כל מה שחשוב ויפה
דניאל קרייג, לא זמן למות
דניאל קרייג, לא זמן למות. צילומים: פורום פילם

לא זמן למות: חוויה מספקת, אך גם מעורבת; מעורבבת, לא מנוערת

החדשות הטובות הן שלא זמן למות, סרטו ה־25 של ג׳ימס בונד, טוב יותר מקודמו. בהרבה. החדשות הרעות הן שזו לא חוכמה גדולה

כמו סרטים רבים, סרטו ה־25 של ג׳ימס בונד, לא זמן למות, החמישי והאחרון של דניאל קרייג בתפקיד, נדחה פעם אחר פעם בעקבות נגיף הקורונה. הרעש סביב עזיבתו של קרייג, שכיכב בתפקיד כ־15 שנים יחד עם הדחיות הבלתי פוסקות בהפצה, רק תרמו לציפייה. עכשיו, סוף סוף, הוא יצא לאקרנים. האם ההמתנה הייתה שווה, האם הוא מהווה פרידה נאותה מקרייג והאם הוא מצדיק את אורכו – מעל שעתיים וחצי? כנראה שכן. אז למה יצאתי מהאולם עם תחושה מעיקה של פספוס? 

אם יש דבר אחד ודאי שאפשר להגיד על הזיכיון מאז שקרייג מגלם את בונד (ובכלל), הוא שהוא היה עקבי בחוסר העקביות שלו: זה התחיל בקזינו רויאל, שהיה יריית פתיחה נהדרת לקרייג בתפקיד הקנוני; הדרדר משמעותית בקוונטום של נחמה, שהיה מלא בחורים וקלישאות; הגיע לשיא של קרייג, אולי של הזיכיון בכלל, בסקייפול, שהיה מורט עצבים, עמוק ופילוספי גם יחד, והתהדר באחד הנבלים הקולנועיים הטובים של המאה הנוכחית, בגילומו של חוויאר בארדם.

ולאחר מכן התרחשה ממש צלילה חופשית בספקטר, שהיה מבטיח, ולו רק בזכות מעורבתו של כריסטופר וולץ, אך התוצאה הסופית נותרה חיוורת בצלו של סקייפול, ובסיכומו של דבר היה סרט מלא פוטנציאל אך משעמם. החדשות הטובות הן שלא זמן למות טוב יותר מספקטר. בהרבה. החדשות הרעות הן שזו לא חוכמה גדולה. 

לא זמן למות מתחיל נהדר, בהצגת עברה של ד״ר מדלן סוואן (לאה סדו), אהובתו של בונד, שאותה פגשנו בספקטר בעודו מביס את הארכינבל ארנסט בלופלד. מדלן, כך כבר גילינו בסרט הקודם, אינה פלקטית ושבלונאית; זאת אומרת, היא אינה ״נערת בונד״, אלא מהווה דמות עגולה ועמוקה בפני עצמה.

סצנת הפתיחה מעוררת סקרנות שכן היא מוסיפה לאפיון דמותה של מדלן, ובו בזמן מציגה את הנבל התורן והמסתורי. משם, הסרט מוביל אותנו שנים קדימה לבונד ומדלן, שמנהלים חיים שקטים ומאושרים; חיים, שאיך לא, נגדעים על ידי איום חדש שמתעצב לתוך סצנת מרדף משובחת.

כצפוי ובהתאם למסורת, העלילה נסובה סביב קונפליקט הולך ומסלים בין בונד וה־MI6, הכולל את הדמויות המוכרות כמו מיס מאניפני (נעמי האריס), Q (בן וישו) ו־M (רייף פיינס), ופרצופים חדשים כמו נעמי (לשאנה לינץ׳), לבין הנבל המוצג בתחילה, שאותו מגלם רמי מאלק.

זה קונפליקט שמגיע לסיומו באיום גלובלי שאותו יש למגר בכל מחיר. קטעי האקשן מעטים יחסית אך אינם מאכזבים, וכל הקאסט עושה את עבודתו נאמנה. למרות כל זאת, לא זמן למות מסתכם בחוויה מספקת, אך גם מעורבת; רוצה לומר מעורבבת, לא מנוערת.

יכול להיות שהסיבה נטועה בציפייה שהלכה ונבנתה כשנה וחצי. יכול להיות שאני בונה סביבי איזה מנגנון הגנה שיעזור לי לקבל את העובדה שקרייג כבר לא יחזור לנעליו של בונד. הוא הפך לבונד האהוב עלי, הודות לכריזמה שלו, למסירות (שהתבטאה לא רק במניין השנים, אלא גם באופנים טכניים – הרבה מהפעלולים הוא עשה בעצמו, וזה עלה לו במספר עצמות שבורות) ולרעננות והרלוונטיות שהוא הביא לתפקיד. יכול להיות. יכול להיות גם שהפופקורן, שהיה תפל ופושר, הרס לי את הסרט. 

אולם אני חושד שהסיבה אחרת לגמרי: הן השדה הטקסטואלי של הז׳אנר בימינו בכלל והן סרטיו הקודמים של בונד בפרט, בעיקר סקייפול, העלו את הרף, והיצירה הנוכחית פשוט לא מצליחה לעמוד ברף הזה, ולמה שנוכחנו לגלות שסרט קלאסי, חזרתי ושבלונאי כמו בונד יכול לטמון בחובו: לא רק אקשן, טוב ככל שיהיה, אלא גם קצת ערך מוסף, תחכום אסתטי, אפילו מעט ביקורת חברתית המתחבאת בין השורות.

את מה שהיא הייתה צריכה להשלים בתחכום, בפיתוח נרטיבי ובעניין פסיכולוגי נוכח המורכבות הרגשית המאפיינת את הסרט, היצירה מנסה לפצות באורך מיותר ובקריצות אינטרטקסטואליות מעופשות. התוצר הסופי מלא בחורים עלילתיים, בדקות מתות ארוכות, ובחוסר פיתוח של בעיות מוסריות אקטואליות מאוד.

זה מעט תמוה, אם נתחשב בעובדה שמי שניצח על ההפקה הזו הוא במאי עם יכולות מוכחות לעסוק בז׳אנרים מובנים ולתבל אותם בביקורתיות. הוא עשה דברים דומים בעונה הראשונה והמעולה של הסדרה בלש אמיתי; או בסרטו המרשים חיות ללא לאום. אך לנימה הביקורתית שלו אפשר למצוא רק צל קלוש

זה מעט תמוה, אם נתחשב בעובדה שמי שניצח על ההפקה הזו הוא במאי עם יכולות מוכחות לעסוק בז׳אנרים מובנים ולתבל אותם בביקורתיות – קארי פוקונאגה. הוא עשה דברים דומים בעונה הראשונה והמעולה של הסדרה בלש אמיתי; או בסרטו המרשים חיות ללא לאום. אך לנימה הביקורתית שלו, שחדרה עמוק בטקסטים שהזכרתי לעיל, אפשר למצוא רק צל קלוש. 

בין סצנת מרדף לסצנת מרדף, נוצרים עוד ועוד שטחים מתים, משעממים, שטחיים, שהיה אפשר לפתח ולא לצבור אותם עד שיהפכו למסננת פסטה מקצועית. הכריזמה של בונד, המשחק הנהדר של עמיתיו ואויביו, מצליחים להפוך את החוויה למספקת, אך אינם מצילים את לא זמן למות מלהפוך לרכבת הרים שעולה ויורדת באיכות ובמורכבות, אותה רכבת שאפיינה את חמשת הסרטים האחרונים כעולם הריגול שבו חיי בונד.

בעיה נוספת מצויה בדמותו השטחית של האנטגוניסט הראשי – לוציפר סאפין. אני לא מאשים את ראמי מאלק, שעשה את המיטב עם מה שיש לו, אבל באמת שלא היה לו הרבה. לעומת הזדוניות והפסיכופתיות של בלופלד, שאף מגיח לסצנה קצרה; או אל מול יצר הנקמה הכואב, האמיתי, של הנבל החזק ביותר בסדרה, ראול סילבה בסקייפול; את סאפין אינני יודע איך להגדיר מאשר מקריפ.

הוא עושה זאת היטב, אבל זה בערך כל מה שיש לו להציע. שפת הגוף, המבטים, הפסניציה שלו לבונד וזוגתו, מטרידים מאוד. חוץ מזה? לא הרבה. הוא משקף בעיקר בוסריות, בעודו מגיח מהצללים וחוזר אליהם כשהנרטיב דורש בכך. 

נעמי האריס

נעמי האריס

רמי מאלק

רמי מאלק

לשאנה לינץ׳

לשאנה לינץ׳

birds

אשר לקרייג עצמו, אין מילה רעה להגיד. הוא הביא את בונד לפסגה של פיתוח דרמטי ועומק רגשי, המשיך לשתות את המשקה האהוב עליו, לא זנח את תפקידו התרבותי כמרגל־על מיתולוגי מלא תושיה שמחסל את מי שצריך באלגנטיות. זה מזכיר מעט את יו ג׳קמן, שהביא את דמותו של וולברין לשלמות בסרטו האחרון בתפקיד – לוגאן.

אין ספק שגם קרייג נתן את כל מה שיש לו. זה ניכר, ועל כך יש לשבח אותו – אולי במועמדות אחת בתקופת הפרסים, בין אם במסגרת הגולדן גלוב, או אפילו פרסי האקדמיה. 

בסופו של דבר בונד זוכה לסגירת מעגל, לכמה הפתעות, ולסיום שכנראה יספק את רוב המעריצות והמעריצים של הסדרה. אפשר גם לסמן וי על כל מה שאפשר לצפות מהזיכיון. אך התוצאה הסופית מלווה לא רק בתחושה של סיפוק, אלא גם של החמצה.

אחרי הלמעלה־למטה שליוו את הזיכיון לכל אורכו ובתקופה של קרייג בפרט, הגיע לסרטו האחרון להתמקם איפשהו בראש הרשימה, אך לצערי הוא מתאים יותר למקום השלישי. ולפינאלה שכזו, זה לא זמן טוב לסיים באמצע.


לא זמן למות
בימוי: קארי פוקונאגה
2020, ארה״ב ובריטניה, 163 דק׳
3 כוכבים (עוד חצי עם מספיק כוסות מרטיני)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden