כל מה שחשוב ויפה
״האב״, אנתוני הופקינס
אנתוני הופקינס בסרט ״האב״

״האב״: אנתוני הופקינס לוכד את מהותה של הזיקנה

סרטו של פלוריאן זלר, האב, מהדהד קלאסיקות מעולם התיאטרון אך יותר מכל – את החיים עצמם

בשורה משמחת: ״האב״ בכיכובו של אנתוני הופקינס, בן הכמעט 85, הוא סרט שמצליח להפיק מהשחקן האגדי יכולות משחק ששחקנים אחרים, וצעירים ממנו, יכולים רק לחלום עליהן. לא סתם זכה הופקינס באוסקר על עבודת המשחק שלו בסרט.

סרטו הראשון של המחזאי פלוריאן זלר מגולל את סיפורו של אב מזדקן, המתמודד עם אובדן זיכרון. הסרט מתבסס על מחזה מצליח שכתב זלר לתיאטרון, והאיכויות שהוא מפיק מהופקינס הן שיעור מפעים במשחק מול מצלמה. וכך, בעודנו מתעמקים בדמותו המפוסלת של האב, על קו התפר בין זיכרון לשכחה, לבלבול, העלילה מצליחה לשטות בנו הצופים.

אנחנו מתאמצים לגבש את המתרחש בסרט לעלילה קוהרנטית, והנרטיב המצטייר לבסוף הוא גם שלנו. זאת משום שהאופן שבו נצפה בסרט ונבין אותו אומר משהו על המבט שלנו על הזקנה והשלכותיה. אני קוראת לזה תחכום, והתוצאה היא תוצר קולנועי מקורי, גם אם כזה שלא תמיד זורם מאליו ושדורש מאיתנו דריכות וקשב מלא.

אנתוני (בגילומו של אנתוני הופקינס) הוא אביה המזדקן של אן (בגילומה של אוליביה קולמן). ובעוד האב מרוכז בעצמו ונצמד להרגליו הישנים, בתו המסורה נדרשת לטפל בו ולהתמודד עם סירובו לקבל שינוי. מסירותה של הבת מעוררת באביה חשד והתנגדות. הוא מסרב לקבל את המציאות שנכפית עליו, מה שמוביל לשרשרת של אירועים דמיוניים.

הסרט בנוי מריטואלים תפקודיים של הדמויות, שכמו מניחים אותן במשבצות, ששוב ושוב משנות צורה. לצופה הנע בקווי המתאר של ההתרחשויות, לא באמת ברור מי הטוב ומי הרע. אן לרגעים נחשדת עם בעלה פול, כחותרת תחת רכושו של אביה או כרוצחת פוטנציאלית.

birds

אמנות הקולנוע הייחודית של זלר מצליחה לבטא את נקודות ההשקה בין מציאות להזיה, באופן אסתטי. הסרט הזה מוכיח את הקשר הישיר בין תיאטרון לקולנוע, ומחזיר אותנו לאמונה הישנה, שדווקא יוצרי תיאטרון יכולים להחזיר את האמת לקולנוע. כך לדוגמה, כמשנתו של קונסטנטין סטניסלבסקי, פרטים קטנים מקבלים נוכחות משחקית, ואפילו פסיפס השיש במטבח משנה צבעים באופן שיוצר תודעה קולנועית ערה.

מערכת יחסים כזו – בין בת יחידה מבוגרת לאב מזדקן – עלולה להתפרש כמערכת עמוסה מניפולציות. זאת, יחד עם הרפרנס הברור העולה משם הסרט, שולחים אותנו לאסוציאציה בלתי נמנעת למחזה השוודי הידוע באותו שם, ״האב״ של אוגוסט סטרינדברג. אמנם עלילת האב של סטרינדברג, שונה, אך בדומה לכאן, גם סטרינדברג מעמיד במרכז מחזותיו את הגבר כקורבן, והנשים אצלו מוארות באור שלילי כחורשות מניפולציות. הסרט אינו מבוסס על המחזה, אך ההשראה ברורה.

בדיוק כשם שסטרינדברג מתאר את הנשים כאויבות, כך אן, הבת המסורה, נדמית לאויב מנקודת מבטו של אנתוני. החיים מתנגשים במוות איפשהו שם באמצע, בקו הזיקנה. והפער, בין רצונה הטוב של הבת, לבין תחושת האובדן של האב, מבסס עולמות שוקקים של דמיון ומצטמצם בתודעתה של הצופה.

וכך, כשם שדמותו של אנתוני מעוצבת ומפוסלת לאורך הסרט, כך מעוצבת גם הזיקנה והאלמנטים הקשורים בה. נקודות התורפה על הרצף המובן מאליו של מערכת יחסים טעונה נפרמות שוב ושוב, באורח מרגש. אישית, כבת לאב שחצה את שנתו ה־80 כמו גיבור הסרט, חשתי טלטלה עצומה. לפתע נקודת התצפית משתנה ומתחוורת. כמו ספוט גדול של מחשבות מואר על הצופים, בניגוד גמור לצבעים הפסטליים שאליהם נוטה הסרט, שמתרחש כולו בבית מגוריו של האב, שלאורך הסרט משנה צורה.

נדמה שהמחשבות של הצופים הן רוחות רפאים שמשנות דברים, מחליפות בין דמויות ומזיזות חפצים, ברחבי הבית. הבית הוא חממה לזיכרונות, לבת האחרת של אנתוני, שנהרגה ולא תשוב, ולבת שניצבת מולו, אן, אישה בוגרת בפני עצמה, המנסה להשתלט על חייה.

זלר משאיל את אקט ״משחקי התפקידים״ המוכר מתחום הפסיכודרמה, ומתעתע בנו באופן רציף בעובדות של המציאות. הוא מצליח לבנות בניין מעורר השראה של ביטים קטנים, המובנים מששה שחקנים, מתאורה וצלילים. חפצים, כמו שעון – שהופכים לסימבול ליומיום האובד, או עוף מתבשל, חסר ריח, שמעלה מחנק בגרון וגעגוע לטעם נשכח.

וכך גם חלונות הבית, שהם גם החלומות, גם הדרך היחידה לעקוב אחרי החיים שמחוץ לבית או תמונות וציורים, שמאחוריהם העבר. המעבר הזה בין מה שברור לבין מה שמעורפל מתהווה לכדי יצירה בעלת אופי עמוק, שמחזירה משהו ממהותו של הקולנוע – כמעורר מחשבה.

סצנה קטנה, אלימה וכואבת במיוחד, מגיעה בשיאו של הסרט, ומיטיבה לצייר את חוסר האונים של הזיקנה ושלנו, הצופים בה מהצד. ועל אף הכאב האכזרי שבה, זוהי אחת הסצנות היפות ביותר בקולנוע המודרני, ואנתוני הופקינס מפגין בה יכולת משחק מטאורית.

המעגליות של הסרט היא רמז למעגליות החיים, ובמרכזה השאלה מי אני – ביחס למציאות ולעולם. שאלה שמחזירה לזיכרון הראשוני של האם, שאלה שיש בה עומק רוחני נסתר. ואולי אפילו תשובה לשלושת האחדויות של אריסטו (זמן, מקום, עלילה)

אם נחשוב רגע על המצווה של כיבוד אב ואם, הרי שהסרט הזה עשוי ללמד אותנו דבר או שניים ולהחזיר לנו בשאלה: מהו כבוד? כבוד בעיני מי? בעיני האב או בעיני הבת או האב והבת שניהם?

המעגליות של הסרט היא רמז למעגליות החיים, ובמרכזה השאלה מי אני – ביחס למציאות ולעולם. שאלה שמחזירה לזיכרון הראשוני של האם, שאלה שיש בה עומק רוחני נסתר. ואולי אפילו תשובה לשלושת האחדויות של אריסטו (זמן, מקום, עלילה). אולם כאן, בניגוד לתיאטרון, ניכר שלא משנה העלילה, המקום או הזמן, משנה מי את.ה.


האב
יוצר: פלוריאן זלר
אנגליה, 2020, 97 דקות
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden