כל מה שחשוב ויפה
מנחם רועי מרקוביץ
מנחם רועי מרקוביץ׳. צילום: מ״ל

מנחם מרקוביץ׳: זו אוטומטיזציה של הפעולה הפיסולית, זה האקספרימנט 

מנחם מרקוביץ׳ מציג בפסטיבל מוסררה מיקס 2021 את ״סקאלפצ׳רמה״, מכונה עתידנית שמייצרת פסלונים זעירים בשידור ישיר, בדומה לפורמט של תוכנית בישול טלוויזיונית, ״פיסול ׳פארם טו טייבל׳ ישירות מהסטודיו לחלל התצוגה״

ענבל: הי מנחם, נעים להכיר

מנחם: הי ענבל תודה, גם לי נעים להכיר

ענבל: אנחנו נפגשים לשיחה לקראת התערוכה – או שיותר נכון לקרוא לזה פרפורמנס – שתקיים במוסררה מיקס בשבוע הבא. תוכל לספר מה אתה מתכוון לעשות שם?

מנחם: אני מתרגש להשתתף בפסטיבל מוסררה מיקס, זה אירוע שצומח מתוך הלב הפועם של מוסררה – ביה״ס לאמנות וחברה ע״ש נגר, ומתוך הלב של השכונה. השנה הפסטיבל מתעסק בפרפורמנס ומופעים חיים וזה מבטא את הקשר של בית הספר לסביבה באופן מיידי ומוצלח. בחינה של הרגע של הלייב והקשר עם האנשים אחרי כל הסגרים והניתוק.

לעבודה שאציג בפסטיבל קוראים סקאלפצ׳רמה: זו פעולה בלייב, גם מיצג פיסול ווידאו במעגל סגור יכול לתאר את זה טוב, אבל אפשר בקיצור פרפורמנס.

הסקאלפצ׳רמה היא מכונה עתידנית שמייצרת פסלונים זעירים בשידור ישיר ובהפעלה ידנית, תוך שחזור ושיבוש קודים של פיסול מקומי. בדומה לפורמט של תוכנית בישול טלוויזיונית, תהליך הכנת הפסלונים יצולם במעגל סגור וישודר בחלל נוסף, שאליו ישונעו הפסלים לאחר שנוצרו. המכונה תתפקד כהאקר של עולם הפיסול העכשווי ושל פיסול מדורות קודמים. אני אהיה נוכח בחדר הסדנה במשך כל ימי הפסטיבל ובמהלך כל שעות הפעילות אכין פסלים בקצב מכני מסחרר של שלוש דקות לפסל.

אתאר לך את חוויית הצפייה – את נכנסת לחלל שיש בו מסך גדול ובקיר ליד יש מסוע. על המסך את תראי אותי בסטודיו מפסל ומסביר על התהליך. כשאני מסיים פסל יש קלוז־אפ ופתאום את מבחינה שהמסוע מתחיל לנוע. הפסל נכנס לחלל, נוסע כמה שניות על המסוע עד שנופל על הרצפה. ואז אני מתחיל להכין פסל חדש.

ענבל: ובחלל שממנו אני צופה, תצטבר על הרצפה ערמה של פסלים, שתלך ותגבה?

מנחם רועי מרקוביץ׳. צילום: רומי לי

מנחם מרקוביץ׳. צילום: רומי לי

מתוך Fountain of things. צילום: מ״ל

מתוך Fountain of things. צילום: מ״ל

מנחם: נכון. הפסלים יערמו על הרצפה בסוף המסוע, חלקם בטח יישברו. תהליך ההתרסקות של הפסלים הוא השלב השלישי והאחרון של העבודה, הראשון זה הפיסול והשני זה שינוע

ענבל: והפסלים האלה הם כמו המינימנטים שיצרת בעבר?

מנחם: בגדול זה הכיוון, אבל זו הקצנה של פרקטיקה שפיתחתי בסטודיו. החומרים הם אותם חומרים, אני אוסף אותם במשך תקופה ממושכת. שילוב של עודפי בוידעם ושאריות מוסכים שתופסים לי את העין. חלקי צעצועים ופסלי נוי קיטשיים. אבל בגלל הקצב המהיר של יצירת כל פיסלון זה יהיה מעט שונה. בדרך כלל כשאני עובד על פסל בסטודיו הזמן הוא אלמנט חשוב, למרות שפסלי המינימנטים קטני־ממדים ונראים שנעשו כלאחר יד, אני לוקח את הזמן, בודק את החיבורים, המשקלים והתנוחות של הפסל. זה גמור רק כשזה גמור

ענבל: זה מזכיר לי את פס הייצור של ״זמנים מודרניים״, הסרט הנפלא של צ׳ארלי צ׳פלין, במופרכות של זה – תוך שלוש דקות צריך לייצר פסל, ומה שיוצא יוצא?

מנחם: זו אוטומטיזציה של הפעולה הפיסולית, זה האקספרימנט. בטח אכשל הרבה פעמים. ההרהור הפנימי לא יוכל להתקיים בקצב ייצור כל כך מהיר. וכאן נכנס הדיבור שמלווה את העשייה שעושה אובר־סטימולציה. זו מעין תוכנית בישול נוסח בוב רוס של הפיסול, חדוות הפיסול. פיסול ״פארם טו טייבל״ ישירות מהסטודיו לחלל התצוגה בלי תיווכים.

הפורמט של העבודה הוא מאוד טכנולוגי לכאורה ונשען על מנגנון משוכלל של תוכניות ריאליטי בישול, אבל גם עובד כמו כיתת אמן. מצד אחד יש את כל הבתיה עוזיאליות וההכינותי מראש כבסיס של הנחיה, טיוטוריאל, לימוד עצמי, DIY, עם דוגמאות והסברים, דידקטיות רכה כזו; ומצד שני יש את עניין ההגשה לצופה, הפסל הטרי עוזב את המרקע וחודר אל המציאות של החלל שבו נמצאים הצופים. זה רגע של קלאש עם המציאות

זה מפגש בין השתוקקות לאכזבה. זה המטא־עולם של העבודה. זה הסקאלפצ׳רמה שאני מדבר עליה, רגע של גילוי. כמו לראות סלב בתור לקופת חולים. טרנטינו בפסטיגל

ענבל: זה נשמע כמו הגחכה של הפיסול, של החשיבות שלו, של ממד הזמן וההתבוננות שהזכרת. מדוע לתקוף את הפיסול?

מנחם: יותר כמו סגידה לפיסול; אני מאוד אוהב את המדיום

ענבל: מעניין – איך פס הייצור שלך הוא סגידה?

מנחם: הפסלים מתפקדים פה כחפץ מעבר. והם אמורים לייצר תשוקה אצל הצופה. מה שמניע אותי בעבודה הוא המצב האנושי שמתקיים בחוויה של העבודה. גם המצב של הצופה וגם המצב שלי בתוך כל זה. והפסלים הם המתווך כל הקשר עם הצופה מתאפשר דרכם, יש להם תפקיד חשוב והם הדרך להפעיל את הצופה. אז העניין פה הוא לא הפסל אלא מה שקורה אחרי שהפסל נכנס לחלל.

המסך גדול ורווי בצבעים והפסל נראה בו עוצמתי, וברגע שהמסוע מתחיל לזוז הכל נהיה טיפה חורק ומלווה במבוכה. הפסל נכנס לרגע ונראה פשוט יותר מהתדמית הזוהרת שהייתה לו שניה לפני כשהיה בתוך המסך. זה מפגש בין השתוקקות לאכזבה. זה המטא־עולם של העבודה. זה הסקאלפצ׳רמה שאני מדבר עליה, רגע של גילוי. כמו לראות סלב בתור לקופת חולים. טרנטינו בפסטיגל

צד ג׳, מוזיאון אורי ורמי נחשותן, 2021. צילום: יגאל פרדו

צד ג׳, מוזיאון אורי ורמי נחשותן, 2021. צילום: יגאל פרדו

שוד ושבר, משכן האמנים הרצליה, 2017. צילום: רומי לי

שוד ושבר, משכן האמנים הרצליה, 2017. צילום: רומי לי

טיפת מזל, גלריה רו ארט, 2013. צילום: מ״ל

טיפת מזל, גלריה רו ארט, 2013. צילום: מ״ל

ענבל: מה באמת המשמעות של המילה סקאלפצ׳רמה?

מנחם: משמעות המילה Horama ביוונית היא מחזה, מראה של מקום או דבר. כשאני מחבר לזה את הסקאלפצ׳ר זה נהיה חגיגה ויזואלית של פיסול, אירוע של התבוננות פסלים ובתהליך היצירה שלהם. השם הולם את התחושה הפומפוזית של האירוע.

יש אמן איטלקי בשם סלבטורה גראו (Salvatore Garau) שהציע במכירה פומבית פסל בלתי נראה. הפסל שנקרא Lo Sono (באנגלית – I am) נקנה ב־15,000 יורו. פסל בלתי נראה נוסף שלו, Buddha in contemplazione, ״הוצב״ בכיכר Piazza della Scala במילאנו. לטענת האמן האיטלקי הפסל נמצא שם באמת, פשוט אנחנו לא רואים אותו. והוא עשוי מאוויר ורוח (Air and Spirit). 

זו פרובוקציה קונספטואלית משעשעת לא הרבה יותר מזה, אבל מעניין לחשוב על האופן שבו הדבר מתנהל בעולם הפיזי, הטקסים שסובבים את זה. בא האספן, משלם על הפסל ומצטלם עם האמן. כולם מביטים על הכלום בכיכר ומדמיינים מסה כלשהי מופשטת ומסתורית. הם מספרים אחד לשני את אגדת הפסל הבלתי נראה.

birds

ואז האספן הולך הביתה בידיים ריקות עם תעודה ומשעבד ריבוע של מטר וחצי על מטר וחצי בבית שלו לטובת ההצבה של הפסל הבלתי נראה. זה מטא־עולם, מטא־פסל ובעיקר מטא־צפייה ביצירת אמנות. הצופה הוא חלק אינטגרלי בעבודה; הוא החלק העיקרי, הדמיון של הצופה את הנעלם, הדיבור על זה והבאז הם האזור שבו העבודה מתקיימת.

זה מתקיים גם בסקאלפצ׳רמה בסקאלה יותר ארצית מקומית וחומרית. הצופה גם חלק בלתי נפרד מהמעגל, ברגע שהצופה חווה את שלושת השלבים של העבודה (יצירת הפסל על המרקע, החדרתו אל חלל הצפייה, וריסוקו על הרצפה) העבודה קמה לתחייה במוחו, הוא תופס את כלל העבודה כתהליך, כאופרציה שלמה.

ענבל: אתה יוצר גם בווידאו, וכאן אתה משלב בין המדיות שלך. בעבודות מוקדמות שלך היה לרוב משהו שקפץ, עף, או נפל באופן מפתיע. אולי החדירה של הפסל לחלל היא הדהוד של הפעולות ההן?

מנחם: כן, זה בדיוק הרגע הזה שהדבר קורס לתוך עצמו, מתפרק או מתפוצץ והאפקט נחשף. זה רגע חזק של סלפסטיק כשהאשליה מתפוצצת והקונסטרוקציה זולגת החוצה. אני עובד הרבה עם הרגע הזה. ופה אני משלב את זה גם עם משהו שקורה בזמן אמת.

זה המטען של כל פסל ופסל, הסגולה להיות פספוס. להישבר מול המצלמה ומול הצופה. כמו בעבודות הווידאו, גם פה יש את הלואו־טקיות שמקצינה את הפער בין המנעד הרגשי שלנו כצופים לבין הטכנולוגיה שדרכה העבודה מתרחשת.

ענבל: האמנות שלך מנסה להנכיח את רגעי הפאתוס שהופכים להיות קטנים ומגומדים – גם במינימנטים וגם בעבודות הווידאו – לדוגמה, בעבודה ״שער הרחמים״ – מה מניע אותך במקום הזה?

מנחם: אני חושב שלא צריך מאוד לנסות כדי להנכיח, זה שם כל הזמן. הרגעים האלה של פאתוס מקרטע הם בכל מקום, במדרכות ובבטונדות, בממלכתיות ובטקסים. בעבודה ״שער הרחמים״, כשהתחיל טקס יום השואה במרכז יום לקשיש, קלטתי שהקשישות יושבות מול הקרנה של מסך ברירת מחדל של מכשיר ה־DVD. הגרפיקה של DVD התנגשה לי בעין עם רגע השמעת השיר – שער הרחמים. זה חיבור שהוא פרייסלס. ולמרות שכן ערכתי מעט, בסך הכול הייתי שם ברגע נכון.

יש מלא רגעים כאלה כל יום. זה המקום שבו אנחנו חיים. ובהקשר של סקאלפצ׳רמה, אני אומר שהתחושה של הערצה והשתוקקות, להיות שם במקום שהמרקע מציע ומצייר כפנטסטי, היא רגע מאוד חזק. האמנות יכולה להצביע על הרגעים האלה ולסמן אותם, וככה לחשוף את ההבדל בין מה שרוצים למה שמקבלים. זה ההבדל בין פאתוס נוצץ למשהו רופף שמחובר באזיקון ודבק חם

ענבל: אז המינימנטים הופכים כאן אולי למשהו שאפשר לקרוא לו מיקרומנטים, ומצד שני, בתערוכה ״צד ג׳״ שהצגת במוזיאון אורי ורמי נחושתן, הפסלים דווקא גדלו והיו מהוקצעים יותר. אלו שני כיוונים אמנותיים שונים – אז לאן הלאה? מה הפרויקט הבא, התערוכה הבאה?

מנחם: ביסודות הפיסול המינימטלי שניסחתי יש הסבר מהו מיקרומנט ויש גם ננומנטים. וכן התהליך של הגדלת הפסלים הוא משהו שקרה פתאום סביב התערוכה ״צד ג״ ומאוד שימח אותי. זה מפעיל אותי שיש כל מיני כיוונים ושילוב של מדיומים. אני מתכנן להמשיך את תהליך ההגדלה של הפסלים ועובד עכשיו על וידאו חדש לקראת פרויקט מיוחד, עם משכן האמנים בהרצליה וארכיון הסרטים הישראלי בירושלים, שמיועד להיות מוצג במרחב ציבורי.

אני מסתובב עם הרעיון לסקאלפצ׳רמה כבר כמה שנים ובינתיים זה התגלגל לצורה של סדנה. עבדתי עם סטודנטים/יות בבצלאל ב־2014 ובשנקר בשנה שעברה. זה הפך לאירוע מרשים ומצחיק עם מלא מצלמות וידאו, פסלים והתרחשות. הסטודנטים נתנו את הטון, אני הבאתי את הצעה לפורמט, והם יצקו בפנים את התוכן, בנו את זה כמו שדמיינו הפעילו ויצרו את הפסלים.

ענבל: מעולה, נראה שכולם נהנו שם… בהצלחה במוסררה מיקס, שהטכנולוגיה תהיה איתך ושהכל יעבוד, וכמובן גם עם הפרויקטים החדשים!

מנחם: אני בטוח שדברים יקרטעו קצת, זה הסימן בשבילי שהכל עובד כמו שצריך. תודה על השיחה


פסטיבל מוסררה מיקס
אוצר ראשי: אבי סבג; אוצרת התערוכות והמיצגים: ורה קורמן
ביה״ס מוסררה, הע"ח 9 ושבטי ישראל 22, ירושלים
30.11-2.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden