כל מה שחשוב ויפה
אפרת רובין. צילום: אפרת מזור
אפרת רובין. צילום: אפרת מזור

מאתחלת מקום: אפרת רובין אוצרת מחול נגיש המגיב למגפה 

Resite, תערוכה חדשה במרכז הקהילתי הערבי־יהודי ביפו, תחשוף יצירות מחול ופרפורמנס העוסקות בדו־קיום, בפוליטיקה, בטכנולוגיה ובשינויים שעובר הגוף האנושי בחיים הפוסט־מודרניים ובעידן הקורונה

בסוף השבוע הקרוב יהפוך המרכז הקהילתי הערבי־יהודי ביפו במשך יומיים לחלל תצוגה של יצירות מחול ופרפורמנס של היוצרים והיוצרות שירה אביתר, איריס ארז, בסמה בדר ויארא שעבאן, עדי בוטרוס, אפרת רובין ומעין ליבמן שרון. הכוריאוגרפיות והאמניות יחשפו יצירות חדשות או יעניקו פרשנויות טריות לעבודות קודמות במסגרת Resite, תערוכה שתאצור הרקדנית, הכוריאוגרפית והיוצרת הרב־תחומית אפרת רובין.

״הקורונה מאוד השפיעה עלי והגבירה אצלי את הרצון להיות חלק מהקהילה״, מספרת רובין, בראיון זום המתרחש דרך מסכי המחשב, באופן שהולם את סגנון החיים רווי הטכנולוגיה שזימנה המגפה, ושאותו רובין חוקרת במגוון יצירות המבקשות לבחון את הדרך שבה ממשקים שונים משפיעים על תקשורת בין־אישית ועל תפיסת הגוף. 

״לימדתי בעבר בבצלאל ובאקדמיה למוסיקה ולמחול, וב־20 השנים האחרונות אני מלמדת מחול במתנ״ס תל מונד, שם הקמתי בית ספר גדול לריקוד״, היא מסבירה. ״פתאום בגלל הקורונה הייתי בבית ולא יכולתי ללמד. אני רגילה להיות באינטראקציה עם אנשים שנותנים לי פידבק תמידי, תקשורת במובן הטוב ביותר של המילה. התלמידות שלי קרובות אלי ואנחנו חולקות אינטימיות גדולה. נוצר חלל וניסיתי למלא אותו, ולכן דברים שמעסיקים אותי ואני אוהבת לעשות, כמו ציור, עברו לחזית״. 

לראשונה מזה שנים רבות, החליטה רובין ליצור אמנות חזותית בסטודיו משלה. ״זו הייתה הפעם הראשונה שאיפשרתי לעצמי לעבוד בתוך חלל מתוך מחשבה שאני לא עוסקת רק במחול אלא גם באמנות פלסטית. הלכתי לסטודיו כל יום, ובמהלך כל התקופה ציירתי דיוקנאות של נשים שונות שאוחזות תפוחים בפיהן בהתבסס על תמונות סלפי שהן שלחו לי. הפרויקט יוצג בתערוכת מכירה באפריל השנה, וכל הרווחים יעברו לעמותות שונות. בנוסף, הצטרפתי לאחרונה כחברה לגלריית אלפרד״. 

את החיבור לעשייה הקהילתית בתחום האמנות החזותית רובין ביקשה לשעתק גם אל עולם המחול, וכך החליטה לאצור תערוכת מחול ופרפורמנס שתהיה נגישה לכל צופה המעוניין לחזות בה. ״על Resite חשבתי עוד לפני פרוץ המגפה, אבל יש דברים שמתחילים כרעיון ונחיצותם מקבלת תוקף מכורח הנסיבות״. 

Hi Can I help You. צילום: אפרת מזור

Hi Can I help You. צילום: אפרת מזור

עוד בטרם הגיע הנגיף אל ישראל, רובין זכתה במענק מטעם מפעל הפיס, שאיפשר לה לתכנן ולממן את הפרויקט. ״הקול הקורא של מפעל הפיס למענקים מחלק את העשייה לקטגוריות: פרפורמנס, מחול, תיאטרון חזותי וכדומה. לי מאוד קשה עם הגדרות, פעמים רבות אני לא מוצאת את עצמי משתקפת בהן. עם זאת, אחת מההגדרות הייתה ׳הופעה במרחב הציבורי׳. לרעיון הזה מאוד התחברתי, זה ממש קרא לי לפעולה״. 

ההחלטה לא לגבות תשלום מהצופים ב־Resite הייתה המשך ישיר של הפרקטיקה האמנותית שהיא מנסה להעמיק בשנתיים האחרונות. ״התלבטתי בין האפשרות להפוך את הכניסה למופעים לחינמית לבין האופציה להעניק לקהל את הבחירה לשלם עד 20 שקלים. בסופו של דבר התעקשתי על האפשרות הראשונה, כי אני חושבת שאמנות צריכה להיות זמינה. במהלך הסגרים היו הרבה מופעי מחול חינמיים, וזה היה מדהים להיחשף אליהם. הייתי רוצה ש־Resite יהיה פרויקט קבוע, שכל כמה זמן יעלו מופעים בכמה חללים ויהיו נגישים לקהל״. 

חוץ ממופעים אמנותיים, התערוכה צפויה לכלול אירועים קהילתיים באופיים, כדוגמת ״אמנות השלום״, סדרה של חפצי אמנות ואביזרים הכוללים טיפוגרפיה בעברית ובערבית שתציג הזמרת, השחקנית והאמנית מירה עווד. בתחום ההסעדה, הקהל מוזמן להשתתף במה שרובין מכנה ״מזנון קהילתי״, כלומר כיבוד משותף שיביאו הצופים. 

ריקוד עם מסכים 

כחלק מהתערוכה, רובין תציג יצירה חדשה פרי עטה שפיתחה בשיתוף פעולה עם האמנים אורי לוינסון ואיריס מועלם. העבודה, העונה לשם Hi, Can I Help You?, ״מבקשת לשאול שאלות על תפקוד, יעילות וקשיים דרך בדיקה של מכונות ושל הגוף האנושי במקביל״.

״התחלנו לעבוד על היצירה כמה חודשים לפני הקורונה, והיא הפכה עוד יותר רלוונטית עם התפרצות המגפה. אורי בנה את המכונות עם הזרועות הרובוטיות והחצובות שמניעות אותן המופיעות בעבודה. זו יצירה מורכבת הפקתית, ובזכות הקורונה יכולנו לעבוד עליה הרבה זמן, לחקור, להרגיש ולקבל פרספקטיבה״. 

בגרסתה הראשונה, ״העבודה התחילה בסצינה שבה אני נמצאת לבד בחלל ורובוטים משרתים אותי, עושים לי בדיקות רפואיות ועוזרים לי לחיות ולשרוד, קצת כמו בית חכם״. חלק מההשראה ליצירה, היא מוסיפה בצחוק מתגלגל, נבעה מכך שהיא בעצמה חיה בבית בעל מערכת חשמלית שמנטרת את שלל המוצרים הביתיים והבטי המחייה.

״אני כל הזמן משנה את הצבעוניות והתאורה בבית, אז הרעיון הגיע גם משם. זה קונספט מעורר השראה, הוא ממש מאפשר לכל אדם להיות קצת בימאי וקצת כוריאוגרף״. 

המכנה המשותף לבני האדם ולמכונות כפי שרצתה לחקור אותו בעבודתה, הוא ״ששניהם סובלים מבעיות תפקוד. דרך היצירה אנחנו בוחנים אמצעי ריפוי הכוללים מגע ומתווכים טכנולוגיים. אנחנו משתפים את הקהל ביצירה וגם משמשים כמתווכים בעצמנו. השאלה האמיתית שעולה מתוך העבודה היא האם המתווכים הטכנולוגיים באמת עוזרים לנו״. 

געגועים לפנים. צילום: סיגל דהן

געגועים לפנים. צילום: סיגל דהן

במידה רבה, עבודתה של רובין מתכתבת עם הקו המחשבתי של היצירה ״געגועים לפנים״ (2020) של הכוריאוגרפית איריס ארז, שתוצג ב־Resite ושעלתה לראשונה בפסטיבל מחול שלם. היצירה, המבוססת על המופע תלוי המקום ״פולחנאני״ שהציגה ארז במוזיאון ישראל, נוצרה מתוך מחשבה על תקשורת ברשתות החברתיות בעידן הקורונה. דרך שפת המחול, בודקת ארז כיצד הפרוטומות הפוסט־מודרניות משפיעות על הזהות העצמית ועל הקשר בין בני האדם. 

״אל איריס פניתי אחרי שצפיתי בעבודת הסולו שלה, ׳פולחנאני׳; התרשמתי מהשימוש שלה בטאבלטים ובטלפונים כחלק מהפרפורמנס. אני עוסקת בטכנולוגיה הרבה בשנים האחרונות, זה נושא מרתק ומטריד; עיסוק זה העצים את תחושת החיבור שלי ליצירה של איריס. מעבר לנוכחות של הטכנולוגיה בעבודה הנוכחית שאני מציגה, יצרתי בעבר עבודה בשם פרסונה שבה עשיתי שימוש בטכנולוגיית AR ובמסכות. לכן חשתי שיש חיבור חזק ומתבקש ביני לבין איריס״. 

פוליטיקה ודמיון מודרך 

לא רק הקונספט שמאחורי התערוכה הוא חברתי; גם בחירת המיקום שבו היא מוצגת נושאת אג׳נדה פוליטית וקהילתית. Resite תתרחש בין כתלי המרכז הקהילתי הערבי־יהודי ביפו, חלל שהוקם ב־1993 ומפעיל פרויקטים שעוסקים ומקדמים דו־קיום. 

רובין בחרה בלוקיישן מתוך היכרות מעמיקה, אחרי ששהתה בו כאמנית ברזידנסי. ״יש משהו במרכז הזה שתפס אותי חזק בעוצמות שלו. זה חלל שמשקיף על הים, ויש שם תחושה של כפר, ריחוק ושלווה שלא רווחים בחיים האורבניים שאנחנו מנהלים. כשפוסעים פנימה, נתקלים במרחבים עצומים: ספריה מדהימה, מגרש כדורסל וינטג׳ בסגנון שנות ה־80, המון חללים יפים. הבנתי ששם אני רוצה לקיים את הפרויקט, תוך התבוננות מחודשת בכל אחד מהמרחבים שבמרכז״. 

אמר מעורב אך לא שותף. צילום: גל הכהן

אמר מעורב אך לא שותף. צילום: גל הכהן

שנצ ב/מול הים. צילום: נטשה שחנס

שנצ ב/מול הים. צילום: נטשה שחנס

החיבור שהיא חשה אל המקום אינו רק אסתטי, אלא גם ערכי. ״כשעשיתי שם רזידנסי, הייתי צריכה להעביר סדנאות מחול לקבוצת ילדות בכיתות ד׳, ה׳ ו־ו׳ בתמורה לשהותי. זה ריגש אותי לראות את דו־הקיום דרך האינטראקציה בין התלמידות, שמשחקות יחד ושחולקות חברות ושותפות״. 

בהתאם, חלק מהיצירות שבחרה רובין מעלות תהיות בנוגע להיתכנותו של דו־קיום בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בישראל. אלו התכנים שחוקרות האמניות בסמה בדר ויארא שעבאן בעבודה ״אמור מעורב אך לא משותף״, פרפורמנס שבו השתיים מזמינות את הצופים להשתתף בצורות גיאומטריות שהן יוצרות ולעבור טקס ריפוי התנהגותי, רוחני ואינטלקטואלי.

״בסמה ויארא לוחשות על אוזני הקהל טקסטים בערבית ובעברית, ומזמינות את הצופים באופן עדין ואלגנטי להקשיב למרחב המשותף ולפרטים שהן מציגות על גבי יריעת רצפה, שעליה הן כותבות בספירלה טקסטים קדושים מהתרבות שלהן״. 

birds

יצירה אחרת שתופיע בתערוכה ונשאה במקור ניחוח פוליטי מובהק היא ״שנ״צ מול הים״, עבודתה של הכוריאוגרפית מעין ליבמן שרון. ב־Resite יוצג עיבוד מחודש לעבודה ״שנ״צ ב/מול הכנסת״, שעלתה לראשונה בפסטיבל ישראל בשנה שעברה.

״היצירה המקורית של מעין מאוד מצאה חן בעיני. הרעיון של שנ״צ בעולם שאנחנו חיים בו עכשיו הוא די מופרך… למעין יש שלווה פנימית, ואני מעריצה אותה על כך. היא התאימה את היצירה מחדש לחלל של המרכז הערבי־יהודי: הרקדן שלה והשחקנית שמופיעה איתו יובילו את הקהל החוצה אל פארק שעשועים שמשקיף על הים, ולקראת סוף העבודה הצופים יעברו דמיון מודרך, חוויה של הרדמה שבמהלכה יוצאים לשנ״צ מול הים״. 

אביתר סעיד. צילום: Alexander Corciulo

אביתר סעיד. צילום: Alexander Corciulo

עדי בוטרוס, עוד דבר אחד. צילום: אריאל טגר

עדי בוטרוס, עוד דבר אחד. צילום: אריאל טגר

יתר העבודות יוצגו בחדרים רחבי הידיים של המרכז. רובין בחרה אותן תוך תגובה למרחב הפיזי והרעיוני שהוא מייצג: ״כשנכנסתי לספרייה, ראיתי בעיני רוחי את ׳אביתר/סעיד׳, סולו מחול של הכוריאוגרפית שירה אביתר. כשנכנסתי למגרש הכדורסל, חשבתי על המחקר שמנהל עדי בוטרוס עם ארבעה רקדנים בעבודתו ׳עוד דבר אחד׳, שעוסקת באינטימיות, רכות והקשבה על אף התנועתיות הגברית המאפיינת את היצירה. כך, יצקתי לאט לתוך כל מרחב עולם אמנותי שיכול ליצור חיבור המחזק את האמירות מאחורי היצירות הקיימות״. 

ואיזה תהליך רגשי מקווה רובין להניע בקרב הצופים? ״השם של התערוכה, Resite, הגיע מתוך מחשבה על ראייה מחודשת של החלל. כשאנחנו נכנסים לחלל פנימי פוסט־קורונה, יש הרבה מטענים שעוד נשארו אצלנו בגוף. אנחנו צריכים להרגיש אותם, ואני מקווה שהמופעים יתנו לצופים הזדמנות להתחבר ולעשות ריסטארט לעצמנו, לאופן שבו אנחנו רואים את החלל ואת האנשים סביבנו״. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden