כל מה שחשוב ויפה
אלישה קמיאן קשדן. צילום: בן אלון
אלישה קמיאן קשדן. צילום: בן אלון

20 ומשהו // אלישה קמיאן קשדן

נעה בין ניו מדיה לחומר (אבל לא מרגישה שהיא פוסטר צ׳יילד לניו מדיה); עושה סאטירה על מתמטיקה (והתאהבה בתמה של השרברב); עורכת ניסויים בבינה מלאכותית ושירה (אבל חושבת שמציאות מדומה היא קצת שטיק זול)

אלישה קמיאן קשדן – בת 21 מירושלים – נולדה בירושלים, החלה את לימודיה במחלקה לניו מדיה במוסררה, ולאחר שנה עברה לניו יורק, שם היא לומדת במסלול מדע, אמנות וטכנולוגיה באוניברסיטת NYU. העבודות שלה נראות כאילו נעשו על ידי ידיים שונות – מציורים, עבודות משולבות טקסט וטוטם ענק, ועד לעבודות עם בינה מלאכותית וסאונד מפורר. שורשיה ממוסקבה ומניו יורק, והרקע המשפחתי במוזיקולוגיה ובמתמטיקה, ניכרים בתחומי העניין שלה. 

מתעסקת קצת בסינתזה וגם לומדת תופים

״אמא שלי אוצרת, אז אמנות מאוד נוכחת אצלנו בבית. למדתי בתיכון לאמנויות, בסביבה שבה התעסקו באמנות, עם מורים תומכים. לפני כן למדתי בתיכון דתי, שם אמנות זה לא היה משהו שעולה על סדר היום. 

״התחלתי ללמוד במחלקה לניו מדיה במוסררה, והריבוי של עריכה, צילום, סאונד, פיסול ואלקטרוניקה מבלבל לפעמים. אבל הוא גם ספתח למצע עשיר יותר של רפרנסים, למצוא את המדיה. היום אני לומדת מדיה אינטראקטיבית ב־NYU, יותר אלקטרוניקה ותיאוריה מניו מדיה. אני לוקחת לדוגמה קורסים ב־Hyper Cinema, איך אפשר לספר סיפור ולהשתמש בכל המדיומים הקיימים, או איך לחוות מערכות חשמליות ולקודד״. 

העבודות שלך מתפרשות על פני כמה מדיומים – בין אלקטרוניקה ועבודות מבוססות קוד, ויש גם ציורים וטקסטים.

״אני עדיין לא מרגישה שאני איזה פוסטר צ׳יילד לניו מדיה, כי אני מוצאת את עצמי בנוח עם חומר. אבל אני גם מאוד מתרשמת מאלקטרוניקה ומדיות חדשות, ומתוך זה רציתי להתנסות בזה. היה לי קשה להגביל את עצמי רק לאמנות פלסטית או רק לאמנות דיגיטלית. מתוך משחק בתחומים, ניו מדיה הרגיש הכי קרוב לשילוב בין העולמות. 

צילומים: מ״ל

צילומים: מ״ל

״לדוגמה, הטוטם שיצרתי היה חלק מתרגיל של פורטרט עצמי במהלך הלימודים במוסררה. אני מתעסקת קצת בסינתזה וגם לומדת תופים, אז אני משלבת בין הכל. בעבודה דגמתי סאונד של עוד, פוררתי ומשכתי אותו. זה מה שכיף בתוכנות מחשב של מוזיקה – אפשר להכניס ולפרק, למשוך ולהקטין, להוסיף מקצב ושכבות. ההנחיה לתרגיל הייתה בלי מדיום מסוים, ובאותו הזמן התעניינתי באלמנטים פולחנים ושבטיים. ככלל, מעניין אותי את מה אנחנו מהללים ואלמנטים טקסיים חדשים״. 

אני מניחה שהעבודה הזו בלטה בחומריות שלה לצד אחרות במחלקה.

״אני רואה כל מדיום כחומר שאפשר לגרען, לפרק ולהוריד ברזולוציה שלו. אני חושבת שזו המהות של מדיה חדשה, לא רק להקרין ולהדביק מוזיקה, אלא לראות איך המדיומים נוזלים אחד לתוך השני, אחרת זה עוד מונטאז׳. 

״הרבה זמן התייסרתי שאין לי קו אחיד או שפה אחת שאני משתמשת בה כי הרגשתי שסביבי, לפחות בתצורות האינסטגרמיות או בגלריות, אנשים מאוד מגובשים ויודעים היטב במה הם מתעסקים. הרגשתי מתוסכלת כי אהבתי לגעת בכמה דברים. בדרך כלל כשצעירים ויש אוסף של דברים מוגמרים זה לא סימן טוב. צריך לנצל את השנים האלו בשביל המומנטום שמתגבש בגיל מאוד מוקדם״.

 

״דברים אקספרימנטליים או ניו מדיה אולי לא נתפסים כתוצר מוגמר כמו שציור על בד או עץ יכול להיות. תמיד אהבתי לצייר, וכתיבה זה משהו נוסף שהתנסיתי בו לאחרונה, הוצאתי ספרון עם טקסטים וציורים שחילקתי לחברים כשעזבתי. בזמן שהייתי בשירות לאומי, הבנות שגרו איתי בדירה שלי כתבו ממש יפה, ואז שמתי לב שבחיים לא כתבתי שום דבר לעצמי. אני מוצאת את עצמי מתרגשת בטירוף פתאום מאיזו דרך תצורה שמרטיטה לי את הלב ואז אני מנסה לשחק בה״. 

הפרבולה מחייכת ואני מחייכת

הסרטון של הפרבולה נעשה בזמן לימודים לקראת פסיכומטרי. הייתי סגורה כל היום בבית שלי, חרשתי מתמטיקה והתחרפנתי קצת. הפרבולה מחייכת ואני מחייכת (אבל אני לא מתכוונת לזה). השתמשתי בספר אלגברה ברוסית כי דיברו אצלנו רוסית בבית. 

״אני חושבת שזה מעין פאזל שיוכים כזה, אני עושה סאטירה על מתמטיקה אבל גם מנסה לעשות זווית ולדמות את הגרף. זה יותר פרפורמטיבי ממדויק. אני אוהבת מתמטיקה: פעם שאלתי את סבא שלי מה העניין שלו בזה והוא אמר שזה מתמצת לאמת ושקר, שזה קל לו. באיזשהו מקום בטכניות יש גם המון רגש. 

״את העבודה I think its Clogged עשיתי במוסררה כחלק מתרגיל על found footage, שהיינו צריכים לשזור בצורה נרטיבית. יש כל כך הרבה סרטוני פורנו בעולם, בכל הז׳אנרים, ברמה שאפשר לעשות תזה על התמטיות שבפורנו. התמות זהות אחת לשנייה. אם הייתי יותר מתחכמת הייתי מוצאת תמה יותר נישתית, אבל התאהבתי בתמה של השרברב ורציתי לעשות בזה שימוש ציני. מה היה קורה אם הוא רק היה סותם את הסתימה או רק מנקה את הבריכה? זו הייתה צלילה סיזיפית לרשת ובסוף היום ההוא מת לי הליבידו. ראיתי בערך 80 סרטוני שרברבות. 

״העבודה עם האוזניים זו אינפקציה מאוד עגומה שקיבלתי במסיבת בריכה אחרי שעשיתי עגיל. סיפור מגעיל. עקבתי אחרי ההתפתחות של מה שקרה לאוזן ואז עשיתי לה הדמיה. רציתי שהאוזניים יחיו על החול, האינפקציה גרמה לי כל כך הרבה סבל אז המינימום זה שהן יהיו בחופשה. 

״בסרטון שיש לי אלקטרודות על האוזניים – השתמשתי בתכנה שאפשר לחבר לכל פונקציה – physical computing. בניגוד לתוכנות ולממשקים יותר מבוססי קוד, התוכנה הזו מתרגמת תנועה או מגע לפונקציה מסוימת; לדוגמה, כשאמחא כפיים ידלק האור, או אמשוך באוזן ויווצר סאונד. 

חיברתי לאוזן סנסורים והשתמשתי במייקי־מייקי (תוכנה שילדים מחוננים משתמשים בקייטנות מדע). לא קודדתי כלום, רק ביקשתי מהמחשב שכשאני מושכת באוזן ישמיע צליל. עכשיו אני עושה דברים בסגנון הזה בלימודים אבל הם יותר מבוססי קוד. אני בונה גם טרמין, כלי מוזיקלי שמופעל על ידי תנועה ולפי תזוזת היד הצליל משתנה״. 

המצמוצים שלנו נהיו יותר מהירים

״המקום שהגענו אליו מבחינת הלך רוח קולקטיבי הוא סף ריגוש גבוה; אם פעם היה קולנוע איטי עכשיו אפשר למצוא בטיקטוק סרטונים של 7 שניות. המצמוצים שלנו נהיו יותר מהירים, הדופק עולה ואיתו הביקוש לדברים אינטראקטיביים. כדי לרגש אותנו צריך הרבה יותר כלים מבעבר. 

״לדעתי השלב הבא הוא אמנות אינטראקטיבית, דרך תצורה שבה הצופה יהיה מעורב, עם פונקציה פיזית או סונארית. אנחנו במקום שאנחנו צריכים להיות עטופים חושית. אני מאוד נהנית לצייר על קנבס ולעבוד עם חומר, אבל מרגיש לי שהשילוב החושי יותר נוכח במה שצריך עכשיו״.

״אם אנחנו מדברות על אמנות פוליטית עם נרטיב, בעבודה ׳הכנסת אורחים׳ האמן דניאל לנדאו לדוגמה יצר מציאות מדומה שבה את יושבת בסלון של מתנחל, או בסלון של פלסטיני. אני חושבת שבכדי להעביר ניואנסים או אלמנטים פוליטיים חברתיים, האמירה הכי חזקה נעשית כשהצופה מעורב חושית. ועדיין, מציאות מדומה היא קצת שטיק זול, כי אני לא יודעת אם השימושים בדיוק במקום כיום״. 

הפאלטות של המחשב

״לאחרונה יצרתי דימויים באמצעות בינה מלאכותית, תוך שימוש באלגוריתמים ביולוגיים: השתמשתי בממשק קיים באינטרנט והגדרתי את הגנטיקה והתכונות ה׳תורשתיות׳ (מאגרי ויז׳ואלז שמהם שואב הדימוי החדש ׳גנים״׳) של הדמות בכדי ליצור זהות. נגעתי בדברים האלה מבלי שכתבתי את הקוד.

״בינה מלאכותית נשמעת מאוד פוטוריסטית ורובוטית, אבל בפועל היא מבוססת על בני אנוש. בתהליך Data Learning, מכניסים אינפורמציה למחשב ואומרים לו כמו לבן אדם – קח את החוויות האלו ותסיק מסקנות. לדוגמה, אני אומרת לו שאני רוצה שילוב של בן אדם, ים, בשר ביצה וחתול; כל מיני דימוים ויזואליים, שנמצאים בארכיב של המחשב והוא יכול להסיק מזה גנטיקה. 

״בבינה מלאכותית מאוד חשוב איזו אינפורמציה מכניסים. קרה בארצות הברית שדיספנסר אוטומטי של סבון לא עבד על כהיי עור. הסקת מסקנות של המחשב תהיה בהתאם לאינפורמציה שהאדם מכניס, ולכן היא לא תהיה ישות ממש אובייקטיבית אם זה שמכניס את האינפורמציה לא יהיה אובייקטיבי״. 

מה בחרת להכניס בעבודות האלו? 

״רציתי דימוי מרגש של אנשים בים. חלק מהממשק זה שהוא קצת קרינג׳י, הוא לא תמיד מבין. הפאלטות של המחשב הן מה שעושה את זה יפה: המוזרות, האינטרפרטציה השגויה. היד והקוגניציה האנושית לא היו חושבת על הכימיות המוזרה של הדימויים האלה.

״לאחרונה עשיתי ניסוי קטן בבינה מלאכותית ושירה. הכנסתי למאגר מילים משירים שונים; אריק איינשטיין, הנשמות הטהורות, שירי ילדים, ואת ׳ירושלים של זהב׳ שתרגמתי לאנגלית. הכנסתי גם 20 עמודים מהספר ׳נשים קטנות׳ של לואיזה מיי אלקוט. הממשק פועל על אלגוריתם שנותן פקודה לחבר הכל יחד למשפטים מובנים (יחסית), ולעשות ׳ממוצע׳ מסוים לכל חלקי המשפטים תוך שימוש במילים חוזרות. יצאו כמה שירים שריגשו אותי מאוד״.

צילום: הדס חי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden