כל מה שחשוב ויפה
נדב גולדנברג, Earthen Playground. צילומים: Noé Cotter
נדב גולדנברג, Earthen Playground. צילומים: Noé Cotter

נדב גולדנברג מאמין בחומר מקומי ובעבודת ידיים

לאחר התמחות בננדו ותואר ראשון בשנקר, נדב גולדנברג חזר במסגרת התואר השני בעיצוב ב־ECAL לטיולים המשפחתיים ברחבי הארץ ולאתרים הארכאולוגיים שהפכו לגני משחק בתקופת הילדות, ושואל האם אפשר לייצר גן משחקים מקומי?

יובל: הי נדב, בוקר טוב. איך שרדת את תקופת החגים שזה עתה נגמרה? היית בארץ?

נדב: בוקר אור יובל, בדיוק חזרתי לארץ עם תחילת החגים ואחרי שנתיים שלא הייתי פה זאת הייתה תקופת הסתגלות מעניינת. לראות משפחה וחברים בין כל הבלאגן של החגים היה טוב

יובל: וואלה. אני מניח שלא היית פה שנתיים בעיקר בגלל הקורונה, שלא ככה תכננת את זה…

נדב: נכון, בהתחלה עוד תיכננתי לחזור לחופשות קצרות אבל עם הסגרים וביטולי הטיסות יצא שנשארתי בשוויץ תקופה רצופה. זה לפחות נתן לי הזדמנויות לגלות את המדינה יותר

יובל: ויש מה לגלות. תגיד, למה בחרת לעשות דווקא ב־ECAL את התואר השני בעיצוב?

נדב: חשבתי על תואר שני בתור מסגרת להמשיך לגלות את עצמי כמעצב ולשפר את היכולות שלי. כשבדקתי אלו מבתי הספר בעולם נחשבים לבולטים או מובילים כיום נתקלתי ב־ECAL. התייעצתי עם כמה מכרים שלי לגבי זה שאישרו את המוניטין שלו והחלטתי ללכת על זה

יובל: ספר קצת על בית הספר, כי לא כולם מכירות

נדב: אז ECAL, או בשמו המלא École cantonale d'art de Lausanne הוא בית ספר לאמנויות ועיצוב בעיר לוזאן שבשוויץ, על גדות אגם ז׳נבה היפיפה. בית הספר נוסד לפני כ־200 שנה, אבל הומצא מחדש מספר פעמים. בגרסתו הנוכחית הוא מבוסס במפעל טקסטיל לשעבר ועוצב על ידי האדריכל Bernard Tschumi. יש תארים ראשוניים ושניים ומסלולים מיוחדים, ויש הרבה סטודנטים בינלאומיים, אף על פי שרובם מגיעים משוויץ ומצרפת (בגלל הקרבה לשם)

יובל: ובאיזה מסלול אתה למדת ומה קורה בו?

נדב: אני למדתי במסלול לתואר שני בעיצוב מוצר. זה מסלול של שנתיים שבמסגרתו עובדים על פרויקטים אישיים, פרויקטי חוץ וגם סדנאות מיוחדות. סגל המחלקה עצמו מאד מצומצם והמרצים הם אורחים ממדינות שונות, כולם מעצבים מבוססים וידועים. יש דגש מאד גבוה על קפדנות וסטנדרט של עשייה ותיעוד, אז זה יוצר מסגרת מאד אינטנסיבית אך פורייה

יובל: ואם אתה משווה את זה לתואר הראשון בעיצוב תעשייתי שעשית בשנקר?

נדב: אני חושב שבשני המקומות יש תחושה של כור היתוך, אבל מסיבות שונות. בתואר הראשון יש כמות תוכן גבוהה שצריך להכיל וללמוד איך ליישם, ממש ניסוי וטעייה והבנות ראשונות של מי אנחנו כמעצבים ומה עניין עיסוקינו. בתואר השני מגיעים כבוגרים, אמנם כל אחד מגיע עם רקע וניסיון שונים, אבל עדין עם בסיס מסוים כדי לאפשר לנו לחקור כיוונים שיותר קרובים למהות שלנו כמעצבים. יש פחות פרויקטים בתואר השני, וגם תקופת הלימודים קצרה יותר, אבל מבחינת תפוקה יש המון מה לעשות

נדב גולדנברג

נדב גולדנברג. צילום: מ״ל

יובל: אז מה עניין אותך לחקור באקאל, ואיך עובד שם העניין של פרויקט הגמר?

נדב: באקאל עניין אותי להיכנס לתחומים שעוד לא נגעתי בהם בחיי המקצועיים ופשוט להמשיך ללמוד לעומק על נושאים שקוסמים לי, ופרויקט הגמר לדוגמה היה הזדמנות שכזאת. זה מגיע בסמסטר האחרון ללימודים ובו עובדים רק על הפרויקט הזה, אבל יש אפשרות לחבר אותו לעבודת מחקר ולהאריך את ההתעסקות לכשנה.

עבודת המחקר היא כמו עבודת תזה באקאל, מייצרים קובץ מחקר, שהוא מעין ספר זכרונות, וכותבים מאמר. אפשר להשתמש בכל הידע המצטבר הזה על מנת להפיק מספר פרויקטים

יובל: אז בוא ספר על הפרויקט שלך

נדב: הפרויקט שלי נבע מתוך המחקר שעשיתי: עניין אותי ללמוד על גני משחקים ולהבין את העולם הזה. בעבר עבדתי על צעצועים ומוצרים לילדים ולהרבה מהיצירה שלי יש אופי משחקי, אז זה הרגיש לי כמו תחום שהוא קרוב מספיק אך עדין זר לי, ובקנה מידה שלא עיצבתי בו עד היום.

עם המחקר נוצר לי נרטיב של התפתחות גני המשחקים בעולם, וגם לאן הם הולכים בעתיד. אבל עם כל הסטנדרטים הנוקשים לבטיחות מתקנים, יש קו שבו הכל הופך לגנרי, מבחינת צורה או חומריות.

עם המחקר נוצר לי נרטיב של התפתחות גני המשחקים בעולם, וגם לאן הם הולכים בעתיד. אבל עם כל הסטנדרטים הנוקשים לבטיחות מתקנים, יש קו שבו הכל הופך לגנרי, מבחינת צורה או חומריות

כשחשבתי על איך אני כמעצב יכול לתרום לדיאלוג חדש בתחום הזה, נזכרתי בילדות שלי ובטיולים משפחתיים ברחבי הארץ. יש לנו עושר באתרים ארכאולוגיים שהייתי מבקר בהם, שהפכו לגני המשחקים שלי. יחד עם המגלשות והנדנדות המוכרות בערים נחשפתי לחומות, לחדרים ולנישות של תרבויות עתיקות. והכל נעשה מחומרים מקומיים וטבעיים, בניגוד למתקנים העירוניים שבדרך כלל מיובאים ממדינות אחרות

יובל: ואיך המשכת מפה?

נדב: ואז עלתה לי השאלה – האם אפשר לייצר גן משחקים מקומי? כדי לענות על זה חזרתי לאתרים הארכיאולוגיים ונחשפתי לתחומי בנייה שונים באדמה שמשתמשים בהם עד היום. מתוך מבחר גדול בחרתי לעבוד עם אדמה נגוחה, על הוורסטיליות שהיא מציעה בבניית מבנים. בנקודה זאת יצרתי קשר עם בעלי מקצוע בתחום וגם קיבלתי סיוע טכני מחברת Lehm Ton Erde האוסטרית שמתמחה בשיטה זאת.

אדמה נגוחה מורכבת משכבות דחוסות של אדמה המכילות את סך החלקיקים שנמצא באדמה – אבנים, חצץ, חול, חימר וכו׳. עם מעט מים חלקיקי החימר נתפסים ומאגדים את כל השאר כשנדחסים, וכשזה מתייבש הכל ננעל במקומו. חלק ממבני אדמה נגוחה קיימים כבר אלפי שנים, שזה מעיד על חוזקה.

ברגע שהייתה לי את הטכניקה נכנסתי לשלב של העיצוב, ועבדתי על מלא כיוונים של מבנים ומתקנים אפשריים. כשהגיע השלב של ביצוע הפרויקט והוכחת היתכנות גם הייתי צריך מקום לקיים אותו.

במקרה, גיליתי שלא רחוק מאקאל יש בית ספר אנתרופוסופי וממש מולו מחצבת חימר ששייכת לחברת לבנים. כשיצרתי קשר עם בית הספר הם התלהבו מהאפשרויות שהפרויקט שלי מביא וביקשו שאערוך אותו כסדנה חינוכית לתלמידי כיתה ג׳, שכן אחת לשנה התלמידים בונים פרויקט פיזי לרווחת בית הספר ולומדים מתוך עשייה, שזה עיקרון עליון בבתי ספר האלה.

birds

נדב:

כדי להתאים את הפרויקט ליכולות של הילדים החלטנו לבנות ארגז חול תלת־קומתי, כשבכל קומה יש חומרים טבעיים אחרים – מעין מעבדת התנסות שהילדים יכולים לחקור בעצמם את מרכיבי האדמה ולבנות משם הלאה.

אחד המרכיבים העיקריים בפרויקט שלי היה גם ערך הקיימות שהאדמה מביאה, מכיוון שהחומר מקומי והעבודה בידיים. זה אומר שאם זה ניזוק כתוצאה משימוש יתר או מזג האוויר אפשר לבנות את זה מחדש תוך השימוש באותו החומר ואותם הכלים, או להשתמש באותו החומר וליצור מבנים אחרים

יובל: אז יש לי שאלה – אם זו שיטה כל כך מעולה, למה הפסיקו להשתמש בה?

נדב: לעבוד עם בטון פשוט היה הרבה יותר נוח. כמובן שזה דורש גם ידע טכני משלו וכלים יעודיים, אבל משמעותית דרש פחות כפיים מאשר בניה באדמה, שכן אופייה מאוד קהילתי. במדינות שונות באפריקה ואסיה בניה באדמה בכפרים עדין מתקיימת, אבל לבטון יש תחושה יותר מערבית של קידמה ושגשוג, והרבה אנשים מרגישים שהשיטות המסורתיות שלהם פחות טובות

במדינות שונות באפריקה ואסיה בניה באדמה בכפרים עדין מתקיימת, אבל לבטון יש תחושה יותר מערבית של קידמה ושגשוג, והרבה אנשים מרגישים שהשיטות המסורתיות שלהם פחות טובות

יובל: וואלה. לא חשבתי על זה ככה. איך היה לעבוד עם הילדים? מה היו התגובות שלהם?

נדב: זאת הייתה חווייה ייחודית עבורי: לא רק שזאת פעם ראשונה שיצא לי לעבוד עם כיתה של ילדים, גם לא דיברתי את אותה השפה כמוהם. אבל מצאנו אמצעי תקשורת משלנו וגם ההורים באו לעזור. אני חושב שהיה להם קשה בהתחלה להבין מה אנחנו עושים, כשעובדים על יסודות או מערבבים אדמה קשה לדמיין לאן זה הולך. אבל ברגע שחשפנו את המבנה שבנינו כולם קפצו עליו ולא רצו לעזוב אותו.

זאת הייתה פעם ראשונה של כולנו לעבוד באדמה, וכולם למדו מזה משהו. בסופו של דבר השארתי לבית הספר את התבניות שהכנתי והם הולכים לעשות מזה פרויקט שנתי ולהכניס בניה באדמה לתוכנית הלימודים באופן קבוע

יובל: מקסים. ובסוף גם זכית על הפרויקט בפרס…

נדב: כן! חברת ההנדסה השוויצרית BG מעניקה פרס לפרויקטי גמר שמבטאים ערכי של חדשנות וקיימות, יחד עם עבודה בקהילה, ומכיוון שהפרויקט שלי ענה על כל אלה סיפרו לי שזאת לא הייתה בחירה קשה עבורם

יובל: כתבת מקודם שהיה לך שבעבר עבדת על צעצועים ומוצרים לילדים. באיזה מסגרות זה היה? ובכלל באיחור אלגנטי ספר כמה מילים על הרקע המקצועי שלך

נדב: הניסיון שלי בתחום התחיל בשנקר בקורס עיצוב צעצועים של יואב זיו. למדתי ממנו חדווה ענקית של עיצוב לילדים והאפשרויות שזה מביא לחינוך דורות חדשים. במסגרת הקורס עיצבתי מכונית צעצוע מודולרית שגם זכתה בפרסים לאחר מכן. אחרי זה היה לי פרויקט עצמאי עם חברת Edushape הישראלית, יחד עם אלון רביב, שבו עיצבנו סדרת צעצועים חדשה עבורם, מתוכם שניים זמינים כבר לקניה.

בתואר השני גם עבדתי על כיסא בית ספר עבור חברת RBM הסקנדינבית, ועוד סדרה של מתקני משחקים מתוך המחקר שלי על הנושא.

אבל אפשר להגיד שהרקע המקצועי שלי התחיל בסטאז׳ שעשיתי בננדו ביפן בזמן הלימודים לתואר הראשון. משם, אחרי שסיימתי ללמוד, עבדתי במספר סטודיואים בארץ, חזרתי ליפן לעוד סטאז׳, ולפני שעזבתי ללמוד בשוויץ עבדתי באוטוטו וגם לימדתי בשנקר במסלול התואר השני בעיצוב למהנדסים

יובל: ננדו! רק על זה אנחנו יכולים לדבר עוד צ׳אט שלם, אבל תגיד בכמה מילים על החוויה?

פרויקטים מתוך העבודה עם סטודיו ננדו

פרויקטים מתוך העבודה עם סטודיו ננדו. צילום: אקיהירו יושידה

נדב: זאת הייתה חוויה משחררת. בתור סטודנט לעיצוב זה פותח אופקים וקיבלתי אחריות על מוצרים ופרויקטים שונים, שאחר כך יצאו לעולם. למדתי מהם הרבה ובכלל התקופה שלי שם הייתה רגע משמעותי עבורי בחיים

יובל: אני יכול לתאר לעצמי. ככלל יפן באופן כללי היא רגע משמעותי. מה עכשיו שחזרת? מה התכניות?

נדב: יפן נהדרת, אולי עוד אחזור לשם. יש לי הרבה חברים ומכרים מהתחום שם, בטוקיו איכשהו כולם מכירים את כולם. עכשיו כשחזרתי אני רוצה יותר לעבוד על העשייה שלי כמעצב ולבחון לעומק את הכלים שרכשתי בשנתיים האחרונות, ואיך זה פוגש את המציאות בארץ. אני גם חוזר ללמד בשנקר, הפעם במחלקה לעיצוב תעשייתי

יובל: נייס. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת?

נדב: בזמן הלימודים באקאל שמרתי על קשר עם המרצים שלי משנקר, במיוחד עם מירב פרץ, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, וקיבלתי המון תמיכה ועידוד לאורך הדרך. גם נחשפתי לעשייה של סטודנטים מכל העולם ואני יכול להגיד בלי שום צל של ספק שהרמה של בתי הספר בארץ מאוד גבוהה, ואני תמיד שמח לראות שהסטודנטים מסוגלים לייצר שם לעצמם גם מחוץ לישראל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden