיך עם הפרויקטים הללו גם אחרי שיוצגו בתערוכה? 

אדוארד: אני לא יודע אם להמשיך זו המילה הנכונה, כי לפרויקט מבחינתי אין התחלה, אמצע וסוף. ההתחלה של הפרויקט הנוכחי הייתה ב־2010, אבל אולי נקודת ההתחלה האמיתית היא ב־1991, כשברית המועצות התפרקה ואני עזבתי את המולדת שלי. בינתיים, אני לא רואה את הסוף שלו


אדוארד קפרוב | Borderlines. Personalities. Disorder
אוצרת: סופי ברזון מקאי
הגלריה בקיבוץ בארי
שיח גלריה והשקת ספר אמן: שישי 1.10 בשעה 10:00
פתיחה: 23.9; נעילה: 25.10 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden