כל מה שחשוב ויפה
דותן מורנו בגלריה לאמנות אום אל־פחם. צילומים: אידריס
דותן מורנו בגלריה לאמנות אום אל־פחם. צילומים: אידריס

אידריס באום אל־פחם: לטשטש את הגבולות, להפוך את האישיו לנון־אישיו

ברק רובין וליביה טליאקוצו, אוצרי אשכול התערוכות ״תמיד של שחר״ בגלריה לאמנות אום אל־פחם: ״רוב הסיכויים שהצופה הממוצע לא יידע בכלל להבחין מי מהאמנים יהודי, מי מוסלמי ומי נוצרי; מי מגדיר עצמו כישראלי ומי כפלשתיני - ויש מכולם״

אשכול התערוכות ״תמיד של שחר״, שמוצג כעת בגלריה לאמנות אום אל־פחם, מורכב משש תערוכות יחיד של אמנים ישראלים, ערבים, יהודים, נוצרים, מוסלמים; כולן עוסקות בפולחן. ״לקחנו בחשבון את החלל שבו מתקיימות התערוכות – הגלריה באום אל־פחם – ההיסטוריה והמשמעות שלה, הסביבה שבה היא מתקיימת״, מספר ברק רובין, שאצר את התערוכה ביחד עם ליביה טליאקוצו.

רובין וטליאקוצו, שפועלים תחת השם ״אידריס״, סגרו את החלל הקבוע שלהם בתל אביב לפני שלוש שנים, ומאז הם מפעילים אותה בחללים שונים ברחבי הארץ. בחלל הראשון בתערוכה באום אל־פחם מציגה האמנית הצעירה רחמה חמזה, שמתעסקת בבוטניקה רעילה. במרכז החדר מוצבים פרחי ארום פלאסטינום (שבחיפוש בגוגל יקרא ״לוף ארץ ישראלי״) מפוסלים בחימר צבוע שחור, בתוך מיכל של ספק מים ספק חומר פלסטי מהונדס.

״זה צמח רעיל שכדי לאכול אותו או ליהנות מסגולותיו המרפאות צריך להביאו לרתיחה ולנטרל את הרעלים שבו״, מסביר רובין בשם השניים. ״בניגוד לשימוש הנפוץ בפרחים כדי לסמל תכונות נשיות עדינות וענוגות, חמזה מתמקדת בצדדים הרעילים והאפלים יותר של הפרחים, ושל הנשיות גם יחד״. כך גם בציור שורשי צמח הכסותה, שורשים טפיליים שחונקים את הצמחים הנמצאים לידם, מדגישה חמזה מוטיבים הקיימים בטבע ובאישה; ארס, הרס, ואופל אל מול הכלה, הזנה, טיפול, ויופי. 

גם ג׳ואנה ג׳ונס, המציגה בחדר הסמוך, מתעסקת בעולם הצומח. ג׳ונס יצרה את מיצב הצמחים שלה תוך שהיא שוהה ברזידנסי בחלל הגלריה למשך כמה ימים בתקופה שקדמה לתערוכה.

רחמה חמזה

רחמה חמזה

רחמה חמזה

רחמה חמזה

ג׳ואנה ג׳ונס

ג׳ואנה ג׳ונס

״הרעיון היה להשתמש בצמחים מקומיים בתהליך של איסוף, שזירה, ייבוש, והצבה בחלל, כשהמיצב הסופי התפתח ונרקם באופן לא מתוכנן ובהתאם למה שמצאה. קבוצת נשים מקומיות עזרו לה להכין את פסל האדמה העכשווי המונח על הרצפה במרכז החדר ושמתכתב עם עבודת האדמה של מיכה אולמן, המוצגת בחלל הסמוך כחלק מהאוסף הקבוע״. 

כך, החיבור בין התערוכה לסביבה שבה היא מתקיימת, הגלריה והקהילה המקומית, שזור לאורכה. ג׳ונס השאירה חלון המשקיף אל שאריות הצמחים היבשים, האדמה, וממצאי פלסטיק שבהם השתמשה, המספקים הצצה אל תהליך היצירה ואל מה שנשאר מחוץ לה. 

עבודת הווידאו של עדי בוטרוס סוגרת את הקומה הראשונה. בוטרוס, רקדן וכוריאוגרף שחי ועובד באירופה, צילם את עבודת התנועה במנזר באבו־גוש. העבודה מתכתבת עם הכנסייה שמהווה פרט ביוגרפי וחלק בלתי נפרד מחייו.

אל מול הרס הפנים של האיקונות המצויירות על קירות המנזר, שנוצר על ידי אפקט הזמן, וגם כחלק מהאיקונוקלזם המוסלמי באבו־גוש, בוטרוס מנסה לחלץ גבריות עדינה וקרובה. דרך התנועה הוא פועל ממקום שיש בו מגע אינטימי בין גברים, ואל מול הנשיות הרעילה המוצגת לצידו על ידי חמזה, הוא מבקש להציג גבריות לא רעילה, לא מאיימת.

פיגמנטים. צילומי הצבה: ברק רובין

עדי בוטרוס

רחמה חמזה ועדי בוטרוס

רחמה חמזה ועדי בוטרוס

את הקומה השנייה פותחת תערוכתו של דותן מורנו, אנימטור בהכשרתו, קולנוען וזוכה פרס פסטיבל ירושלים על סרטו הקצר ״היינו פצצה מפורזת״. ״בהתחלה כיוונו לסדרה של תחריטים שיתכתבו עם העבודות של ואליד אבו שאקרה, אחיו של סעיד בעלי הגלריה. היה לנו חשוב שהמדיום יהדהד באשכול, אז בנינו תערוכה של תחריטים שאליה נוסף מיצב המסיכות ׳דמעות שחורות׳.

״הדמויות בעבודות הן ספק דיוקן עצמי ספק התבוננות של מורנו על דמויות חיצוניות, כולן בעלות מאפיינים דומים אך שונות זו מזו, ושזורים בהן סמלים תרבותיים איקוניים – עכשווים (כמו הפסים מהלוגו של אדידס) ומסורתיים (כמו כיפות ראש) יחד. דרכן מתעסק מורנו בטשטוש הגבולות שבין זהותו הערבית אל מול זו היהודית, שתיהן חלק בלתי נפרד מהוויתו״.

תערוכתה של נוראן חמד, הצעירה שבחבורה ובוגרת אוניברסיטת חיפה, המתעסקת באנימציה ואיור דיגיטלי, נראית מרחוק קלילה ובלתי מאיימת. ״הרעיון לתערוכה היה די ברור מההתחלה. כפי שחמזה מקשרת את הנשיות לבוטניקה ממקום לא קונבנציונלי, חמד עושה הקש דומה מעולם החי, בדגש על דמות הזאבה, שהיא דיוקן עצמי של האמנית״.

מצוירת בקווים שבורים וכמעט מכוערים בכוונה, הזאבה מציגה התמודדויות שונות בחייה של אישה – בגרות מינית, אמהות, לידה – בחוויה האישית אל מול הציפיות החברתיות, תוך שימוש ברמיזות פולחניות. הדימויים, המסגור וההצבה נראים בתחילה ילדותיים וידידותיים למתבונן, אך מבט עמוק יותר חושף את הצופה לצדדים קשים לעיכול. 

התערוכה של מיכאל חלאק חותמת את האשכול. ״חלאק הוא אמן מוכר שפועל בשדה האמנות כבר שנים, וגם פה יש עיסוק במפגש של מספר מרכיבים מזהותו האישית כאמן. ציוריו הריאליסטיים והמדוייקים עד כדי תעתוע אופטי, משלבים זכרונות ילדות נוסטלגיים אל מול ציניות ביקורתית כלפי הכנסייה, הפוליטיקה וצרכנות הדת״.

כמו התחריטים של מורנו והאיורים של חמד השכנים לו באשכול, גם ציוריו של חלאק מעוררים בצופה חיוך קל והתכווצות בבטן בו זמנית.

להיכנס לתערוכת אמנות ולא לחשוב על הסכסוך

רובין הוא ישראלי שלמד אמנות ותמיד חקר את אמנות האסלאם. טליאקוצו היא איטלקיה בעלת תואר שני בלימודי האסלאם, שחוקרת נושאים כמו קולוניאליזם איטלקי בצפון אפריקה. החיבור האישי והמקצועי בין השניים היה בלתי נמנע, וחלוקת התפקידים ברורה: טליאקוצו אחראית על התיאוריה ורובין על הפרקטיקה. 

איך נוצרה התערוכה הנוכחית והחיבור לגלריה לאמנות באום אל־פחם? 

״הגענו לגלריה כדי להציע תערוכה אחת של דותן מורנו, וסעיד הציע שניקח את כל החלל. כך התחלנו לבנות את התערוכה, לחפש אמנים, ולשזור את הכל יחד. כל התערוכות שלנו אינן פוליטיות אבל עוסקות בפוליטיקה של האמנים. חלק מהפוליטיקה הזו היא הזהות האישית שכוללת גם דת. הפעם שמנו את הפוקוס על עניין הפולחן – נושא שהוא גם אישי וגם קולקטיבי, במטרה להפגיש סוגים שונים של פולחן״.

למה דווקא פולחן?

״מה זה פולחן? דפוס התנהגותי שחוזר על עצמו במטרה לקדש נושא מסויים. זה קונספט שיכול להיות מאוד גדול ורחב – כמו דת – ויכול להיות מאוד אישי וקטן – בין אדם לעצמו.

״במובן מסויים פולחן דתי בארץ הוא חלק מהסכסוך ואנחנו מאמינים שהפתרון אולי מצוי באחד ממוקדי המתח, אז ניסינו לחלץ משהו באזורים האלה. הפוליטיקה מהדהדת ברקע אבל אנחנו מבקשים להביא לפני השטח דברים נוספים, מסתכלים על הבעיה כדי לראות דברים מעבר אליה״.

ברק רובין וליביה טליאקוצו. צילום: מ״ל

ברק רובין וליביה טליאקוצו. צילום: מ״ל

דותן מורנו

דותן מורנו

נוראן חמד

נוראן חמד

נוראן חמד

נוראן חמד

birds

החיבור של התערוכות למקום וגם אחת לשנייה מדוייק, כל אחת מספרת סיפור והחיבור שלהן מייצר ערך נוסף. איך יצרתם את הסינרגיה הזו?

״הרבה חיבורים קרו באופן לא מתוכנן תוך כדי תהליך העבודה, כמו לדוגמה החיבור לאלמנטים מהטבע שחוזר על עצמו בתערוכות של חמזה, ג׳ונס וחמד. הקרבת בעלי חיים, מזבח עם צמחים – אלו המקומות הברורים של הפולחן, החומרים שמרכיבים את החיים, שדרכם הגענו למקומות האישיים והעמוקים יותר. 

״היו עבודות כמו זו של ג׳ונס, שנוצרו במיוחד עבור המקום ותוך כדי השהות בו, ואחרות שפשוט מקבלות נדבך נוסף מעצם היותן מוצגות כאן. בווידאו של בוטרוס לדוגמה, נשמעת קריאת המואזין, אבל בעת הצפייה בו אפשר לשמוע אותה גם מכאן, מבחוץ. זה משחק מעניין שנותן משמעות ספציפית לעבודות. גם הטיפוסים שדותן מאייר מתקשרים בעיני למקום ומקבלים פה משמעות נוספת״. 

איך תהליך היצירה מושפע מהקונטקסט שבו התערוכה חיה? איך יוצרים חיבורים בין ערבים ויהודים בסביבה כה נפיצה והאם זה תנאי שאתם מתייחסים אליו בזמן התהליך עצמו? 

״המסרים בתערוכות שלנו נמצאים בדרך כלל מתחת לפני השטח, ורוב הסיכויים שהצופה הממוצע לא יידע בכלל להבחין מי מהאמנים יהודי, מי מוסלמי ומי נוצרי; מי מגדיר עצמו כישראלי ומי כפלשתיני – ויש מכולם. 

״ההצלחות שלנו הן בלטשטש את הגבולות וגם בלהפוך את האישיו לנון־אישיו, לגרום לצופים להיכנס לתערוכת אמנות ולא לחשוב על הפוליטיקה, הסכסוך או ה־BDS. אנחנו לא עושים תערוכה של ׳אמנית מוסלמית שחובשת חיג׳אב׳, אלא פשוט – עושים תערוכת אמנות של אמנית שחושפת צדדים אישיים, אינטימיים, בזהות שלה.

״זה אולי נשמע פחות אטרקטיבי מלהתמקד בסכסוך, אבל יצרנו רשת מספיק בטוחה לאמנים כדי שיוכלו להיחשף אל העולם מבלי שישפטו אותם על פי המאפיינים החיצוניים כמו הדת או המקום ממנו הם מגיעים ואנחנו מנסים לשמר את זה״.

מיכאל חלאק

מיכאל חלאק

מיכאל חלאק

מיכאל חלאק

איך מוצאים את האיזון בין טשטוש הגבולות לשמירת זהות האמן?

״אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזהות האמן היא ברורה מאליה, היא לא עניין. הם כולם תמהילים של הדת, החברה שבה גדלו, וגם החינוך, בדרך כלל הישראלי, שאותם הם קיבלו במוסדות האמנות הישראלים. שם הבאלאנס. במה שכל אמן מביא איתו – תמהיל האישיות המורכב הזה שאינו נובע מעצם היותם ערבים או יהודים, ישראלים או פלשתינאים״.

אתם לא נמנעים מלנקוט עמדה? מתעלמים מהפיל הגדול שבחדר?

״אנחנו לא יכולים להתעלם מהמציאות שבה אנו חיים, לפעמים אנחנו גם מקבלים סירוב מאמנים מסוימים בטענה שהאג׳נדה שלנו לא מספיק פוליטית. אבל האג׳נדה שלנו היא להתמקד בחיבורים, להתעסק במה שמשותף לשני הצדדים ולא ללבות אש. אנחנו משלמים על הבחירה הזו מחיר של פופולריות כי זה לא מה שמושך תשומת לב, זה לא מעניין כמו הסכסוך עצמו.

״במבצע הלחימה האחרון ההפצצות ברשתות החברתיות לא נפלו מהפצצות הטילים על תל אביב ועל עזה. אם הבעת עמדה – פתחת חזית, ואם לא הבעת עמדה – פתחו עליך. מיד עם תחילת הלחימה הרגשנו שהמצב נפיץ ומסוכן אז מיד הגבנו והוצאנו הודעת תמיכה בחברה הערבית. 

״הדור הצעיר אמנם מתעסק יותר ויותר ב־BDS, אבל אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלא כל אמן רוצה לסחוב על גבו את הסכסוך. הסכסוך חי וקיים, יש כל כך הרבה פלטפורמות שמתעסקות בו, אז אנחנו מנסים לעשות משהו קצת שונה – לייצר ערוץ תוכן עכשווי שנותן מקום לאמנים מכל שכבות האוכלוסייה בישראל״.


תמיד של שחר
אוצרים: ברק רובין, ליביה טליאקוצו (אידריס)
הגלריה לאמנות באום אל־פחם
משתתפים: עדי בוטרוס, מיכאל חלאק, נוראן חמד, רחמה חמזה, ג׳ואנה ג׳ונס, דותן מורנו
נעילה: 18.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden