שיחת סטודיו // סביון
אמנית פרפורמנס, רקדנית, משוררת ומומחית למדעי ההסתברות, שמעדיפה להזדהות רק בשמה הפרטי, הוא שם הבמה שלה – סביון. בתקופת הרנסנס מישהי כמוה הייתה זוכה לכינוי אשת אשכולות. במאה ה־21 היא כנראה נאלצת להסתפק בהגדרה ״מולטי־טאסקרית״. אנחנו נפגשות במקלט עירוני ביד אליהו, שהוסב לסטודיו רחב ידיים, ובשיחה אני מנסה להבין כיצד היא משלבת בין העולמות המרובים שבהם היא נעה, אילו שאלות לא נותנות לה מנוח ואיך הכול קשור לאמונה פנימית באינסוף.
את היצירות שלה, המשלבות את שלל השפות הלוגיות, התנועתיות והיצירתיות בהן העמיקה לאורך השנים, הציגה זה כבר בשלל פסטיבלים ומוסדות אמנות ותרבות בישראל ובאירופה. בשבוע הבא היא תחשוף בבכורה את ״אגנוסטיקה פואטיקה – מבוא להישרדות באינסוף״, פרפורמנס שחוקר שאלות אקזיסטנציאליות. העבודה תעלה כחלק מ״מסכת הקוהלות״, סדרת עבודות מיצג שלה ושל האמניות אנה ווילד ויוהנה מרקרט, הילה גלוסקינוס, תמר אבן חן, עמית טינה ועדו פדר, במוזיאון בת ים לאמנות, במסגרת פסטיבל צוללן (מנהל אמנותי: עדו פדר).
את אמנית פרפורמנס, רקדנית, מתמטיקאית שגם מלמדת באקדמיה ולאחרונה ראה אור ספר השירה הראשון שלך. מה קדם למה וכיצד את מגדירה את עשייתך?
סביון: ״נכון, זה באמת הרבה״, היא צוחקת. ״תמיד הייתה לי תשוקה אדירה למחול ולמתמטיקה, ושני הכיוונים האלה פעלו במקביל. כך חוויתי את עצמי, במעין פיצול שכזה. זה יצר תסכול, משום שראיתי חברים שעסקו רק באמנות או רק במתמטיקה והם התקדמו בצעדי ענק. לא הבנתי למה אני מתפזרת ככה ומפצלת את האנרגיה והזמן שלי לכל הכיוונים.
״גדלתי באשקלון וכנערה למדתי בבית ספר לאמנויות, במגמת מחול. עשיתי בגרות 5 יחידות במתמטיקה כבר בכיתה י׳, הרחבתי פיזיקה והייתי פנאטית בשני התחומים. בהמשך, קיבלתי מעמד של רקדנית מצטיינת והתחלתי את הקריירה שלי בגיל 18. למדתי במסלול להכשרת רקדנים בלהקת ורטיגו, ואת התואר הראשון שלי עשיתי בחוג לסטטיסטיקה וחקר ביצועים, באוניברסיטת תל אביב.
״במהלך התואר הייתי עוזרת הוראה, ואפשר לומר שמאוד הצלחתי. בעוד שחברים שלי רק חיכו לסיים את התואר הסיזיפי הזה, משהו בהכשרה שלי כרקדנית צייד אותי בכלים של עבודה קשה, וכך המשכתי מיד לתואר השני ובמקביל עבדתי כמתרגלת באוניברסיטה בקורסים של הסתברות וסטטיסטיקה״.
רק מלשמוע את כל זה התעייפתי… 🙂
״יש עוד: תוך כדי התואר השני למדתי בתוכנית לכוריאוגרפיה של מרכז ׳כלים׳. באותה תקופה הרגשתי שאני חיה חיים מקבילים, ולא הבנתי למה אני עושה את זה לעצמי. אבל בינתיים הגיעה נקודת מפנה, שבה הבנתי שהחיים הללו למעשה לא מקבילים והכל חלק מהדבר הזה שהוא אני. בדיעבד, אני אסירת תודה על הבחירות שעשיתי, גם אם בזמנו זה היה מתסכל. היום יש תקופות שהאמנות יותר מרכזית, ותקופות שבהן ההסתברות והמתמטיקה יותר דומיננטיות״.
נעה כמו אלקטרון
אני בהחלט יכולה להזדהות איתך בנוגע לבלבול שגורמת היצירה הרב־תחומית (אם כי המתמטיקה היא ממני והלאה). ומה לגבי השירה?
״במשך שלוש שנים הייתי העורכת והמפיקה של אירועי ׳שירע׳ במועדון הצימר. הגישה שלי לשירה היא אותה הגישה שיש לי למחול. הכלים שיש לי כרקדנית, כאמנית פרפורמנס וככוריאוגרפית, הם הכלים שדרכם אני כותבת. גם ברמת התכנים, הגוף מאוד נוכח אצלי בשירה. שהיתי בגרמניה לאחרונה ברזידנסי (כאמנית פרפורמנס), ושם שירים שלי תורגמו לגרמנית ויצאו כספר. כעת הספר, ׳מין אין׳, התפרסם גם בעברית (בהוצאת ברחש), שזה אושר גדול״.
את משתמשת בפרפורמנס כבמה למפגש בין העולמות הרבים שלך. למשל, בעבודת המיצג ׳ליל סדר׳ שהעלית בבית האדום בעבר, המשתתפים קראו משירתך.
״אני יכולה לתאר את זה באנלוגיה לעולם הקוונטים – ברמה האטומית והתת־אטומית, לחלקים כמו אלקטרון יש תכונה של סופרפוזיציה, שלנו קצת קשה לתפוס אותה. האלקטרון למעשה נמצא גם כאן, גם כאן וגם כאן, בכמה מצבים ומיקומים בו זמנית.
״אני מרגישה שאני יכולה להזדהות עם זה. אני גם זה, גם זה וגם זה. בשלב מסוים מישהו שואל אותי (כמוך) מה אני ואיפה אני, ואז אני מחליטה. אני יכולה להגיד שאני רקדנית, ואז לספר לך את סיפור חיי כרקדנית. זו האמת, אבל זו לא כל האמת. האמת היא שאני כל מיני דברים״.
ותחומי היצירה והעשייה השונים מזינים ומפרים זה את זה או שהם מתנגשים?
״היום אני במצב שבו הכלי שלי התרחב מספיק כדי להכיל את הכול. אני רואה את הגבולות שניצבים בין התחומים, אבל אני חייבת לומר שהם די מלאכותיים בעיניי – זה מתמטיקה, זה סטטיסטיקה, זה מחול, זה תיאטרון חזותי – אלו גבולות שאנחנו יצרנו. אני מכבדת אותם ומשחקת את חוקי המשחק, אבל אני לא חווה אותם כממשיים״.
בעולם האמנויות אף אחד לא ישתומם כשאמן מושפע מספרות, פילוסופיה ומדע. אבל בעולם המדעים המדויקים, נדמה שיש איזו ציפייה שתלכי בתלם מאוד ספציפי. זה סטנדרט כפול?
״בהחלט. אני מוצאת שהשפה המתמטית גולשת לשירה, כמו מעין מילות לחש וקסם שהן סתומות לפעמים או מטאפוריות״.
טכנולוגיית מחשב ומחול
את משלבת בפרפורמנס טכנולוגיה שפיתחת בעצמך וכלים מעולם המתמטיקה.
״כאדם שדובר את השפה המתמטית, אני יודעת לתכנת, ועושה דברים בעולם האמנות שלא הייתי יכולה לעשות ללא ההשכלה הזו. ב־2015 יצרתי עבודה שנקראת Self Simulation, שהוצגה בפסטיבל פרינט סקרין. ביצירה הזו, המחשב נתן לי הנחיות מה להגיד, מה ללבוש, איך לרקוד ואיפה להיות. התעסקתי במחשבה על נקודת הזמן שבה המחשבים ישתלטו על האנושות, אבל למעשה אני כתבתי את הקוד – כך שאני הכנסתי את עצמי למצבים הללו.
״בהמשך, פיתחתי טכנולוגיה מקורית בשיתוף עם ד״ר אייל גרוס, אני מכנה אותהLive Video Looper. אפשר לומר שייבאנו את הקונספט של ׳לופר׳ מעולם הסאונד אל עולם הווידאו והמופע. עם הטכנולוגיה הזאת, יצרתי את העבודה Translucent – One Too Many Body (שעלתה מאז 2019 בשטוטגארט, בפסטיבל עכו ובתיאטרון הסימטה ביפו).
צילומים: נעה שחף
בין הסגרים הייתה לי הופעה, והרגשתי שאני צריכה לעשות דברים אחרת עכשיו, ובדחיפות. העבודה עם הלופר מייצרת שאלות של זמן ומרחב ונותנת תחושה של זמן מעגלי. אלו גם שאלות של תפיסה והכרה. מה יש, ואיך אני יודעת מה יש? מה אנחנו עושים כאן? לאן אנחנו ממשיכים מכאן?
״העבודה עם הלופר מייצרת שאלות של זמן ומרחב ונותנת תחושה של זמן מעגלי. אלו גם שאלות של תפיסה והכרה. מה יש, ואיך אני יודעת מה יש? מדובר בשאלות אפיסטמולוגיות ואונטולוגיות שעוסקות בגוף ממשי ובגוף וירטואלי. הן העסיקו אותי בפרויקט הקודם שלי, וחלקן המשיכו איתי הלאה אל הפרויקט הנוכחי, אבל גם נפתחו להרבה כיווני מחשבה חדשה״.
ספרי לי על ״אגנוסטיקה פואטיקה״, המופע החדש שלך שצפוי לעלות בפסטיבל צוללן. איך הוא מתחבר לעשייה שלך?
״בין הסגרים הייתה לי הופעה, והרגשתי שאני צריכה לעשות דברים אחרת עכשיו, ובדחיפות. מתוך התחושה הזו הגעתי אל היצירה ׳אגנוסטיקה פואטיקה – מבוא להישרדות באינסוף׳. התכנים הם אלה שהעסיקו אותי מאז ומתמיד – אלה השאלות הכי בסיסיות על הקיום שלנו. מה אנחנו עושים כאן? לאן אנחנו ממשיכים מכאן? מה קורה בתוך החור השחור, איפה כל הידע שהוא בולע? מהו הזמן ומה אני בלעדיו? סוף סוף העזתי להתמודד עם השאלות האלה, והן מעוררות חרדה ופליאה גם יחד. שאלות שאין עליהן תשובות, ואני נרתעת מכל מיני גישות שיש להן תשובה סגורה והרמטית. אני חושבת שכל הזמן צריך להחזיק איזושהי שאלה או ספק״.
אני מחזירה אותנו לכדור הארץ, רק כדי שאוכל לדמיין לעצמי מה יהיה במופע. איזו צורה השאלות האלה יקבלו בעולם?
״השאלה שלך רלוונטית לעולם התכנים שבהם מתעסק המופע. כלומר: איך הרוחני נאחז בגשמי? היא גם רלוונטית לאופני היצירה. העבודה היא לא רצף של סצינות. העבודה היא בעצם אני, והדרך שבה אני מפגישה בין עולמות שונים של ידע. היא תופסת צורות שונות בזמנים שונים ובמקומות שונים.
״תוך כדי התהליך ערכתי יחד עם היוצרות האחרות הופעות סודיות במרכז לאמנות עכשווית, CCA. הקהל היה מורכב מקולגות־אמניות והשאלות היו מעט שונות. בהמשך יגיעו פרקים נוספים של העבודה הזו, שיתחברו לרוח המקום שבו אופיע איתו. במפגש בין רוח המקום לרוחי שלי, יעלו שאלות חדשות״.
מה משותף בין היצירה שלך ליצירות של האמניות האחרות שיופיעו איתך במסגרת ״מסכת הקוהלות״?
״מה שמפגיש את החבורה שלנו הוא הרצון להתקהל במצב שבו לא ניתן היה להיפגש, אך גם לבחון מהן האסטרטגיות שלנו וממה נובע הרצון שלנו להתקהל. מי שכינס, הגה והיווה את כל המסכת הם עדו פדר ואנה וויילד. ב־CCA, המודל שבו הקהל הצטבר יצר מצב שבו הקהל הפך לסוכן, משום שהוא החזיק בידע לגבי המופע. בהופעת מוסיקה, הקהל רוצה להכיר את התכנים ולשיר עם הזמר. פתאום, בגלל שאנחנו הופענו שוב ושוב, חומרי הפרפורמנס הפכו לקאלט. אנחנו לא רגילות לזה במדיום שלנו. במוזיאון נפגוש קהל שזר לנו, אז זה יהיה אחרת״.
מה פשר השם ״אגנוסטיקה פואטיקה: מבוא להישרדות באינסוף״?
״אגנוסטיקה היא עמדה שדוגלת בכך שאי אפשר להניח שמשהו קיים או לא קיים עד שהוא הוכח. אני לא צריכה הוכחות (אני מרגישה את הדברים), אבל אני מתחברת לעמדה האגנוסטית במובן שאני יודעת שאינני יודעת. זו עמדה של צניעות ואחריות, כי אני לא יכולה להשליך את סט האמונות שלי על מודל קיים. אם יש רצף שנע בין אתאיזם לאמונה, אני לא מוצאת את עצמי על פניו. אני נרתעת מגישות דוגמטיות.
״קצת מוזר לי שאנשים משתמשים רק בפרטיקות קיימות של אמונה, כלומר קוראים תפילות שמישהו כתב במקום ובזמן מסוימים, וזו הדרך שלהם לעבוד את האינסוף. אני מבינה את הצורך להשתמש בפרקטיס קיים, אבל יכולה להעיד על עצמי, שאני חייבת לגלות מתוך עצמי את החיבור שלי אל האינסופי.
״אנחנו נמצאות בארץ ישראל, מלשון ישר־אל. החיבור חייב להיות ישיר, ספציפי ואישי. נולדתי עם שם מסוים, גוף מסוים וסיפור חיים מסוים, ועם זה אני ניגשת אל ההתמודדות. אני מודעת לכך שישנם גופי ידע והגות אדירים בהקשר של השאלות האלה. אותי מעניין לפגוש אותן דרך הגוף שלי וצורת המחשבה שלי״.
סביון I אגנוסטיקה פואטיקה – מבוא לאינסוף
פסטיבל צוללן, מסכת הקוהלות
ניהול אמנותי: אנה ווילד ועדו פדר
22-24.10, מוזיאון בת ים לאמנות, סטרומה 6, בת ים
תגובות