כל מה שחשוב ויפה
אורלי ברנח. צילומים: יובל חי
אורלי ברנח בתערוכה אהבה נזילה, מרכז תאו. צילומים: יובל חי

מגלים אוצרות // דריה קאופמן

מתערוכה פוקחת עיניים שראתה כילדה בפריז ועד לתערוכה ״אהבה נזילה״, שמוצגת במרכז תאו בהרצליה – דריה קאופמן נמשכת לאמנות ביקורתית, ושואלת שאלות על חברה, תרבות וקפיטליזם

התחנה הראשונה

התערוכה הראשונה שהייתי שותפה לאוצרות שלה הייתה ״חדרי פלאות באמנות עכשווית – מהשתאות להתפכחות״ במוזיאון הרצליה, בשנת 2012. באותה תקופה הייתי סטודנטית לתואר שני בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל־אביב ועבדתי כאוצרת במוזיאון הרצליה, לצד המנהלת והאוצרת הראשית דאז, דליה לוין.

התערוכה עסקה בגלגולים עכשוויים, רעיוניים ומעשיים, של חדרי הפלאות – אוספים אקלקטיים שהפכו ברבות הימים למוזיאונים של היום – ובאופן שאמנים חושבים מחדש על הריבוי באמנות, כתנועת נגד ליומרות של מיון, קטלוג וקלסיפיקציה מסיבית, שהחלו עם המצאת האנציקלופדיה.

בתערוכה השתתפו למעלה מ־30 אמנים, ופקדו אותה המוני מבקרים – אולי משום, שהיא חגגה את השפע והריבוי שיש באמנות הישראלית, תוך טשטוש של היררכיות בין אמנות ״גבוהה״ ל״נמוכה״. גם אופי ההצבה והמעבר בין חלקי התערוכה היה ברוח חדר הפלאות. היא כללה ריבוי עצום של שפות אמנותיות והעלתה שאלות הנוגעות לגיוסו של הידע המדעי לטובת מיתוסים תרבותיים, המשמנים מערכות כוח.

דריה קאופמן. צילום: שני נחמיאס

דריה קאופמן. צילום: שני נחמיאס

אחת העבודות שבחרתי לכלול בתערוכה, הייתה מיצב הקרנה של האמנית אלה ליטביץ, בשם ״לב חלול״. ההצבה כללה מקרן, שהקרין שקופיות ישנות שצולמו בגרמניה, ככל הנראה בתחילת המאה ה־20. השקופיות הגיעו מארכיון בוטני והציגו תיעוד של מחלות ודרכי התפתחות לא תקינות של תפוחי אדמה. ליטביץ מצאה את האוסף הבוטני זרוק ברחוב, בתקופה שחייתה בברלין.

העובדה שהאוסף הגיע ממקור גרמני, וההקשר של בדיקה, קטלוג ומיפוי של מומים ומוטציות, העניק לעבודה היבט סוציולוגי ותרבותי נוסף. מטען היסטורי ואסוציאטיבי שמעבר לעיסוק האספני־ביקורתי בתערוכה.

ההבטים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים, העולים מתוך עבודות אמנות ביקורתיות – אלו הם הדברים שמשכו אותי למקצוע האוצרות ומשמשים אותי ככלי מנחה בכל התערוכות שאצרתי מאז.

אהבה, בעת הנוכחית, הופכת לעיתים למוצר נוסף של הכלכלה, שעניינה הוא מקסום הערך, בכל רגע נתון, עבור האדם הבודד. אבל היא עלולה להיות גם זרז של ניכור ובדידות, ואני מוצאת טעם בשאלות על תנועת המטוטלת הזו

אלה ליטביץ, לב חלול. מוזיאון הרצליה 2012

אלה ליטביץ, לב חלול. מוזיאון הרצליה 2012

אלי סינגלובסקי, פסטיבל הצילום 2018

אלי סינגלובסקי, פסטיבל הצילום 2018

במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ב־2018 אצרתי את התערוכה הקבוצתית ״בין בניין לתרבות״ (בהשתתפות אלי סינגלובסקי, אמיר תומשוב, שי קרמר ואיתמר פריד). באמצעות עבודות הצילום בתערוכה ביקשתי לעסוק בקשר בין הארכיטקטורה המודרניסטית לערכים החברתיים והפוליטיים שהולידו את אותם מבנים.

הצילומים אפשרו לספר את סיפורו של הבניין, השכונה והעיר – על גלגולי השימושים השונים במבנה, אידאולוגיות וגורלן, וכן פרשנויות תרבותיות למושגים משתנים של אסתטיקה. העבודות בתערוכה היוו נקודות מוצא, לחשוב על תפיסת העולם הנמצאת בבסיס החומריות של הבטון. נושא שהוא רלוונטי מתמיד לעולם הגלובלי שלנו, הבונה את עצמו לדעת.

התחנה האחרונה

התערוכה החדשה שאצרתי ״אהבה נזילה״ נפתחת היום (ה׳) במרכז תאו בהרצליה. כותרת התערוכה נבחרה בעקבות ספר בשם זה, של הסוציולוג זיגמונט באומן, שקראתי לאחרונה. באומן כותב על הקשר בין שינויי התרבות בימינו לבין התרופפותם של קשרים חברתיים בקהילה.

חשבתי על כך שיש כיום בתקשורת ובעולם התרבות עיסוק ביקורתי בהיבטים כלכליים של השיטה הקפיטליסטית (למשל, תחרותיות, מונופולים או תופעות של צרכנות שטחית ובת חלוף, שהשפעותיה על הסביבה הרסניות), אבל אין מספיק התייחסות לכך שלקפיטליזם יש השפעה עמוקה על מוסד התא המשפחתי.לכן, בתערוכה הנוכחית עבדתי עם אמניות ואמנים שעבודותיהם מציעות התבוננות חדשנית ומעניינת במערכות יחסים במשפחה ובקהילה.

המחשבה לפיה ילדים הם מושא להשקעה רגשית וחינוכית נראתה בעבר פשוט מופרכת. בעיני זה מרתק לנסות ולדמיין את עצמנו לפני מאה או מאתיים שנה, פסע קטנטנן במונחי היסטוריה האנושית, ולחשוב איזה מן רגשות ומחשבות היו מעסיקות אותנו אז

האמנית מריה סלאח מחאמיד יצרה ציור קיר גדול ממדים מיוחד לתערוכה, בשם ״מות הבן״. עבודה העוסקת באהבת אם, אהבה שמלווה תדיר בפחדים וחרדות. כאמא בעצמי, מעניין אותי להציף את הנושא, שהוא בבחינת כמעט טאבו בישראל והנוגע לאהבה הורית. אני תוהה איך הרגישו אימהות כלפי ילדיהן לפני שמבנה המשפחה התחיל לתפוס את הצורה הגרעינית המוכרת לנו כיום, בשלהי המאה ה–18.

מריה סאלח מחאמיד. צילומים: יובל חי

מריה סאלח מחאמיד. צילומים: יובל חי

לנה רבנקו

לנה רבנקו

גרו טורסן

גרו טורסן

היום אנו רואים בטיפוח הילדים ערך עליון, והם מושא להשקעה רגשית וכלכלית עצומה. המושגים של ״ילדות״, ״גיל ההתבגרות״, ״נעורים״ – כל אלו הם מושגים חדשים יחסית, המתארים תופעות מודרניות, שלא היו קיימות במשפחות המסורתיות. היום אהבה לילד נתפסת כדבר ה״טבעי״ ביותר אבל לא צריך להרחיק הרבה בהיסטוריה כדי להיזכר בתקופות בהן תמותת התינוקות הייתה גבוהה והמחסור שכיח, ואז ילדים נתפסו בעיקר ככוח עבודה שצריך להצדיק את קיומו.

המחשבה לפיה ילדים הינם מושא להשקעה רגשית וחינוכית נראתה באותם הזמנים פשוט מופרכת. בעיני זה מרתק לנסות ולדמיין את עצמנו לפני מאה או מאתיים שנה, פסע קטנטנן במונחי היסטוריה האנושית, ולחשוב איזה מן רגשות ומחשבות היו מעסיקות אותנו אז.

הצייר יונתן הירשפלד מציג בתערוכה שני ציורים שהנושא שלהם הוא אהבה רומנטית. מערכות יחסים זוגיות, נדרשות להתמודד עם תרבות צריכה המעודדת את קידוש הפנימיות ואת ההתמקדות ברגשות אינדיבידואליים, בה בשעה שנותרנו חלק ממארג חברתי וקהילתי עם מערכת ציפיות מסוימת. אני מציעה קריאה של העבודות כמשקפות מהלך, שבו שימת הדגש עוברת מהסוציולוגי אל הפסיכולוגי.

סימוני רוטשטיין

סימוני רוטשטיין

אהבה, בעת הנוכחית, הופכת לעיתים למוצר נוסף של הכלכלה, שעניינה הוא מקסום הערך, בכל רגע נתון, עבור האדם הבודד. התמקדות בספירה האישית יכולה להניע מהלך של העצמה, אבל היא עלולה להיות גם זרז של ניכור ובדידות, ואני מוצאת שיש טעם לשאול שאלות אודות תנועת המטוטלת הזו.

בתערוכה משתתפים מריה סאלח מחאמיד, ביאנקה ספריינס, מורג׳אן אבו־דיבה, נדב בכר, אורלי ברנח, ינון גל און, יונתן הירשפלד, היאם מוסטפה, דנה מרכוס, לנה רבנקו, סימוני רוטשטיין וגרו טורסן.

מכל מלמדיי השכלתי

את אחד השיעורים החשובים ביותר על אוצרות למדתי רק בדיעבד. כשסבתי מצד אמי עדיין הייתה בחיים, הייתי מבקרת אצלה, בביתה בפריז, והיא הייתה לוקחת אותי לראות תערוכות אמנות. באחד הביקורים הלכנו לראות תערוכה מאוד מדוברת בשם ״קוסמי ארץ״ (Magiciens de la terre) שהוצגה אז במרכז פומפידו, ונאצרה על ידי ז׳אן הוברט מרטין.

כילדה כל כך התפעלתי מעבודות האמנות שעוד שנים אחר כך זיכרונות מהתערוכה היו משתלבים אצלי בחלומות בלילה ובהקיץ. לימים, כשכבר למדתי אוצרות ומוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הבנתי את החשיבות ההיסטורית של התערוכה הזו, שהתמודדה עם נושא הייצוג המוטה בעולם האמנות (אז ב־1989) לטובת אמנים מערביים לבנים במוזיאונים ובתערוכות.

birds

התערוכה ביקשה לתקן מצב שבו ״מאה אחוזים מהתערוכות מתעלמות משמונים אחוזים מהעולם״. בתערוכה היה ייצוג שווה של אמנים מערביים ולא מערביים. העושר הגלום בריבוי פרספקטיבות הוא משהו שאני מנסה לקחת איתי ולממש בדרכי המקצועית.

גם בתערוכה ״אהבה נזילה״ בחרתי הרכב אמנים הכולל נשים וגברים, עולים חדשים וילידי הארץ, אמנים דרוזים, מוסלמים ונוצרים ולא רק יהודים. מה שמעניין בעיני, זה שכל מי שמשתתף בתערוכה חווה את תהליכי העומק של התמוססות הקשרים החברתיים, ללא קשר, למידת המסורתיות של הקהילה ממנה הוא בא. יש בזה, לדעתי, ידיעה משחררת ומנחמת, שהערכים שעל פיהם אנו חיים אינם באמת שלנו. והחירות שההבנה הזו נותנת, היא חלק ממה שהאמנות יכולה להציע.

תערוכות החלומות

אין לי ממש ״תערוכת חלומות״ שכרוכה בחלל או באמן מסוים, אבל כן יש לי חלום – יום אחד לעבוד עבור משרד החוץ, בתפקיד של נספחת תרבות. מהיכרותי עם עולם האמנות המקומי, אני מרגישה יום יום את הפער גדול בין העשייה המשובחת של אמנים ואמניות בישראל לבין התקציבים הציבוריים וחללי התצוגה בגלריות ובמוזיאונים.

כמי שמאוד אוהבת את עולם התרבות הישראלי בכלל הייתי רוצה ליטול חלק בתהליך של ״גילוי״ לשאר העולם שהכישרון במדינתנו הקטנה לא נוגע רק להייטק ולחדשנות. יש כאן אינסוף כישרון ויצירתיות – בספרות, קולנוע, מחול, תיאטרון ובאומנויות הפלסטיות – שראוי לקבל חלק מתשומת הלב העולמית.

אליהו אריק בוקובזה

אליהו אריק בוקובזה, צבע טרי 2021

בקרוב אצלך

ב־21.10 ייפתח יריד ״צבע טרי״ בתל אביב, ואני עומדת לאצור שם תערוכת יחיד בשם ״קליידוסקופ״ לאמן אליהו אריק בוקובזה. בוקובזה הוא אמן מקורי וייחודי בנוף התרבות שלנו, והעבודה עימו היא חוויה מרתקת. הוא נוהג ליצור גופי עבודה לתערוכה שהם ״מותאמי מקום״, וזה המקרה גם הפעם. בוקובזה יציג עבודת וידאו חדשה וסדרת ציורים שצוירו במיוחד עבור יריד האמנות, והעבודות הן חגיגה אסקפיסטית עם הומור וקריצות. מעין ״תיקון״ לשנתיים האחרונות, שהיו קשות לכל עולם התרבות מאז פרצה המגיפה העולמית.

בוקובזה הציג בכמעט כל מוזיאון בארץ, והוא מוכר היטב לקהיליית האמנות המקצועית. אבל ״צבע טרי״ מצליח מדי שנה לשבור את מחסום הזכוכית של האנשים שמבקרים במוזיאונים וגלריות, ולהגיע לקהלים רחבים יותר. זו תהיה הפעם הראשונה שבוקובזה מציג ביריד, ועבור כל אלו שלא ראו את גופי היצירה שלו ב־20 השנים האחרונות, אני בטוחה שזו תהיה חוויה מעשירה ומשמעותית.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden