כל מה שחשוב ויפה
עדות מקומית 2021, מוזיאון ארץ ישראל. צילומים: מ״ל
עדות מקומית 2021, מוזיאון ארץ ישראל. צילומים: מ״ל

מגלים אוצרות // גליה גור זאב

מגלריה וקבוצת לימבוס בשנות ה־90, דרך קווי הגנה בגלריה האוניברסיטאית, ועד עדות מקומית שמוצגת בימים אלו במוזיאון ארץ ישראל - גליה גור זאב פועלת להתקבלות הצילום כמדיום אמנותי לכל דבר

הפעם הראשונה

למדתי צילום בבצלאל ומאז אני מצלמת ומציגה בתערוכות. בגלגול קודם עסקתי בעיצוב והפקת תערוכות. העיסוק בחלל ובעיצוב מלווה אותי, עד היום. בכל תערוכה אני בונה מודל של החלל. הקירות משמעותיים ואמורים להיות חלק מהאמירה או לחזק את העשייה. 

עם סיום הלימודים, בשנות ה־90 המוקדמות, לא היו חללי תצוגה לצילום; הצילום נאבק על ההכרה בעולם האמנות. יחד עם איל בן דוב, יעל ביבר, דפנה איכילוב ויהודית גואטה הקמנו את גלריה וקבוצת לימבוס מקום לצילום (העמותה לקידום הדימוי הצילומי). קיבלנו מעיריית תל אביב מקלט ציבורי, מאתגר, בגינה ברח׳ בן יהודה 159-161. בשלב מוקדם נותרנו שלוש: דפנה יהודית ואני.

עבורי זה היה מרגיע, שיש לי מקום להציג את העבודות. מאות תערוכות יחיד וקבוצתיות, אוצרות, הפקה, יחסי ציבור, תיחזוק המקלט, בניית תקציבים ותוכניות לעתיד. לאחר 12 שנים של עבודה אינטנסיבית החלטנו לסגור את הגלריה כשהרגשנו שהדימוי הצילומי התקדם ונכנס לקנון התצוגות המוזיאליות ולגלריות לאמנות, ושהוא לא זקוק יותר לעידוד שלנו. אני רוצה להאמין שהיה לנו חלק בכך, אך זו כמובן תוצאה של המון גורמים שהתלכדו יחדיו. אני בכל אופן למדתי וקיבלתי מתקופה זו המון. 

כל זה לא הכין אותי להזמנה לאצור תערוכה רטרוספקטיבית לצלם בנו רותנברג במוזיאון ארץ ישראל בשנת 2006. רותנברג צילם בשנים 1947-1957, וארכיון הצילומים שלו בבעלות אוסף מיתר כולל אלפי צילומים המספרים את העשור הראשון של מדינת ישראל, ממלחמת העצמאות, גירוש התושבים הערבים, העליה לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ועוד. 

הדילמות שליוו אותי בעבודה על התערוכה היו מה לבחור מתוך הארכיון, מה להראות, איזה סיפור לספר. במשך העבודה נפגשתי מספר פעמים עם רותנברג, הדיאלוג איתו היה מרתק. הצילומים של גירוש/פינוי הכפרים הערביים לא נחשפו, רותנברג התנגד בתחילה לרעיון, חשב שעדיין לא הגיע הזמן להציג את הצילומים. לשמחתי לבסוף הוא השתכנע. 

בנו רותנברג. מוזיאון ארץ ישראל. צילום: לאוניד פדרול

בנו רותנברג. מוזיאון ארץ ישראל. צילום: לאוניד פדרול

אסף עברון, קווי הגנה, הגלריה האוניברסיטאית. צילום: אלעד שריג

אסף עברון, קווי הגנה, הגלריה האוניברסיטאית. צילום: אלעד שריג

מרינה אברמוביץ׳ ואולי, קווי הגנה, הגלריה האוניברסיטאית. צילום: אלעד שריג

מרינה אברמוביץ׳ ואולי, קווי הגנה, הגלריה האוניברסיטאית. צילום: אלעד שריג

עוד תערוכה משמעותי עבורי היא ״קווי הגנה: מאז׳ינו, בר־לב ומעבר״, באוצרות משותפת עם ספי הנדלר בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב (2018). התערוכה בחנה את תופעת ההתבצרות בנקודות שונות בהיסטוריה, כיצד מבני הגנה מרשימים וראוותניים נהרסו, נזנחו לחסדיהם של כוחות הטבע, ואיך ובחלוף הזמן הפכו לאנדרטאות לכישלון. האמנים, כל אחד/ת בדרכו/ה, מעוררים שאלות המערערות על הביטחון הבסיסי שלנו, ברציונל ההתבצרות ובנחיצותו.

נקודות המוצא של תערוכה היו קו מאז׳ינו שתועד על ידי הצלם הצרפתי אלכסנדר גירקנז׳ה בעשור הראשון של שנות ה־,2000 ומנגד צילומי מיכה בר־עם שתיעד את קו בר־לב לפני ובמשך מלחמת יום הכיפורים (השתתפו בתערוכה יעל לביא, עמיר בלבן, אסף עברון, ועוד). 

כשספי הנדלר פנה אלי לאצור את התערוכה נזכרתי בספר שמיגנט אותי שנים לפני שבכלל חשבתי ללמוד צילום: ספרו של פול ויריליו, ארכיאולוגיה של בונקר. צילומי הבונקרים של החומה האטלנטית, שצילם ויריליו, מרתקים ולא מרפים. היינו בדיאלוג עם בתו בנסיון להביא אותם לארץ. ויריליו הלך לעולמו בספטמבר 2018 והקדשתי לו את התערוכה, שהצגתי בה מספר ספרים פתוחים שלו, כך שניתן היה להתבונן בצילומים. 

 השג גדול היה להצליח להציג את עבודת הוידאו של מרינה אברמוביץ ובן זוגה לשעבר, אוליי, ״הנאהבים: ההליכה על החומה הגדולה״. העבודה מתעדת את המיצג בעל אותו השם על גבי החומה הסינית, שמהווה מסע פרידה של השניים. ההוראות וההנחיות שקיבלנו להצגת העבודה היו לימוד עבורי בפני עצמו, עד הפרט האחרון, כולל הכתובית המלווה את העבודה, הפונט, המיסגור והתליה. הכתובית תלויה עכשיו אצלי בסטודיו. 

התחנה האחרונה

התערוכה עדות מקומית 2021, תערוכת צילומי העיתונות, מוצגת בימים אלו במוזיאון ארץ ישראל בתל־אביב, במקביל ל־WORLD PRESS PHOTO, תערוכת צילומי העיתונות העולמית. אצרתי את התערוכה בשנים 2010 ו־2011, ודנה וולפיילר ללקין, המייסדת של של עדות מקומית, הזמינה אותי לאצור את התערוכה גם השנה. עבורי זו הייתה מתנה נהדרת, התרגשות לחזור ולעבוד עם החומרים הללו, בכל שלבי העבודה המרתקים. 

לעבור על מאות צילומים ביום, להחליט את ההחלטות, לבחור צילום זה על פני אחר, ולאחר שהצילומים נבחרים, על ידי צוות שיפוט מקצועי, ליצוק אותם לחלל התערוכה, לחשוב על תנועת המבקר בחלל, המעבר מנושא לנושא והתחבירים הנוצרים מאופני ההצבה בחלל. השנה התערוכה עוצבה על ידי רעות עירון והעיצוב דרמטי במיוחד ובהלימה לארועי השנה.

עדות מקומית 2021, מוזיאון ארץ ישראל

עדות מקומית 2021, מוזיאון ארץ ישראל

המפגש עם העשייה של צלמי העיתונות מעוררת השראה. הם מגיעים לכל אירוע, מתעדים בלתי נלאים; לפעמים ההרגשה היא שהם בו זמנית בכמה ארועים/מקומות. היום כבר אין את ההפרדה בין צילום עיתונות וצילום שמכונה ״אמנותי״. המוזיאונים והגלריות מציגים טווח רחב של ״סוגי״ צילום, לשמחת כולם, אבל עדיין יש את הצילום שנעשה בתנאים נוחים של סטודיו, או במרחב הציבורי, בנוף.

בעשייה האישית שלי אני בקטגוריה של אזור הנוחות. צלמי העיתונת מגיעים למקומות של קונפליקט, רצים על הגבעות ונשכבים מתחת למכת״זיות. אני מעריצה את העקשנות שלהם ואת המחוייבות למקצוע. התערוכה מאפשרת רגע להשתהות ולהתבונן במאורעות השנה החולפת שהיתה כל כך אינטנסיבית: אנחנו נעים מארוע לארוע, מידיעת חדשות אחת לבאה, ומבט לעבר הקרוב מאפשר להפנים ואת המורכבות של המקום שבו אנו חיים. 

מכל מלמדיי השכלתי

1967, מיכה בר־עם, יומן עבודה, תערוכה שאצר נעם גל במוזיאון ישראל ב־2017. שם התערוכה מספר על המוטו שלה: 1967 – צילומים ממלחמת ששת הימים ויומן עבודה של בר־עם. התערוכה הציגה את המלחמה כחלק מרצף החיים: בר־עם תיעד מקומות ברחבי הארץ לפני ואחרי המלחמה, ראשי מדינה וקצינים בישיבות מכריעות ואת חייו הפרטיים – חיבור מרתק בין המלחמה ליומיום, בין הצילומים האישיים כמו לידת בנו וצעדיו הראשונים, לאלה שהפכו לאיקוניים.

בתערוכה, שמנכיחה את שותפתו לעשיה ולחיים, הוצגו גם צילומי דפי יומן העבודה של בר־עם, הבירוקרטיה של הארכיון. ביומן מפורטים תאריכים, מספרי נגטיבים, צבע, שחור לבן, נושאים ומקומות. הוצגו גם קונטקטים (הדפסות מגע), כך שהמבקר נחשף לבחירות של הצלם מתוך סך הצילומים שצילם: האם הוא בחר להציג את הפריים השלם או חתך ממנו. 

התערוכה, באופן התצוגה שלה, היתה צנועה, בעיקר יחסית לאופני תצוגה שאנחנו רואים היום בתערוכות. נתלו הדפסות מקוריות בצבע ושחור לבן, חלקם לא ממוסגר. צילומי המלחמה, צילומי היומיום וצילומי המשפחה הוצגו באופן שיוויוני מבחינת ממדי הצילומים. תערוכה שהפתיעה אותי ונחרטה בזיכרון.

גליה גור זאב. צילום: עומר חרל״פ

גליה גור זאב. צילום: עומר חרל״פ

בקרוב אצלך

״אתה תותח: צלמיות של גבריות״ הייתה תערוכה גדולה שדפנה, יהודית ואני אצרנו במסגרת לימבוס. התערוכה עסקה בשינוי שהדימוי הגברי עבר מקום המדינה ועד 1995, מועד הצגת התערוכה. לצדה הדפסנו חוברת שבה הופיעו צילומים שהפכו לאיקוניים.

עברתי על עשרות קונטקטים של צלמים בלשכת העיתונות הממשלתית. הקונטקט של החיילים ליד הכותל של דוד רובינגר חושף את הצילומים לפני ואחרי, שבריר שניה שבו הם מתבוננים בערגה לעבר הכותל וצילום ליד צוחקים ובאווירה שונה לחלוטין. 

כך נולד הרעיון לתערוכה שעליה אני עובדת בימים אלו עם אורלי שבי, מרצה באוניברסיטת תל־אביב. התערוכה תעסוק בקונטקטים של הצלמים: הם מספרים את מהלך האירועים, הזוויות השונות והבחירות, שהפכו ברבות הימים לצילומים האיקוניים שהם חלק מהזיכרון הקולקטיבי והאישי של המקום ושלנו.

תערוכת החלומות

בין לבין התערוכות שאני אוצרת אני מצלמת וממשיכה לעבוד על הנושאים שמעסיקים אותי בסטודיו. זה המקום לעבור את התהליכים האישים וגם אלו הנוגעים לרעיונות של תערוכות חדשות.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden