כל מה שחשוב ויפה
האב, הבת ורוח הקודש בגלריה אחד העם 9. צילום: דניאל חנוך
האב, הבת ורוח הקודש בגלריה אחד העם 9. צילום: דניאל חנוך

מגלים אוצרות // חוסני אלח׳טיב שחאדה

חוסני אלח׳טיב שחאדה מקווה שהתערוכה שאצר בגלריה אחד העם 9 תעורר סקרנות לגבי אמנות פלסטינית והתעניינות פחות ״מגויסת״, וחולם על תערוכה בינלאומית בביאנלה של ונציה

הפעם הראשונה

עברו למעלה מ־20 שנה מאז שאצרתי תערוכה לראשונה. זו הייתה התערוכה הראשונה של האמן איתי אלטשולר: דרכינו הצטלבו בתחומי היצירה המשלבים שירה, ספרות, מוסיקה ואמנות חזותית. היה לנו חלום לייסד בגליל ״פונדק דרכים״, שיהווה מקום מפגש של יוצרים מתחומים שונים, ערבים ויהודים. החלום אמנם לא יצא אל הפועל, אך מידידות זו שנרקמה בינינו נוצרה תערוכה מרגשת שאצרתי בבית ספר ערבי בבאקה אלגרבייה שבמשולש.

בתערוכה זו נחשפו התלמידים ואנשי הסגל החינוכי ליצירות אמנות שאינן זמינות להם בדרך כלל. התערוכה עוררה עניין רב בקרב התלמידים והמורים, ואף הצליחה לפתוח צוהר לעולם הדמיון והיצירה של התלמידים, שניהלו שיח ער עם האמן. הטקסט האוצרותי שחיברתי בערבית, איפשר לתלמידים ולמורים לחוות חוויה שלא נחשפו אליה בכל שנות לימודיהם בבית ספרם. 

שנים לאחר מכן, אני מביט על חוויה זו, ועל הניסיון לתווך אמנות לאוכלוסייה הערבית בישראל, בגעגוע מסוים, המעורב גם בעצב, שכן המצב לא השתנה הרבה מאז, ועדיין חשיפת יצירות אמנות ומפגשים עם יוצרים בתחום האמנות החזותית נדיר למדי במערכת החינוך הערבי בישראל. קיומן של גלריות לאמנות, חללי תצוגה ומוזיאונים אינם בראש מעיניהם של אנשים שהאג׳נדה שלהם קשורה לעשייה החברתית, החינוכית או התרבותית בחברה הערבית בישראל. פעילותם בתחום זה של עמותות וארגונים המקדמים את הפעילות התרבותית והאמנותית בחברה הערבית עדיין מצומצמת אף היא. 

חוויה מיוחדת בתחום האוצרות קרתה כשהוזמנתי לשמש כאוצר הראשי של הגלריה לאמנות בבית המלון וולד־אוף (Walled-off) שבבית לחם, שהקים האמן הידוע בנקסי. ראיתי בכך הערכה לעבודתי כאוצר וכחוקר אמנות פלסטינית, שכן היא באה מקרב קבוצה של אמנים הנחשבים לבכירים ביותר במילייה האמנותי הפלסטיני, שנבחרו על ידי בנקסי לייצג את האמנות הפלסטינית במיטבה.

מלון וולד־אוף (Walled-off) בבית לחם. צילומים: מ״ל

מלון וולד־אוף (Walled-off) בבית לחם. צילומים: מ״ל

בגלריה זו אצרתי תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד, שכולן (חמש במספר) קצרו הצלחה גדולה, גם מבחינה החשיפה הבינלאומית, וגם מבחינה מקומית. לתערוכות הקבוצתיות הופקו קטלוגים מעמיקים בנושא התערוכה, וכללו מאמרים מחקריים בערבית ובאנגלית. 

פתיחתו של בית המלון האמנותי של בנקסי בבית לחם, בשנת 2017, משך תשומת לב בין־לאומית. אין כמעט עיתון או מדור תרבות ואמנות בעולם שלא דיווח על הסנסציה של בית המלון של בנקסי שתואר כ״מלון המשקיף על המראה הגרוע ביותר בעולם״ (חומות ההפרדה שהקימה ישראל). 

תערוכה זו הייתה פריצת דרך במעמדה של האמנות הפלסטינית, שהייתה ברמה בינלאומית ופנתה לקהל רחב מכל רחבי העולם. אך בניגוד לסיקור הרחב לאירוע זה בכלי התקשורת העולמיים, בתקשורת הישראלית הייתה ההתעלמות כמעט מוחלטת. 

התחנה האחרונה

התערוכה ״האב, הבת ורוח הקודש״ בהשתתפות מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר, נסרין אבו בכר, פאטמה אבו רומי ונרדין סרוג׳י. התערוכה המוצגת כעת בגלריה אחד העם תשע, מהווה הזדמנות להביא אל חלל מרכזי הממוקם בלב תל אביב את תפיסתי האוצרותית.

לתערוכה זאת בחרתי מספר אמניות פלסטיניות בולטות, שכל אחת מהן מתייחסת בצורה ייחודית לקשר בינה לבין דמות האב – דמות מרכזית בהתהוותה האמנותית, המגדרית, החברתית והפוליטית. כל אחת מהן פותחת בפנינו צוהר המאפשר לנו הסתכלות מזווית ראייה ייחודית על מורכבות ההקשרים השונים שבהם התערוכה מנסה לגעת. 

החברה הערבית נתפסת כגברית־שוביניסטית במהותה, חברה שבה דמות האב היא לרוב דומיננטית, אך לא בהכרח שלילית. התערוכה נוגעת במערכת היחסים בין האמנית לאביה, שהיא מורכבת וקריטית בהתהוותה הרגשית, וקשורה בהערצה, אהבה, שנאה, מודל חיקוי, חיפוש אחר הדומה והשונה ועוד.

האב, הבת ורוח הקודש בגלריה אחד העם 9. צילומים: דניאל חנוך

האב, הבת ורוח הקודש בגלריה אחד העם 9. צילומים: דניאל חנוך

התערוכה חושפת רבדים חבויים מעיני הצופים שאינם בקיאים ברזי היחסים בחברה הערבית. אולם ישנן גם מערכות אנושיות רגילות שאינן שונות מכל מקום אחר בעולם, הבאות לידי ביטוי בעשייה של אמניות אלו. דרך התערוכה נבחנת דרכה של כל אחת מהן להתמודד עם היותה אמנית־יוצרת במערכת יחסים עם האב – לא בהכרח האב הביולוגי, אלא גם דמות הגבר בחברה הפטריארכלית.

דרך ציטוט של משפט מכונן בתפיסת העולם הנוצרי, המקדש את דמות האב בהיררכית התפקידים במרחב החברתי והתרבותי (תפיסת עולם שאינה בלעדית לעולם הנוצרי) נעשה חילוף תפקידים בין הבן לבת. בכך נהפך מרחב התערוכה למעין ניסיון לפרק את מאפייני תפקידן של נשים באמצעות המשפט המתקן ״האב, הבת ורוח הקודש״. הבחירה בשש אמניות ערביות־פלסטיניות הפועלות בתוך המורכבות של החברה הישראלית, מייצגת את הבריאה הראשונית של כל אחת מהן.

כל אמנית חוקרת את מבוכי הנפש הקשורים ליחסיה המורכבים עם דמות האב: אחת שואבת את ההשראה מזיכרון אישי של אביה שנטבע בזיכרונה מהילדות, אחרת מחפשת אחר זיכרון מתעתע בצילומי המשפחה; אחת משתמשת בחפצים אישיים של אביה, אחרת מתעדת את שיני הזמן הנוגסים בגופו של האב. הבחירה באמניות פלסטיניות הפועלות בתוך המרחב הישראלי יכולה לפרק, במידה מסוימת, את הדימוי הסטריאוטיפי לגבי הדומיננטיות הגברית, בהציגה גם דימוי אחר, השונה לחלוטין מזה המקובל. 

כאוצר ערבי, שצמח בתוך החברה הערבית־פלסטינית עם הניסיון הצנוע שצברתי, אוכל להתייחס לאמנות מתוך ראייה שעוצבה במהלך חיי, ולא כמשקיף מבחוץ שאינו מבין את מורכבותה של התרבות הערבית־הפלסטינית בישראל

כאוצר ערבי, שצמח בתוך החברה הערבית־פלסטינית עם הניסיון הצנוע שצברתי, אוכל להתייחס ליצירות אמנות אלה ואחרות, מתוך ראייה שעוצבה במהלך חיי, ולא כמשקיף מבחוץ שאינו מבין את מורכבותה של התרבות הערבית־הפלסטינית בישראל. תערוכות כאלה הן הזדמנות לחשיבה מחודשת על החברה הערבית, כולל אידיאלים, תפיסת עולם, היסטוריה ותרבות.

דרך הצגת אמנות פלסטינית בישראל מזווית הראייה שלי כפלסטיני, אולי אפשר לקעקע את השיח האוריינטליסטי המערבי שהתבסס כאן, המציג אמנות פלסטינית כעלה תאנה ומהווה לגיטימיזציה למחיקת התרבות הערבית ולהתעלמות מהזיכרון הפלסטיני הקולקטיבי בארץ. איני משלה את עצמי לגבי השפעתה של תערוכה קטנה זו על תפיסות עולמם של הצופים. ובכל זאת, זה אולי צעד קטן המאפשר לי כאוצר, לעורר סקרנות לגבי אמנות פלסטינית והתעניינות פחות ״מגויסת״ של קהל המבקרים בתערוכה. 

מכל מלמדיי השכלתי

למדתי רבות על עבודת האוצרות בעת שהותי בוונציה לצרכי מחקר ומביקורי התכופים בעיר זאת. הרשימו אותי במיוחד החללים הענקיים שבהם הוצגו יצירות של תערוכות הביאנלה לאמנות המתקיימות מדי שנתיים, שהן מבחינתי מקור לימוד משמעותי שאפשר לי לפתח תפיסה משלי לגבי הצגת אמנות עכשווית.

למדתי רבות מהביאנלה האחרונה (מספר 58) שהתקיימה ב־2019 תחת הכותרת ״שתחיו בזמנים מעניינים יותר״ (May You Live In Interesting Times), בניהולו של האוצר ראלף רוגוף (Ralf Rugoff), שהשתדל להציג אמנות שאינה ממוקדת רק בעולם המערבי. התרשמתי עמוקות מהאופן שבו הוצגו היצירות, תוך שימוש בחומרי גלם טבעיים כמו עץ, ברזל ואבן, כדי להפוך את המספנה ההיסטורית של ונציה לאתר תצוגה מורכב וייחודי. 

עבד שחאדה

חוסני אלח׳טיב שחאדה. צילום: עבד שחאדה

אניסה אשקר

אניסה אשקר

ראידה אדון

ראידה אדון

birds

אך ונציה איננה רק הביאנלה לאמנות: המוזיאונים, בעיקר מוזיאון האקדמיה, הכנסיות, האחוות הדתיות והמנזרים, לצד הארמונות המפוארים, הפכו לתערוכה מתמשכת המציגה נאמנה את ההיסטוריה של האמנות במיטבה. ביקור במקומות אלה מרגש אותי בכל פעם מחדש, מעשיר את תפיסתי כאוצר ופותח בפני עולם אמנותי רחב יותר.

היסטוריה היא מרכיב חשוב בתפיסתי האוצרותית, וכהיסטוריון של התרבות והאמנות אני רואה בהשכלה היסטורית מרכיב חשוב בכל הקשור ליצירה החזותית של ימינו. אנו חיים בעולם של מחשבה רדודה, חוסר מקוריות, והתעלמות מההיסטוריה של הקיום האנושי. לכל אלה חייב להיות תפקיד מרכזי בעיצובו של האמן המודרני. אולם לא מעט מהתוצרים האמנותיים של אמנים המחפשים דרכים לביטוי עצמי, אינם אלא חיקוי, וגם הקהל הרחב ברובו הוא חסר השכלה וידע באמנות. 

תערוכת החלומות 

החלום שלי הוא לאצור תערוכה בינלאומית בביאנלה לאמנות של ונציה, בחללים הנפלאים של אזור המספנה ההיסטורית (הארסנלה). חללים אלה מאפשרים להציג אמנות בדרך מקורית וייחודית, שכן הם שונים מכל דבר שאנו מכירים בעולם האמנות.

למה אני מפליג בדמיוני למקום זה? מדובר בשטח ענקי ששימש בעבר לתעשייה הקשורה לצי המלחמה של הרפובליקה, ששלטה בטריטוריות רבות ומלאה תפקיד מרכזי בסחר הים תיכוני. גם בעתות של מאבקים פוליטיים ומלחמות מצאו הוונציאנים דרכים לשמור על האינטרסים המסחריים שלהם בעולם המוסלמי.

כתוצאה מכך ונציה ידעה שגשוג כלכלי ותרבותי מפואר שאותותיו נראים עד היום באמנות ובאדריכלות הוונציאנית. כעת, אחרי שוונציה כבר מזמן אינה מעצמה ימית כבעבר, ורוב הכנסותיה של העיר מבוסס על תיירות, הסבת חללים אלה לחללי תצוגה של אמנות היא מעין יישום של חזון השלום של ישעיהו. 

בקרוב אצלך

התערוכה החדשה שאני שוקד עליה כעת היא פרי שיתוף פעולה מתמשך עם האמנית הנצרתית מנאר זועבי, שאף מציגה בתערוכה הנוכחית עבודת וידיאו תחת הכותרת ״חֻמַא״ (קדחת). התערוכה שתוצג בשנה הבאה בגלריה לאמנות באום אלפחם, תהיה תערוכת יחיד המתייחסת לחלל, למקום ולזמן.

עבודותיה של מנאר משלבות מדיה אמנותיים מגוונים. לפיכך התערוכה החדשה תכלול, ככל הנראה, עבודת מיצב, ציור, רישום, וידיאו וגם מיצג (פרפורמנס). זועבי מדגישה ביצירותיה את השפה והתרבות הערבית, על כן אנו שוקלים לשלב אלמנטים אלה בעבודה החדשה. תקוותי שהתערוכה תוצג בתקופה נוחה, ללא צל של מאורעות נוראיים או מגפה מאיימת, ותאפשר למבקרים רבים שיגיעו לגלריה באום אלפחם לחוות אמנות בעיר ערבית.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. שושי

    איפה נולד וגדל חוסני אלח׳טיב שחאדה?

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden